סכסוכים פנימיים בין יהודים חרדים צריכים להתקיים בין כתלי בית הדין בלבד, כל אופציה אחרת מסתיימת לא טוב, גם הצד הזוכה עלול להצטער על כך.
לפני כעשור היה סכסוך מר בין מספר אנשי עסקים מאנ"ש לגבי מבנה בירושלים שאחד מהם זכה במכרז ואחד המתמודדים האחרים טען כלפי הזוכה טענות שונות ובמהלכן התברר כי היה תאום עמדות במכרז ורץ לבית המשפט, הוא לא קיבל את מבוקשו אך זכה שנפתחה חקירה פלילית שבסופה אנ"שים ישבו בכלא.
בשנים האחרונות אפילו הציבור החילוני גילה את נפלאות בית הדין החרדי, מחזה נפוץ הוא לראות מספר חילונים מגיעים יחדיו לבית הדין החרדי על מנת לדון ביניהם על סכסוכים, גם סכסוכי ענק בשווי מאות מיליונים.
מעבר להעדר החשש מחשיפה פלילית כפי שתואר לעיל, היתרונות של בית הדין הם ברורים:
קודם כל שקט וחיסיון – לא כל אדם ברחוב צריך לדעת כל פרט שהיה בין הצדדים ואף אחד אינו מעוניין שנכדו יגלה בחיפוש את כל תעלוליו, גם אם הוא היה בצד הזוכה בסופו של דבר.
יש גם את הייתרון של המהירות – בבית המשפט תיקים לוקחים שנים ארוכות ואף עשורים, כולל ערעור וערעור שכנגד ולפעמים יש גם ערעור שלישי לביהמ"ש העליון, וכך גם הזוכה בדרך כלל כבר אינו מצליח ליהנות מפרי מעשיו.
המחיר הוא גם שיקול, פחות עורכי דין שמתעשרים על חשבון הצדדים ויותר חתירה לאמת ולצדק עד כמה שאפשר, ובמקרה שלא ברור הצדק בית הדין ימהר לעשות שימוש בפשרה באופן ששני הצדדים יצאו בערך מרוצים.
והיושר – איך אמר לי פעם עו"ד שאינו חרדי אך מעדיף דווקא את בתי הדין? השופט כל הזמן מצפה לקידום ואי אפשר להימלט מהמחשבה מה יקדם אותו יותר לביהמ"ש המחוזי, לפעמים זה בא על חשבון הצדק או ההקשבה לתיקים מסויימים והעדפת צד מסויים, הדיין אין לו לאן להתקדם ולא משנה מה הוא יפסוק אין לו בכך שום רווח.
ועוד משהו – הדיינים השקיעו את מיטב שנותיהם ללימוד חושן משפט ולמרות שאינם מרוויחים הרבה משקיעים את כל כולם בכל תיק, לעומת שלושת דיינים שיושבים בכובד ראש במשך שעות (!) על וויכוח של שלושת אלפי ₪ (בעיני ראיתי) אפשר ללכת לביהמ"ש "לתביעות קטנות" ולראות באיזה מהירות דן שופט יחיד בסרט נע של תיקים שכל אחד מהם עשרות אלפים (שהמתינו שנתיים לדיון).
אך הכי חשוב מעל הכל – זה שהדיינים דנים לפי דין תורה וגם אם טועים אנו מאמינים שמאת השם הייתה זאת, בעוד בית המשפט דן לפי חוק שכל מהותו היא מרידה בתורת משה.





















בגדול זה נכון. אך יש להוסיף את ההסתייגויות ההלכתיות והפרקטיות בהם הדיינים עצמם מתירים ואף מורים לדון בערכאות (ראה ערך פוניבז'). כגון אם ינזק אחד הצדדים אם לא ידונו בערכאות. (דוגמה: ניזק תובע את המזיק בבית דין, אך אם יחויב לשלם , המזיק לא יוכל לקבל החזר מהביטוח שלו על חוב שלא חויב בערכאות.
לכאורה באופנים כאלה בית הדין יתיר פנייה לערכאות
במקום של חילול ה' כמו במקרה הנ"ל אין מקום ללכת לערכאות (גם "באישור" בי"ד)
משה אמת ותורתו אמת
בנוסף להערתי הקודמת. יש להדגיש את האיסור החמור (כשאין היתר הלכתי ברור) לפנות לערכאות גם כשדנים ומביאים את התוצאה הזהה לדין התורה. קל וחומר כש"זוכים" בדבר שאינו מגיע ע"פ דין תורה הרי זה גזל גמור. וכמו כן יש לרוב חילול ה' עצום בהתדיינות שכזו של חרדים בערכאות.