עם הגב אל הקיר | דווקא הערפל הנורא מביא בקרבו הרבה אופטימיות ותקווה

1.
ירידה לצורך עליה: מערכת המשפט מנהלת קרב מאסף על חייה, הסוף כבר נראה באופק

שבוע מתוח וסוער עבר עלינו, שבו נתניהו נפגש עם טראמפ והשניים דנו בנושאים שאף אחד לא הצליח לפצח בדיוק – אבל ברור שמדובר בנושאים חמורים מאוד, כמו עתיד עזה, עתיד ביטחונה של מדינת ישראל, המצב באיראן, ועוד. זה היה שבוע שבו גברה ההבנה שקרוב לוודאי שתהיה איזו שהיא הסלמה בצפון ורק לא ברור האם זה ישפיע על אזרחים או שזה יהיה בעיקר מבצע צבאי, שבוע שבו לא ברור האם הולכים לעימות כולל מול איראן, המדינה יושבת בימים אלה על חבית של חומר נפץ.

אבל למרבה הפלא, גם לבג"ץ וגם ליועצת המשפטית יש דברים הרבה יותר חשובים לעסוק בהם: הגברת האכיפה על לומדי התורה, הגברת הסנקציות נגד מורים ומורות חרדים חפים מפשע, פגיעה בפת לחמם של אנשי חינוך, דברים חמורים לכשעצמם אבל כשהם מגיעים על רקע כזה ובמצב ביטחוני ופוליטי כמו עכשיו, זה כבר הופך להיות אבסורד. זו כבר לא סתם רשעות – זה אבסורד. ומסתבר שדווקא האבסורד הזה יפגע בהם יותר מכל.

בכל הנושאים עדיין מוקדם לדעת לאן הדברים יתפתחו. המצב הביטחוני באמת נפיץ, מערכה בלבנון תהיה כמעט בוודאות, מערכה באיראן סביר להניח שגם תהיה, אנחנו בין סבבים כשחמאס עדיין נמצא בשיא כוחו, שום דבר עוד לא שבר אותו, הוא שולט בכל חלקי רצועת עזה עד הקו הצהוב וטראמפ כבר לוחץ למעבר לשלב ב' שפירושו "שיקום הרצועה" – שתי מילים שמאחוריהן מסתתר פרויקט ענק של העברת מיליארדי-מיליארדים לשיקום עזה, כלומר לשיקום חמאס.

מסתבר שאף אחד לא לומד מהניסיון, הנאיביות במלואה עדיין פה, חמאס הולך לקבל מיליארדים מידי ארצות הברית ומידי העולם הנדיב כדי לממש ולחדש את תוכניות הטרור שלו, אין דרך להתחמק מהמציאות הזאת, גם בתוך חדרי הדיונים המפוארים והפסטורליים במאר-א-לאגו מבינים את זה טוב ובכל זאת זה המצב ואין מה לעשות נגד זה.

המצב הפוליטי גם בכי רע, אבל יש מקבץ כותרות שדווקא בשבוע כזה לא תפסו את מרכז הכותרות, אולי בצדק, אבל כשקוראים אותם אי אפשר שלא להתפלץ.

זה מתחיל מזה שבג"ץ מורה על הקפאת עבודת מבקר המדינה על דוחות מחדלי השבעה באוקטובר. המערכת הפוליטית סוערת על – כן ועדת חקירה או לא ועדת חקירה – אבל לבג"ץ ברור מאוד מה הוא הולך לעשות: הוא הולך להשבית את כולם, גם המבקר לא יחקור, אף אחד לא יחקור. למה? כי ככה מתאים לו בסעיפים המשפטיים הסבוכים שרק הוא שולט בהם.
בתזמון מצמרר כמעט באותו יום, קובע השופט קולה שיצחק עמית – קרי נשיא בית המשפט העליון בשם עצמו – פועל בניגוד עניינים מובהק. האם מישהו יחקור? האם מישהו ידבר? בוודאי שלא. אבל חכו, זה עוד לא הכל.

במשפטו של נתניהו נחשפת פצצת אטום שמשום מה לא מתפוצצת במהדורות: חוקרת יאח"ה אישרה במפורש שבמהלך תקופת החקירה, בוצעו עשרות האזנות סתר שלא כחוק לאנשים בסביבתו של ראש הממשלה, ההאזנות בוצעו גם בנושאים שאינם קשורים לחקירה, הן פשוט בוצעו. מי נתן את הפקודה? מי נתן אישור לדבר כזה? לא ברור וגם לא יהיה ברור, שלא נצפה לקבל תשובות אי פעם.

