עם הימים שחולפים מהשחרור הולכים ומתגלים הסיפורים, ההתעללויות האכזריות ללא כל סיבה והתנאים הבלתי אנושיים שבהם שהו יקירנו שנתיים ימים בלי לדעת מה ילד יום, אך לצד זאת בפיהם של רוב החטופים מסר אחיד: הדבר העיקרי שהחזיק אותם בתקווה היא האמונה בבורא עולם והידיעה כי הם בידיו.
קחו למשל את יוסף חיים אוחנה מקרית מלאכי שאביו קנה לו ד' מינים בערב סוכות באמונה פשוטה שימסור אותם לבנו ואכן זכה להביא לו אותם בהושענא רבה, היום האחרון, וכאשר פגש את בנו בחר לזעוק – כמו יעקב אבינו בשעתו בפוגשו את יוסף – שמע ישראל, וראו כל עמי הארץ והבינו.
כך שאר החטופים, זה מספר שהתפלל שלוש פעמים ביום (בסידור שסופק לו בידי החמאס!) והשני שמר על כשרות למרות התנאים הבלתי האפשריים, וכן הלאה כל אחד וסיפורו איך התחזק באמונה דווקא במעמקי הבונקרים, וקודשא בריך הוא אומר לפמליא דיליה: חזו חזו בני חביבי דמשתכחין מצרה לדהון.
אך מעל כולם היה את בר קופרשטיין, אימו כותבת כבר תקופה ארוכה את רגשותיה במגזין החרדי "קטיפה", כאשר היא חשה את המעורבות הרגשית של כלל הקוראות המתפללות על בר בן ג'ולי, וכאשר התפילה התקבלה היא לא שכחה להודות לכל המשפחה המורחבת ובעיקר לבורא עולם.
היא מספרת כי מה שהחזיק את בנה בשפיות זו האמונה: "הוא לא ויתר על שום תפילה, על שום חג. הבקשה הראשונה שלו היתה לקבל ציציות".
בבית החולים הוא ביקש שישירו את השיר המפורסם "ואפילו בהסתרה שבתוך ההסתרה נמצא שם השי"ת", אותו הוא נהג לשיר שם ומתברר כי במקביל גם אמו נהגה להקשיב למילות השיר ולהתחזק ממנו בכל הזדמנות. עין לא נותרה יבשה בבית החולים איכילוב כאשר הגיעו לחלק השני של השיר ובר צעק בכל כוחו "אני עומד, אני עומד, אני עומד".
האמונה נתנה לאם ולבן כוחות שלא ייאמנו, כחלק מההתעללויות הקבועות של חמאס הם התקשרו יום אחד לאמא, תוך שסיפרו לה כי "בר בידיים שלנו". תגובתה הכתה בהלם את המחבל שהיה מעבר לקו: "הוא לא בידיים שלך אלא של בורא עולם", עם כזו אמא אין פלא שהבן גילה כח מלאכי כאשר המחבל נכנס לקבוצה שמנתה שישה חטופים ואמר להם – סתם בשביל ההתעללות – כי הוחלט להוציא להורג שניים מהם ושהם עצמם יבחרו, בר קם וקרא "שמע ישראל" מוכן לקבל את הדין באהבה, הבט משמיים וראה.
עם השחרור היא ביקשה לכתוב כמה מילים לקבוצת התמיכה החרדית שהייתה לה למשפחה: "תודה להקב"ה על הנס העצום שעשה לנו. תודה לעם ישראל המיוחד הזה. תודה לכן קוראות אהובות על השותפות המלאה, על הקבלות, התפילות והבקשות. זה היה העוגן שלי כל השנתיים האחרונות. ברוך ד' בר שלי כאן, הרבה בזכותכן!
בעזרת ד' כשבר ייצא מבית החולים הביתה, אני ממש רוצה לעבור דרך בני ברק, העיר שהייתה לי בית. ניסע לאט כדי שבר יכיר ויראה וינופף לשלום, להכיר תודה לתושבים היקרים, לחברה החרדית המדהימה שאימצה אותנו אל ליבה, הרבה בזכות הטור הזה ב'קטיפה'".
—חנון הביטה ממרומים וראה תשפוכת דם הצדיקים, תעבור על פשע ותמחה כתמים, מלך יושב על כסא רחמים.
WOWWWWWWWWWWW עוצמות נפש
ממש מרגש