וחוזרים חלילה | באופוזיציה אומרים מה לא, אבל בעצמם לא יודעים מה כן

1.
מה שהיה ומה לא יהיה: אם כולם חוזרים על אותם מסרים, זה אומר שבאמת כלום לא השתנה

שינוי מגמה מעניין ואף מרענן נשמע השבוע מפיו של בנט, אחרי תקופה ארוכה של כמה ימים או אפילו כמה שעות שהוא לא רענן אותנו עם איזה זיגזג מעניין בדעותיו. בנט השתתף השבוע בכנס פוליטי שם אמר שהוא לא פוסל תרחיש של ממשלת אחדות. הוא נשמע פייסני גם באשר לסמוטריץ' ובן גביר, וזאת אחרי תקופה שבה הוא לא מפסיק לתקוף את נתניהו.

דבריו של בנט לא כל כך מעניינים, לא הרבה מתייחסים אליו ברצינות מלכתחילה, אבל לליברמן ולפיד זה הספיק. ליברמן מיהר לצייץ בתגובה ש"אסור להתחבר לנתניהו בשום תנאי ובשום נסיבות", לפיד מיהר להצטרף לדבריו וכתב "מסכים". רק נזכיר, שבשבוע שעבר השניים הללו עדיין לא אמרו במפורש שלא יישבו עם נתניהו, הם ניסו להתחמק באלגנטיות מהשאלה הזאת ואילו עכשיו הם פתאום אומרים במפורש שאסור להתחבר אליו.

אגב, גם את המסר הזה הם לא מחדדים מידי, זמן קצר אחר כך לפיד עצמו אמר כי "רק יש עתיד גדולה וחזקה תמנע ממשלה עם בן גביר והחרדים" מבלי להזכיר את נתניהו, אבל בכל מקרה – המסרים האלו לא חדשים, הם לעוסים ומשומשים עד אימה מכל מערכות הבחירות שעברו עלינו, שוב הם חוזרים למסר המעייף של כן ביבי לא ביבי. אבל אנחנו כבר התרגלנו שאין מסר אחר בפוליטיקה הישראלית והשיח הוא אך ורק סביב נתניהו, כל זאת בלי להציג אפילו תכנית פוזיטיבית אחת של מה כן, אלא רק מה לא.

ולכן גם אנחנו נאלצים לחזור שוב ושוב לאותה שאלה: אז מה כן מה כן יהיה במוצאי הבחירות? לפי כל הסקרים, תמונת הגושים נשארת בינתיים ללא שינוי, לאף גוש אין תאוריה להקמת ממשלה יציבה מבלי להסתמך באופן גלוי על הרשימה הערבית המשותפת המהווה כעת את המפלגה השלישית בגודלה.

לראשי האופוזיציה אין אפשרות אחרת, גם הבדיחה הישנה של מרד בליכוד ועריקה של עשרות חברי ליכוד לממשלה של בנט ולפיד הופכת להזויה ורחוקה, הליכוד מלוכד היום תחת נתניהו הרבה יותר מבעבר.

אז מה כן התוכנית של ליברמן ולפיד? מבנט אנחנו אפילו לא מצפים שתהיה לו תוכנית, אבל ליברמן ולפיד איכשהוא מנסים להציג אלטרנטיבה לשלטון, אז מה הם חושבים בעצם? והתשובה היא שפשוט אין להם תוכנית, אין להם מושג מה הם הולכים לעשות ביום שאחרי. וזו גם הסיבה שהם חוזרים על אותם מסרים, כי פשוט אין להם משהו אחר למכור.

כעת נבדוק מה קורה בזירה של נתניהו. אם נאמין לסקרים הנוכחיים כרגע אין לו גוש ואין לו יכולת להקים ממשלה. ואם ניתן לו תחזית אופטימית של תמיכה מחודשת מצד רוב מצביעי הימין שיחזרו הביתה, גם אם נצא מנקודת הנחה שעדיין יש לו סיכוי להקים גוש צפוף של 61 עד 64 מנדטים שמורכבים מהליכוד, מפלגות הימין והמפלגות החרדיות, גם אז לא ברור שהוא ימהר לעשות זאת.

ננסה רגע לרענן את הזיכרון ולהפליג למוצאי הבחירות הקודמות, אז אחרי סבבים בלתי נגמרים סוף סוף הצליח נתניהו להקים גוש ימין. כולנו היינו בטוחים שבתוך 12 עד 24 שעות יש ממשלה חדשה במדינת ישראל, אך להפתעתנו זה לקח כמה שבועות מבלי שאף אחד הצליח להבין מדוע.