באותו יום המפכ"ל מורה גם על השלמות חקירה בתיק הפ"צרית. מה שהזכיר לכולנו לשאול: רגע, מה קורה באמת עם הפצ"רית? מישהו חקר אותה? האם מישהו חקר את הקשר ליועהמ"שית או שגם ליועהמ"שית לא מספרים כלום בבית הזה והיא לא יודעת שום דבר? היא פשוט לא ידעה כנראה.

מי שפתח השבוע את עמודי 'יתד נאמן' יום אחר יום וקצת הבין את המצב בתמונה יותר כוללת, הבין שיש פה מצב ביטחוני מטורף ומנגד יש פה מערכת משפטית רקובה שנלחמת מלחמת חורמה בכל מה שנכון ובכל מה שטוב, בכל מה שלא נראה לה טוב בעין, פשוט מלחמה עם ראש בקיר.

המצב הופך לאבסורד אמיתי כשאחרי כל זה מגיעה היועמ"שית ומה שיש לה להתעסק בו זה למה אין מספיק אכיפה נגד לומדי תורה. אחרי שבוע כזה – מה שיש לבג"ץ להתעסק זה למה מועברים יותר מידי כספים למורים ומורות שעובדים בעמל רב עבור כסף שמגיע להם כחוק, בדין וביושר.

אם ננסה לנתח את המהלכים של מערכת המשפט בשבועות הללו ובתקופה הזאת, נמצא פה מסקנה קצת קשה אבל אמיתית. מערכת המשפט נלחמת כמו אדם שדוחקים אותו אל הקיר והוא נלחם על חייו, אי אפשר למצוא שום היגיון במהלכים של מערכת המשפט, אפשר אולי למצוא סעיפי חוק טכניים בפרוטוקול שמתאימים למה שהם אמרו – אבל היגיון אנושי אי אפשר למצוא כאן, היגיון פוליטי בוודאי שלא.

אז גם אם נצא מנקודת הנחה שמערכת המשפט פועלת ממניעים פוליטיים, מסתבר שהיא לא יודעת לנהל אותם. ככה לא מתנהג פוליטיקאי שנלחם על האג'נדה שלו. מה שמערכת המשפט עושה זה מלחמת ראש בקיר מבלי להבין שהמהלכים האלה עצמם אמורים לפגוע בה. כל אדם שנלחם ככה על האג'נדה שלו – מפסיד. אדם שנלחם בלי היגיון, אדם שמנהל קרב פוליטי בלי לעשות חישובים, בלי לחשב מהלכים, בלי להתייעץ, בלי להבין מה זה יעשה לתקשורת ומה זה יעשה לקהל – מלחמה כזאת אחת דינה כישלון חרוץ.

אז האם כל אנשי מערכת המשפט לא מבינים את זה? יתכן בהחלט שהם לא מבינים. הם נמצאים במלחמת הישרדות, הם כן מבינים שהעם כבר לא איתם, הם מבינים שהעם הולך ומתפכח, זה כבר לא רק שר משפטים אחד ולא רק ממשלה אחת שמנסה להילחם, זה כבר העם בישראל נגד מערכת המשפט. העם מתפכח, העם התבגר, העם מבין.

מה שמערכת המשפט לא מפנימה, זה איך להשיב מלחמה. אין שום דרך הגיונית או תקשורתית להסביר את מה שעשתה היועמ"שית ואת מה שעושה בג"ץ. כל יועץ תקשורת מתחיל כבר מזמן היה אומר להם: תירגעו, תתחילו לעבוד כמו בני אדם, תתחילו לעבוד כמו פוליטיקאים, תתחילו לשמור על התדמית שלכם, תתחילו לשמור על המעמד שלכם ובעיקר תתחילו לשמור על האג'נדה שלכם. ככה לא משווקים אג'נדה.

לכן חייבים להודות באמת המרה שהם פשוט איבדו את זה לגמרי. אין להם איך לשווק את האג'נדה, אין להם למי לשווק את האג'נדה וכבר אין להם שום יכולת להילחם על המעמד שלהם, אז הם נלחמים כמו אדם שנדחק אל הקיר ומנפנף בידיים וברגליים בלי הכרה, מנסה להכות בכל מה שזז כדי לשרוד.

ההחלטה השערורייתית של היועמ"שית להגביר את האכיפה נגד לומדי התורה והפסיקה המחרידה של בג"ץ נגד צוותי חינוך חפים מפשע – עלולה להיות קשה. אנחנו עדיין לא בסוף המערכה אבל לפחות עכשיו אנחנו רואים את הסוף. אפשר למצוא קצת אופטימיות בתוך ים הערפל, החושך והבלבול הזה, בתוך ים הנזק שהם גורמים. האור כבר נראה בקצה האופק. אם מערכת המשפט מנהלת קרב על חייה בצורה כזאת – הסוף כבר ברור, הסוף כבר כתוב, הוא רק שאלה של מתי וכבר לא שאלה של האם.

