העולם עוצר את נשימתו לראות מה יחליט טראמפ, הוא נהנה מכל רגע | נשיא ורוח

1.
אינטרס מול אינטרס: התקיפה באיראן היא לא שאלה של שחור או לבן, התמונה קצת יותר מורכבת

חז"ל הקדושים כבר למדונו למי ניתנה הנבואה, ולכן לא נוכל לדעת בשום אופן מה צפוי להתפתח בגזרה האיראנית בזמן שיחלוף מהדקות בהן שורות אלו נכתבות ועד שהדברים יעלו על שולחנכם, שולחן מלכים.

ימים, לילות ושעות ארוכות של מתח וחוסר אונים פוקדים את כולנו כבר כמעט שבוע ימים. טראמפ עושה את מה שהוא יודע לעשות הכי טוב וזה להחזיק את כל העולם במתח להרגיש איך כולם תלויים בו. הוא כנראה שואב סיפוק מהעובדה שכל יושבי הגלובוס כוססים ציפורניים ומחכים לשמוע רק את ההחלטה שלו.

בסופו של דבר, כולנו מכירים את האיש החומרי הזה ששולט כרגע בעולם החופשי ויודעים בדיוק מאיזה חומר הוא קרוץ. מדובר במוטציה אמריקאית מפותחת של כוחי ועוצם ידי, איש שמפריז בהערצה שלו לכסף, לכוח, לעוצמה, לגאווה ובעיקר בהערצה לעצמו. עדיין לא שכחנו את טקס חידוש היחסים שלו עם סעודיה, שם עמד מול המצלמות ובלי למצמץ הצביע על יורש העצר ואמר: "לאיש הזה יש הרבה כסף", זה כבר סיפר את הסיפור המלא.

יהיה זה בזבוז משווע של דיו, נייר וזמן יקר, אם ננסה להעריך או לנחש מה עומד לקרות באיראן ומה בדיוק יעשה טראמפ. זה לא עניין של פרשנות – כי אי אפשר לפרש את מהלכיו העתידים של האיש הכי לא צפוי בעולם. מה שכן אפשר זה לנסות לפחות להבין איך זה יכול להשפיע עלינו במסגרת התרחישים האפשריים הקיימים.

למדינת ישראל יש אינטרס עליון יותר מכל העולם בקריסתו של המשטר האיראני. איראן מסוכנת לכל העולם אבל מדינת ישראל היא הראשונה שסובלת ממנו, כמובן אחרי אזרחי איראן האומללים עצמם. מצד שני, מדינת ישראל לבד עדיין לא הצליחה להפיל את השלטון וכאן נכנס לתמונה האינטרס האמריקאי.

איראן היא גם אויבת של ארה"ב אבל היא לא נמצאת בראש סדר העדיפויות ברמת האיומים האמריקנית. ולכן נוח מאוד לטראמפ לכרוך את האינטרס שלו באיראן יחד עם שאר האינטרסים שלו במזרח התיכון בכלל.

טראמפ לא רוצה להיות המנהיג שגורר את אמריקה למלחמות, הוא נבחר על טיקט מסיים המלחמות ולא זה שיוזם אותן, ומאידך הוא גם יעשה כל דבר שיבדל אותו מאובמה או מסליפי-ג'ו. לכן סביר להניח שגם באיראן הוא יעדיף להנחית מהלומה קצרה וחזקה מאשר ליזום פעולה מתמשכת, ובוודאי שלא ישוש להכניס לשם את הכוחות היבשתיים למבצע ארוך ומורכב. גם במלחמת 12 הימים הוא הגיע אחרי שישראל עשתה את רוב העבודה, הנחית את המכה שלו עם מטוס הb2 ונסוג לאחור, תוך שהוא מאלץ את שני הצדדים להחזיר את השקט המדומה שנמשך עד לפיצוץ המתקרב הבא.

מדינת ישראל מצידה נשארת כעת עם המבוכה. למדינת ישראל אין את הפריבילגיה לבחור את מה שהיא רוצה לעשות באמת, מי ששולט במצב זה טראמפ והאינטרסים שלו. ובינתיים, יש לנו את הנושא העזתי שמעיק יותר מכל. המצב בעזה לא טוב מבחינת מדינת ישראל, חמאס שולט שם ללא הפרעה, הוא מגייס כבר את המחבלים הבאים של הנוחבות, הוא לא מתכוון ללכת לשום מקום, הוא שולט עד הקו הצהוב ועד בכלל, הוא מנסה כבר לשגר רקטות לדרום הארץ וגם מעבר רפיח למצרים פתוח באופן לא רשמי, החטוף האחרון עדיין שם, חמאס שומר עליו מכל משמר למרות שהוא יודע בבירור איפה הוא נמצא אבל ממשיך לשחק ולשטות בעולם, כל מטרות המלחמה שהוגדרו מצד מדינת ישראל – לא נראות כרגע באופק.