מסתבר שכבר אז נתניהו חשש מהמוטציה החדשה שנקראת ממשלת ימינעלמלא. הוא הבין טוב מאיתנו לאיזה מלכוד זה מכניס אותו, לא יהיה לו יותר את מי להאשים במקרים של אירועים ביטחוניים, לא יהיה לו על מי לזרוק את האשמה על כך שהוא לא באמת מיישם מדיניות ימין על מלא, הוא ניסה בכל מאודו להכניס את גנץ באופן כלשהו לממשלה אך ללא הצלחה ובסוף הוקמה הממשלה, ואנו זוכרים בדיוק מה קרה: לוין התחיל לדהור קדימה עם הרפורמה המשפטית ונתניהו עצמו היה אחד מאלה שאיחרו להצטרף ואחר כך בלמו אותו כאילו בחסות ההפגנות והמחאה הציבורית.

מאז התרחשו עוד כמה וכמה דברים במדינה, מאז התרגשה ובאה עלינו המלחמה הארורה, הטבח הנורא של יהודי הדרום שאפילו הממשלה עצמה עדיין מנסה להתחמק מלקרוא לו טבח רק מטעמים של גאווה לאומית מזויפת. במצב שנוצר, נתניהו כבר לא יכול להכריז על עצמו מר ביטחון כפי שעשה בעבר, הוא יצטרך קצת לשנות את הניסוח. הדרישה לוועדת חקירה עדיין תלויה ועומדת כנגדו, הוא ינסה אמנם למנף את ההצלחות היחסיות שהיו לו בס"ד במהלך המלחמה מול מדינות אויב, אבל גם ההצלחות האלה עומדות למבחן כשאיומי הטרור עדיין קיימים, איראן על הפרק ושאר הארגונים בינתיים גם הם לא הלכו לשום מקום.

את הטיקט של 'חזק מול השמאל' הוא גם לא יכול מידי הרבה למנף מכמה סיבות, הוא לא באמת היה חזק מול בג"ץ, הוא לא באמת היה חזק מול מערכת המשפט שממשיכה להתעלל בו באין מפריע, בן גביר עושה את זה הרבה יותר טוב ממנו, אבל מעל הכל הוא מזהה את הרצון בעם לחתור לאחדות. העם עייף ממלחמות פנימיות, מי שידבר על אחדות יתקבל באהדה על כולם, במיוחד אם זה יבוא יחד עם מדיניות שוויון בנטל וכדומה.

ככל שמפלגות האופוזיציה ינסו לנכס לעצמן את מסר האחדות והשוויון בנטל, ככל שהיריבים ימשיכו להגיד לעם – בוא נעצור את מה שהיה עד היום ונלך למשהו חדש, נתניהו יהיה הראשון שימנף את זה וינסה להקדים אותם ולומר זאת בעצמו.

אם יש משהו שנתניהו לא רוצה לחזור אליו, זה שוב מצב של ממשלה צרה שבמסגרתה הוא יקבל ארבע שנים נוספות שבהן כביכול רוב העם נגדו, הוא לא ימהר לחזור לממשלה נישתית. גם אם הוא יזכה לרוב טכני בקלפי ולהקמת ממשלה עם רוב טכני, לא מתחשק לו לחזור לעוד ארבע שנים שבהן התקשורת מטיחה בו מידי יום וההפגנות מתדפקות על דלתותיו ועל חלונותיו. אם בפעם הקודמת הוא התלבט ארוכות אם בכלל להיכנס לממשלה כזאת, הרי שבמצב החדש שנוצר על אחת כמה וכמה.

במקביל, ראינו השבוע סנונית ראשונה של קמפיין הליכוד שאכן מדבר על מסרים של ימין מול שמאל. הוא עדיין לא יורד לרזולוציות של בג"ץ, רפורמה משפטית, פסקת ההתגברות או כל המסרים שהיו בעבר, אבל הוא כן מציב את מפלגות האופוזיציה בשורה אחת עם המפלגות הערביות כשהמסר ברור. כלומר: קיבלנו קמפיין מעט מעורפל אבל גם במסרים די דומים לאלה שהיו בעבר למרות הכל. כי אחרי הכל, גם לנתניהו עדיין אין איזו בשורה שתשנה את המציאות.

עכשיו נחזור שוב למסרים שהשמיעו השבוע לפיד וליברמן. עכשיו מתקבל הרושם שלאף אחד מהצדדים אין באמת תוכנית ברורה איך להקים את הממשלה הבאה לפי תמונת המצב הישנה והמקובעת שאנו חיים בה. זה או הליכה לעוד סבבים בלתי נגמרים, או יצירה של משהו חדש, שהעם רוצה וחולם לשמוע אחרי שנתיים של מלחמה.