המערכת הזאת הבינה שהיא כבר הפסידה מזמן בקרב ולכן היא מנסה לפגוע במה שאפשר לפני שהיא שוקעת באופן סופי, אין דרך אחרת לפרש את זה. אז לכולנו קשה עכשיו, אבל מצד שני זו הדרך היחידה שלנו להתמודד עם הכאב ועם הנזק, עם הכעס ועם הזעם המוצדק על מה שקורה פה. לפחות נוכל לדעת שמכאן יש להם רק מה להפסיד, מפה הם כבר הולכים בדרך אחת בטוחה.

המערכת הזאת כבר נסדקה, המערכת הזאת כבר רעועה, ראינו את זה כבר בהפסדים שהם נחלו לאורך החודשים האחרונים. אז נכון שעדיין קשה לנו מאוד במצב כזה, כשהבנים של כולנו נרדפים רק על זה שהם לומדים בישיבות ושאנשי חינוך מתוכנו מחכים לפת לחם שנגזלת מהם ברשע, אבל לפחות נקודה אחת אופטימית יש לנו: זאת מלחמת הישרדות, מלחמת אין-סיכוי ומכאן יכול להיות רק יותר טוב בעזרת ד'.

2.
מומחי פרס וּמִדַּי: האם נוכל להאמין לכל מה שאנחנו רואים ברשתות האיראניות

המחזות שנפוצו ברשתות החברתיות מתוככי איראן, מעוררים הרבה אופטימיות. כלי תקשורת רשמיים לא מורשים כמובן להיכנס וכמובן שלא יכולים לסקר את מה שקורה שם, אבל בעידן הרשתות החברתיות כבר אי אפשר להסתיר כלום וכולנו רואים את מה שקורה בלב הרפובליקה האיסלאמית, פטרונית הטרור האזורית והעולמית.

מומחים ופרשנים לענייני איראן חלוקים בתחזיותיהם, האם הפעם המאבק יביא את סופו של המשטר האיראני, או שזה יסתיים כמו שהסתיימו מאבקים דומים קודמים כשהמשטר הצליח לרמוס ולדכא אותם. לא ברור לאן איראן הולכת, אבל מה שברור זה שמחסום הפחד שם נשבר, אזרחים כבר לא מפחדים להתעמת עם אנשי משטר ברחובות העיר, הם לא מפחדים לפרסם את דעתם על חמינאי ימח שמו באופן גלוי, ברור שמשהו שם מתקדם. אז האם זה כבר הגיע או לא? זה כבר נתון למחלוקת בין פרשני ומומחה פרס ומדי.

גם ההשפעה על מדינת ישראל עדיין לא ברורה, האם כל מי שמתנגד למשטר באיראן אכן הופך אוטומטית לאוהד ישראל? מסתבר שלא. עדיין מדובר במדינה שחונכה לאהבת האסלאם, לשנאת ישראל ולשנאת כל דבר שקשור למדינת ישראל.

בינתיים בישראל נשמעות צהלות על כך שהעם האיראני מתעורר והעם אומר את דברו, שהעם כבר לא מפחד מהממשל והעם רוצה להפיל את המשטר. מצד שני אפשר גם לפקפק באופטימיות הזאת כי אם נחשוב על האופן בו דברים מתנהלים באמת לאורך השנים האחרונות, הרי היו מספיק אנשים באיראן שראו את התמונות שמגיעות אליהם מישראל ואמרו: הנה העם הישראלי מתעורר, העם רוצה להפיל את נתניהו, העם בישראל שורף את הרחובות נגד נתניהו, העם בישראל מתפכח ולכן זה רק עניין של זמן עד שהממשל יפול.

אבל אנחנו פה יודעים את האמת שמדובר בקומץ שלא רלוונטי לשום דבר ואדרבה: דווקא ההתנהגות שלו גורמת לו לדכא את עצמו. רוב העם מתנער מהקפלניסטים וגם מפלגות השמאל לאט לאט מתחילות להבין אולי שאי-ההתנערות מהקפלניסטים גורמת להם את הנזק הפוליטי הגדול ביותר.

אז נכון, אי אפשר להשוות ואסור להשוות חלילה בין מה שקורה בישראל לבין משטר רצחני מוסלמי, אבל במגמה חברתית אפשר למצוא קווים מקבילים וקווים דומים. גם שם אנחנו לא יכולים לשפוט על סמך תמונות שאנחנו רואים ברשתות החברתיות, כמו אותה גננת שהייתה אומרת להורים בתחילת השנה: "אם תאמינו לכל מה שהפעוטות מספרים על המתרחש בגן, אני אאמין לכל מה שהם מספרים על המתרחש בבית".

