בצעירותי הסתובבו בינינו המוני ניצולים שהגיעו מ"שם", לכל ילד היו סבים וסבתות עם מספר או סיפור ולחלק מאיתנו אפילו הורים (איתי בכיתה למד ילד שאביו היה בגיל של סבא רבה שלי), ששרדו את התופת והקימו מחדש את ביתם, וכשהיה מגיע עשרה בטבת והם היו אומרים ביחד קדיש וירעדו כל הקירות כמו שאנו חשים היום כאשר משפחת ילדים יתומים אומרים יחדיו קדיש ולב מי לא יחרד, היום זה כבר לא מצוי אך העיקרון נותר.
מהו הקדיש שכולם, כולל רחוקים ביותר, מקפידים עליו מאוד? ואיך הוא קשור למוות ויתמות?
יש בזה פירושים רבים וכולם נכונים אך ייתכן שאפשר לומר הרגשה נוספת בעניין:
הזמר הצדיק ר' מיכאל שטרייכר היה פעם שכן שלנו, זכורני שעשה לנו פעם הצגה בחול המועד עם הילד שלו ובו הוא כביכול אב ובנו עורכים ליל סדר בבונקר בשואה ללא מצות ויין ועם הרבה מידי מרור, הילד שואל את האבא "האם נחיה בשנה הבאה?" והאבא עונה לו את האמת: "איני יודע, המצב לא נראה טוב, אך דבר אחד מנחם אותי: שגם בשנה הבאה גם אם חלילה לא נהיה כאן, תמיד יהיו הרבה ילדים שישאלו את האבות שלהם מה נשתנה"…
זוהי העצמה של הקדיש, לאמר שאיננו איש או רבים שמתים וזהו, אלא אנחנו חלק ממשהו שלעולם לא ימות ולא משנה כמה מאיתנו יחיו, המשהו הזה הוא העם הקדוש שנאחז בתורה הקדושה ואמירת הקדיש שבו אנו מדברים על בורא עולם שהוא עושה הכל וכולנו חלק מהעם שלו, כמו עץ שלא מת אלא רק מחליף את פריו.
אנחנו בני הציבור החרדי המקפיד על כל תג בתורה ויגע בה, אנחנו הממשיכים האמיתיים הערבים לקיומה של ההבטחה הנצחית והנחמה האולטימטיבית הזו – שלא משנה מה קרה וכמה נרצחו הם לא היו לשוא אלא היו ויהוו לתמיד את הגזע המרכזי שממשיך לפרוח וימשיך לתמיד.
ולפיכך, גם אחים שרחוקים מאיתנו כל עוד הם לא התרחקו גם בליבם ואטמוהו, הם יודעים את האמת הזו כי עלינו העולם עומד ובכל הזדמנות ומיפגש עם השכול והאבל הם מנסים להידבק לאילן החיים הנצחי —
—יתגדל ויתקדש שמיה רבה.