כל זה לא הפריע לארצות הברית להכריז השבוע בקול ברור על התקדמות לשלב ב' כאילו כלום לא קרה. רק להזכיר, שהתנאי להתקדמות לשלב ב' היה פירוז חמאס מנשקו ולא רק שזה לא קרה, אלא שחמאס שולט באופן מלא על הנשק הקיים והוא רק מתחזק.

למעשה, מדינת ישראל לא יכולה לעשות כלום. מי שקובע את קצב ההתרחשויות זו אמריקה. מדינת ישראל יכולה לנסות להתווכח על זה עם טראמפ, אבל אז צריך לשים לב לתמונה הכוללת יותר, למנעד האינטרסים כולו. אם נתעקש עם אמריקה על עזה, לא בטוח שנוכל להמשיך להתעקש באותה מידה על איראן. אז מה עדיף? כלומר מבחינת חישוב סיכונים, מדינת ישראל יודעת שהיא צריכה לסתום את הפה בנושא אחד ולנסות להתעקש על נושא אחר. בינתיים, הדבר הכי חכם שמדינת ישראל עושה עכשיו הוא לשמור על שתיקה פומבית.

דבר נוסף שמדינת ישראל חייבת להתמקד בו זה כמובן הסיכון ממערכה משמעותית באיראן. ההערכה במערכת הביטחון היא שאם אכן תהיה תקיפה באיראן ישוגרו טילים על ישראל. מצד שני דווח השבוע על הסכם שקט בין איראן לישראל בתיווך רוסי עוד לפני פרוץ המהומות באיראן, ולפיו שתי המדינות לא יתקפו זו את זו גם אם תתפתח מלחמה. את הדיווח הזה צריכים לקחת בזהירות ובספקנות המתבקשת אבל זה לוקח אותנו לחשיבה נוספת.

המשטר האיראני הוא זה שהמציא הרי את המושג חמאס, איראן לימדה את הנוחבות את כל מה שהם יודעים על רוע ותחכום. חמאס הצליח לסובב את מדינת ישראל במשך שנים רבות, להגיד שהוא רוצה שקט בעזה אבל ביד השניה להדליק את הזירות האחרות שלו למשל ביהודה ושומרון או בפיגועים בחו"ל וכך הצליח להרדים את כולם בשמירה, ובעצם לעמוד רשמית במילה שלו שהוא רוצה שקט – ובינתיים לפגוע במדינת ישראל. ואם חמאס עשה ככה, אין סיבה שאיראן שהמציאה את השיטות האלה לא תעשה זאת בעצמה.

הרמטכ"ל אמר השבוע שמדינת ישראל מעלה כוננות בכל הזירות והוא התכוון בדיוק לזה. במקרה של תקיפה באיראן, הסכנה למדינת ישראל היא לא רק מהטילים המתקדמים, לאיראן יש יכולות רבות מאוד ומתוחכמות מאוד לפגוע ביהודים ל"ע ועדיין להישאר נקייה בעיני העולם. הזירה המאיימת ביותר היא כמובן יהודה ושומרון, מערכת הביטחון נערכת כבר הרבה זמן לאפשרות שטבח בסגנון השביעי באוקטובר יבוא גם מכיוון יו"ש רח"ל, הפרוקסי האיראני מבוסס שם חזק מאוד עם כמויות נשק ותעוזה בלתי נתפסת עמה מתמודד צה"ל במבצעים ופשיטות מידי יום ומידי לילה.

הזירה הזאת יכולה להתלקח ח"ו ברגע אחד ובלי שום הכנה מוקדמת, בדיוק כמו שהיה בעזה, אם הממשל באיראן יבין שכבר אין לו מה להפסיד. ולא צריך חלילה לתאר פה בפרטים מה זה אומר ומה עלול לקרות.

יתכן שהגורמים הישראלים מסבירים את זה היטב למקביליהם באמריקה ויתכן שגם זה נלקח בסל השיקולים הכולל של תקיפה אפשרית באיראן. אבל האם זה אומר שיש למדינת ישראל את היכולת להשפיע על מהלך כזה? ממש לא בטוח. לטראמפ יש את האינטרסים שלו מול איראן, אחריה נכרכים מעצמות כמו רוסיה וסין, לא בטוח שטראמפ רוצה להיכנס לכל זה. ואם כך, כל הסיטואציה הזאת מכניסה את מדינת ישראל לפינה שהיא לא רוצה להיות בה – אבל היא נמצאת בה.

