כשבוחנים את התוכנית המקיפה שהציג אתמול נשיא ארה"ב דונלד טראמפ לסיום המלחמה בעזה, הכוללת 20 סעיפים, קל להיסחף לניתוח טכני של כל נקודה ונקודה או להזדעזע מהפתח שנוצר להכרה בפלסטינים. אבל כדי להבין באמת את המשמעות האסטרטגית של התוכנית, צריך לעמוד על כמה עקרונות יסוד שקובעים את ההבדל בין תוכנית טובה על הנייר לבין הצלחה בשטח.
המלחמה האמיתית: על תדמית, לא על עזה
ראשית, חשוב להבין על מה באמת נלחמת ישראל. המלחמה הזו שהחלה בטבח רצחני של חמאס ביישובי העוטף, מעולם לא הייתה על מיגור והשמדת חמאס וכיבוש רצועת עזה עצמה. חמאס ביצע את הטבח הנורא במטרה ברורה: למנוע את הסכם השלום המתהווה עם סעודיה. הדרך שבה הארגון בחר לעשות זאת הייתה באמצעות ניפוץ התדמית של ישראל כמעצמה אזורית חזקה – דבר שהטבח והחטיפה ההמונית אכן השיגו באותו רגע.
מכאן נובעת מטרת העל של ישראל במלחמה: לא בהכרח להעלים את חמאס לחלוטין מהמפה – משימה כמעט בלתי אפשרית – אלא להראות לעולם ובעיקר לסעודיה שישראל היא עדיין מדינה חזקה שיכולה להגן על עצמה ועל שותפיה. אם בסיום התהליך סעודיה תהיה בתמונה, מבחינת ישראל זה יהיה ניצחון אמיתי. זו הייתה המטרה מלכתחילה, וזו המטרה שצריך לבחון כל הסכם על פיה.
אין פתרון צבאי סופי – יש רק חופש פעולה מתמשך
בואו נדבר אמת: אין פתרון צבאי מוחלט לבעיית הטרור מעזה. אי אפשר פשוט "להרוג את אחרון המחבלים" – הם ימשיכו להיוולד, לגדול ולהתחמש. זו מציאות קשה אבל זו המציאות בתוכה אנו חיים. הפתרון היחיד והאמיתי לטווח ארוך הוא צבא עירני, דרוך ובעל חופש פעולה מלא. כל עוד לישראל יש את היכולת לפעול בחופשיות בעזה כדי לסכל איומים – בעזרת ה' הכל יהיה בסדר.
וכאן מגיע הניתוח הקריטי של תוכנית טראמפ: האם היא משאירה לישראל את חופש הפעולה הזה?
הנקודות המרכזיות בתוכנית טראמפ
סעיף 1: עזה כ"אזור נטול טרור" – עיקרון טוב, אבל ההגדרה והאכיפה הן שקובעות.
סעיפים 3-4: הפסקת אש מיידית והשבת כל החטופים תוך 72 שעות – זו דרישה חד משמעית שישראל לא התפשרה עליה, ובצדק. כל חטוף, חי או מת, חוזר. זה תנאי יסוד.
סעיף 9: הממשל הזמני – ועדה פלסטינית "טכנוקרטית וא-פוליטית" תחת "מועצת השלום" בראשות טראמפ. כאן יש לשים לב: הרשות הפלסטינית תיכנס רק אחרי ביצוע רפורמות מלאות. כפי שמצוין בתוכנית, הדרישות לרפורמות (כפי שהופיעו בתוכנית 2020) הן כל כך מקיפות שסיכוי נמוך ביותר עד לא קיים שהן יתמלאו אי פעם. ממילא, הרש"פ לא צפויה לשלוט בעזה או לקבל הכרה אמריקאית או ישראלית כמדינה.
סעיף 13: זה הסעיף הקריטי – חמאס מתחייב לא להיות בשלטון באף צורה, והשמדת כל התשתיות הטרוריסטיות. פירוז תחת פיקוח בינלאומי.
סעיפים 15-16: כוח הייצוב הבינלאומי (ISF) והנסיגה המדורגת של צה"ל. וכאן מגיעה השאלה המכרעת: האם ישראל תשמור על חופש פעולה גם לאחר הנסיגה? התוכנית מדברת על "נוכחות ביטחונית" שתישאר, אבל ההיקף והפרשנות קריטיים.
סעיף 19: האזהרה המהבהבת – "ייתכן סוף סוף שיהיו התנאים… למדינה פלסטינית". אבל שימו לב: זה מותנה ברפורמות מקיפות שכמעט בטוח לא יבוצעו.
הדוגמה הלבנונית: המפתח להבנת ההסכם
וכאן מגיע השיעור החשוב ביותר מלבנון. הסכם הפסקת האש עם לבנון נראה גם הוא "לא מושלם" על הנייר. הוא אפילו לא נחתם מול חיזבאללה. אבל מה קורה בפועל? מעל 300 מחבלים חוסלו בתקיפות אוויריות, מאות תקיפות נוספות על תשתיות, ומאות פעולות של כוחות מיוחדים מעבר לגבול – גם בעומק לבנון.
הסיבה שההסכם הלבנוני עובד כל כך טוב אינה קשורה למה שנכתב בו, אלא לאופן שבו ישראל החליטה לפרש אותו – בצורה לוחמנית, נחושה ובלתי מתפשרת על כל הפרת סדר. זו הדוגמה שצריך להחיל גם על ההסכם בעזה.
מה צריך לקרות כדי שזה יעבוד?
אם תוכנית טראמפ תיושם בהתאם לתפיסה ישראלית לוחמנית, דומה למה שקורה בלבנון, זה יכול להיות הסכם מצוין. התנאים להצלחה:
- שמירה על חופש פעולה מלא: ישראל חייבת להבהיר שכל איום, כל ניסיון לחימוש מחדש, כל תשתית טרור – יטופל מיידית ובכוח.
- פרשנות ישראלית נחושה: כמו בלבנון, ההסכם צריך להתפרש לפי הצרכים הביטחוניים הישראליים, לא לפי מה שאחרים חושבים שנכתב בו.
- אפס סובלנות: כל הפרה, קטנה כגדולה, זוכה לתגובה מיידית. זה מה שמרתיע ומונע את הסבב הבא.
- המימד הסעודי: כל ההסכם צריך להיות מסגרת שמאפשרת את חידוש התהליך מול סעודיה. זה הניצחון האמיתי.
המבחן האמיתי הוא פשוט: האם בעוד שנה ישראל תוכל לפעול בחופשיות בעזה נגד כל איום? האם סעודיה תחזור לשולחן המשא ומתן? אם התשובה לשתי השאלות הללו חיובית – המלחמה השיגה את מטרותיה.
אנחנו נשארים עם חמס ועם כח בינלאומי ערבי שיקשה על ישראללפעול + שיקום עזה שזה יתן כסף לחמס וגם מעבר חופשי של סחורות כלומר חימוש מחדש
ו… יהי הסכם גם סעודיה