ולכן אם אנחנו מאמינים לכל מה שאיראן משווקת לנו ברשתות החברתיות שלה, אז הם יאמינו גם למה שהם רואים ברשתות החברתיות שלנו, וזה כמובן לא משקף לא את המציאות ולא את האמת.

ההנחה המוסכמת על כל הפרשנים לענייני איראן, היא שהשינוי שם יבוא רק מתי שהצבא הוא זה שיצטרף להפגנות והוא זה שיילחם בממשל. ועד שלא נראה את הממשל נופל, עד שלא נראה את מלכות הרשע ופטרונית הטרור העולמית קורסת תחתיה, לא נוכל באמת להיות אופטימיים ולהגיד – הנה קורה משהו טוב במזרח התיכון. וגם כשהממשל שם יפול, לא בטוח שזה טוב למדינת ישראל. הרי גם בסוריה הממשל נפל ועדיין לא ברור עד כמה זה טוב אם בכלל.

ובמחשבה נוספת, אפשר למצוא עוד קווים מקבילים בין המתרחש באיראן לבין מה שמתרחש פה, בלי להשוות חלילה. גם באיראן יש מלכות של דיקטטורה שנלחמת בכל כוחה באזרחים שלה ומבינה שהאזרחים כבר לא איתה, ובכל זאת נלחמת באופן שיפגע קודם כל בה. המשטר באיראן כבר לא מנהל את המלחמה שלו באופן הגיוני, לא מנהל את הקרב שלו בתחבולות, הוא פשוט נלחם על חייו כמי שגבו אל הקיר, ולכן גם שם אפשר רק להיות אופטימיים ולקוות שבקרוב הוא כבר יקרוס תחתיו ושהמערכה כבר הוכרעה לרעתו.

3.
איפה הכסף: בעולם של דמגוגיה, יש נתון נוסף שצריך להכניס לסלט הבאושים

השבוע בערבו של יום שלישי, נפל דבר בכנסת כשהחוק להסדרת הגדלות הרמטכ"ל אושר בוועדה לקריאה שניה ושלישית, והוא צפוי להגיע לאישור סופי במליאה. כזכור, מדובר בחוק שנועד להכשיר רטרואקטיבית מיליארדי שקלים שהועברו לפנסיות תקציביות לאנשי קבע, שניתנו במשך שנים רבות שלא כחוק. החוק גורם לקרע בתוך הקואליציה, הוא מקודם על ידי נתניהו וכ"ץ ורק כמה ח"כים בליכוד ניסו להקשות עליו ועשו פיליבסטר נגד הקואליציה של עצמם.

משמעותו של החוק היא שמידי שנה יועברו עוד לפחות כ-1.6 מיליארד שקלים מתקציב הביטחון אך ורק לנושא זה. זה לא כסף שיועבר לצורך לחימה, לא לתמיכה במשרתי מילואים שקרסו, לא לפיצויים עבור פצועים ופוסט-טראומתיים, אלא לאנשי קבע שרובם המוחלט אינם קרביים, והם יוצאים לפנסיה במיטב שנותיהם, אי שם בשנות הארבעים המוקדמות לחייהם ומכאן והלאה הם נהנים מפנסיית ענק, במקביל למשרות נחשקות שהם משיגים בשוק הפרטי.

כל זה לא צריך להיות עסק שלנו ולא צריך לעניין אותנו, אבל חובה עלינו לחזור ולומר את מה שכבר נאמר, בין היתר מעל במה צנועה זו. במציאות המעוותת שלנו, כשהתקשורת והמערכת הפוליטית משסים את משפחות משרתי המילואים בציבור החרדי, זה כן הופך להיות קצת עסק שלנו. כי אם מכינים כאן סלט דמגוגי שמערבב בין מעמד לומדי התורה למצוקתם האמיתית של משרתי המילואים, אז חובה להכניס לסלט הזה גם את הפנסיות התקציביות שעוברות בשקט.

אם עושים הפרדה בין הצרכים השונים שהמדינה רואה לעצמה לעשות, הרי שאין לקשור בין המילואימניקים להגדלות הרמטכ"ל, וכך גם אין לקשור בין מצוקתם הכואבת של משרתי המילואים שקרסו ובין הצורך להסדיר את מעמד לומדי התורה במדינה היהודית. אבל אם עושים שטיפת מוח ומשכנעים את כולם שהפתרון למצוקת המילואים הוא פגיעה בעולם הישיבות, אז חובה להכניס למשוואה גם את המיליארדים המיותרים שהולכים לשום מקום, בסכומים שעולים הרבה על תקציב הישיבות כולו. כי אם כבר דמגוגיה – אז עד הסוף. ואם לא דמגוגיה, אז בבקשה בלי דמגוגיה בכלל.

הטור פורסם במוסף 'יתד השבוע' מבית יתד נאמן, לתגובות: [email protected]