למדינת ישראל אין באמת את הפריבילגיה לשבת רגל על רגל ולהחליט אם לבקש מטראמפ לתקוף באיראן או לא, האם לגרור את האזור למלחמה או לא, מדינת ישראל עצמה ניצבת מול אינטרס אמריקאי לא ברור המשתלב במערכת אינטרסים ישראלית סבוכה לא פחות. הבחירה יכולה להיות בין הרע לרע יותר ובין הגרוע לגרוע פחות.

צריכים לזכור זאת היטב לפני שמשחררים אמירות מתלהמות כמו "שיתקפו כבר", "למה טראמפ לא מתערב", וכו', האמירות האלה לא חכמות ובעיקר לא מחוברות למציאות. המציאות יותר מורכבת מאשר השאיפה הכמוסה של כולנו לראות את המשטר האיראני נופל, את חמאס נעלם, את בתי החולים מתרוקנים, את מחירי הדירות צונחים בשמונים אחוז ואת המכוניות מתחילות לעופף באוויר כמטוסים.

כשטראמפ ישב השבוע מול העיתונאים ודיבר על הוצאות להורג של עצורים באיראן כאילו זאת הבעיה וכאילו זה המדד, לא ידענו אם לצחוק או לבכות. האם הוא לא מחובר למציאות? הוא לא יודע שאלפים נטבחים שם? ואז התחילו הספקולציות שמדובר בכלל בתרגיל הטעיה. יתכן, טראמפ כבר עשה זאת כמה פעמים. אבל בסופו של דבר הוא נתן לכולנו תזכורת שחיי אדם לא בהכרח משפיעים על מפת שיקולים מדינית. הביטוי המיוחס לסטאלין ימ"ש "כשאדם מת זו טרגדיה, כשמיליון מתים זו סטטיסטיקה" מקבל ביטוי מצמרר כשאנו רואים את יחס המערב לשואה האיראנית.

גם למדינת ישראל יש הרבה מה להפסיד משתיקת העולם לנעשה באיראן, אבל יש לה גם מה להפסיד מתקיפה אמריקנית באיראן. כך שלא מדובר פה בשאלה של שחור ולבן, זו לא שאלה בינארית של אחד ואפס. המצב הרבה יותר מורכב גם עבור אמריקה ועוד יותר עבור מדינת ישראל.

וכך מבלי שנוכל לדעת מה יוחלט ומה יקרה בין זמן כתיבת שורות אלו לבין הזמן שבו תקראו אותן, או מה יתרחש בין מועד קריאת שורות אלו לימים שיבואו אחר כך, לפחות נבין שאנחנו לא לגמרי מבינים את המשמעות של כל אחת מההחלטות. לכל אחת מההחלטות יש השלכה גם על הזירה העזתית, גם על הנעשה ביהודה ושומרון, גם על הנעשה בבריתות העולמיות בין המעצמות, מה נעשה בהסכמי אברהם, זו המציאות שמדינת ישראל מתמודדת איתה מול הרצון של טראמפ להמשיך ולמשול בדרך שלו ולנהל את העולם רק בדרך שהוא רואה לנכון.

2.
מקדים את המאוחר: זו הסיבה שגנץ ספג ביקורת קשה כל כך מחבריו

האדם הרדוף ביותר בפוליטיקה השבוע היה בני גנץ, שזכה לקיתונות של רותחים מצד חבריו באופוזיציה, כשהעז להיות הראשון שמפרסם סרטון בחירות שמגלה טפח מהאג'נדה שלו.

בסרטון הדוחה הוצג הרב גולדקנופף כשר האוצר והמסר שנכתב שם הוא שאסור להגיע למצב כזה, אלא יש להקים ממשלה בלי בן גביר ובלי רע"מ. גנץ לא אמר שם במפורש את המילים ממשלה ללא חרדים, אבל המסר היה ברור מהצגת הדמויות בצורה רדודה.

הסיבה שבגללה כל חבריו של גנץ מהאופוזיציה מיהרו לתקוף אותו, לרדת לחייו ולעקוץ אותו, היא סיבה פסיכולוגית פשוטה. הוא פשוט חשף מוקדם מדי את מה שהם חושבים בשקט שיקרה מאוחר מדי.

ראשי מפלגות האופוזיציה הממוצעות כמו לפיד, כמו איזנקוט וכמו העיתונאים המזוהים איתם, מבינים שיש מצב שאחרי הבחירות הם יצטרכו לשבת באופן כלשהו בממשלה עם נתניהו, אם הם חפצי חיים פוליטיים. גם הם מבינים שיכולה בהחלט לקום פה ממשלת ימין על מלא והם ימצאו את עצמם בעוד ארבע שנים של שממה אופוזיציונית.

מנגד, נתניהו כמו נתניהו, גם הוא חושש לעורו והוא לא בטוח בכלל בהצלחה שהוא אוהב להציג כלפי חוץ. ולכן במוצאי הבחירות אם תהיה לו העדפה להקים ממשלת אחדות רחבה הוא יקים אותה גם כן בלי המפלגות החרדיות, בלי בן גביר ובלי רע"מ. גם לנתניהו זה יותר נוח, גם הוא לא רוצה עוד ארבע שנים של הפגנות נגדו, של הכפשה ושל רדיפה, הרבה יותר נוח לו למלא את רצון העם שמשתוקק לשמוע את מילת הקסם 'אחדות'. העם רוצה שקט, העם רוצה יציבות ונתניהו הוא הראשון שיקדים את המתנגדים שלו ויספר לעם שהוא זה שמוביל את זה.

מה שגנץ עשה השבוע בסרטון ההזוי שלו, זה פשוט לחשוף את האמת מוקדם מדי. הוא פשוט אמר מראש 'אני לא אשב עם החרדים, לא אשב עם בן גביר ולא אשב עם רע"מ'. בחשבון פשוט של אחד ועוד אחד – מה הוא כן מתכוון לעשות? הרי הוא לא הציג תאוריה או תזה אחרת, הוא פשוט אמר לא אשב לא איתם ולא איתם ולא איתם. אז מה כן?

מסתבר שהוא בונה בדיוק על תרחיש כזה, לשבת עם נתניהו בממשלה שתקרא אחדות. ולכן כל חבריו קפצו מיד ואמרו לו: למה אתה מספר מוקדם מדי את מה שאנחנו נגלה מאוחר מדי.

3.
שינוי זוחל: ליריב לוין אין מה להפסיד מקידום החוקים נגד מערכת המשפט

שר המשפטים יריב לוין יחד עם כמה חברי כנסת מהליכוד, ניסו לקדם השבוע הצעת חוק לפיה הכנסת לא תכיר בהחלטות מסוימות של בג"ץ, במיוחד בכל הנוגע לוועדה לבחירת שופטים. עדיין מוקדם לדעת אם החוק הזה יעבור או לא אבל ברור שיש פה תחילת מגמה שמנסים לקדם בליכוד.

הרפורמה המשפטית במתכונתה הנוכחית כבר לא תתקדם, נתניהו בעצמו היה זה שקבר אותה בזמנו אחרי המחאות הגדולות וגם עכשיו לאף אחד אין אינטרס לעורר מחדש את הסערה הציבורית ולעורר הפגנות. מה שכן מנסה הליכוד לעשות זה שינוי מתמשך, צעד אחר צעד לאט לאט, עוד חוק ועוד חוק.

בנקודת הזמן הנוכחית, גם האופוזיציה שמתנגדת ועושה רעש נגד החוקים האלה, יכולה להסכים בסופו של דבר שאם החוקים האלה יעברו עכשיו לפני הבחירות הם יחיו איתם בשלום גם אחרי הבחירות, ואולי אפילו יצביעו בעד, במיוחד בתרחיש האמור שבו יכולה לקום ממשלת אחדות.

אם נרענן את הזיכרון וננקה את הרעשים הפוליטיים, ניזכר שבסופו של דבר רוב הדמויות שנמצאות כיום באופוזיציה – תמכו בעבר בהגבלה כזו או אחרת של כוחו של בית המשפט. גם הם תמכו בסערה הציבורית נגד הרפורמה המשפטית אך ורק מסיבות פוליטיות, למרות שמבחינה עניינית גם הם היו יכולים לחתום על רפורמה כזאת.

ולכן יריב לוין מבין היום שהוא יכול להתחיל לקדם חוקים נגד בית המשפט העליון, כי הוא במצב שבו בכל מקרה הוא מרוויח: או שיש לו קמפיין נהדר לימין לקראת הבחירות, או שיש לו כבר חוק מוכן שהוא יוכל לקבל בעתיד תמיכה עליו גם מצד כאלה שנמצאים כיום עדיין באופוזיציה, או שבכלל שתי האפשרויות נכונות.

הטור פורסם במוסף יתד השבוע' מבית יתד נאמן, לתגובות: [email protected]