לכן גם השבוע חשוב להזכיר לעצמנו לא להאמין לכל מה שהפוליטיקאים אומרים, לא לקבל את כל המסרים ככתבם וכלשונם. חשוב לזכור שיש את המסרים שלפני בחירות ויהיו את המסרים שיבואו אחרי סגירת הקלפיות. העם היושב בציון יסלח וימחל לכל פוליטיקאי שיפר את הבטחתו ובפרט אם הוא יפר אותן לכיוון הנכון. והכיוון הנכון כרגע מבחינת רוב אזרחי ישראל זו ממשלת אחדות, הם רוצים לראות הנהגה אחרת.

גם תומכי נתניהו רוצים לראות בסופו של דבר משהו מרענן, הם ירצו לראות את נתניהו מוביל אבל רבים מהם ישמחו לראות שיש יחד איתו גם את מי שהיו יריביו הפוליטיים ובלבד שזה לא יהיה בן גביר ולא החרדים. מצביעי האופוזיציה לא התרשמו עד היום מהסתירות והפרת ההבטחות של נבחריהם, ולכן עכשיו בוודאי שיסלחו להם על ישיבה משותפת עם נתניהו ובלבד שהם יקימו ממשלה שתקרב אותם למסרים שלשמם נבחרו, קרי שינוי באופי הממשלה וקידום שינויים בגיוס.

ולכן בסיכומו של שבוע כזה בו ראינו לראשונה את קמפיין הליכוד עולה לאוויר ובו שמענו לראשונה את לפיד וליברמן מצהירים שלא ישבו עם נתניהו, עדיין חשוב להזכיר לעצמנו: טרם חל פה שינוי במבנה הפוליטי, אם כולם חוזרים לאותם מסרים זה אומר שלאף אחד אין תוכנית אחרת, ואם לאף אחד אין תוכנית אחרת, זה רק מקרב אותנו לאפשרות של שינוי קיצוני שיכול לבסוף לצמוח מהשטח.

2.
האיום והקיום: ככל שהמתיחות הביטחונית תימשך, נתניהו יתקשה לנפנף בהישגים

המתיחות במזרח התיכון ממשיכה לטפס ולשבור מידי שבוע את השיאים של עצמה, ושוב אנו מוצאים את עצמנו בסוף שבוע מתוח עם הרבה ספקולציות, האם תהיה תקיפה או לא תהיה תקיפה – ומתי.

ההיערכות של האמריקאים באזור היא חסרת תקדים ונותנת תחושה של ערב מלחמת עולם. היערכות חסרת תקדים כזאת לא זכורה הרבה זמן ואכן נראה שארצות הברית מתכוונת הפעם ברצינות להנחית מכה אנושה על המשטר באיראן.

וככל שהמתיחות עולה חוזרת שוב השאלה הבלתי נמנעת: על איזה ניצחון סיפרו לנו? איפה הניצחון הגדול של מלחמת 12 הימים, אז התרברבו כולם בהשמדת יכולותיה של איראן? כולם אמרו אז שאיראן התגלתה כנמר של נייר, שהיא נחשפה בחולשתה והנה חודשים ספורים אחר כך אנחנו רואים את המעצמה הגדולה בעולם מרכזת כוחות אדירים, ובאופן חסר תקדים מביאה השבוע את כל העוצמה שלה נגד אותו נמר של נייר.

ושוב אנו שואלים את עצמנו, אם איראן היא נמר של נייר למה ארצות הברית צריכה את כל הכוחות האלה ואת כל העוצמה הזאת כדי להנחית עליה מכה? הרי הבטיחו לנו אז שאו-טו-טו המשטר החלש הזה נופל ושהוא בכלל חסר יכולות.

המצב בעזה גם הוא לא נראה מידי מרנין. רק השבוע נהרג שם חייל וזה הזכיר לכולנו שאולי המלחמה הסתיימה רשמית, אבל הלחימה בעזה נמשכת, הצבא נאבק שם בבדיחה שנקראת הקו הצהוב, מחבלי חמאס מתקרבים אליו באין מפריע וכל מה שמחוץ לאותו קו צהוב הוא כבר טריטוריה מלאה של חמאס, שחוזר ומתעצם, שומר על המנהרות שלו, מגייס מחבלים חדשים, צובר נשק, אבל טראמפ מכנס איזו שהיא מועצת שלום דמיונית שמגייסת מיליארדים לשיקום עזה, והוא עדיין חי בהזיות שחמאס איכשהוא יתפרק מנשקו. הרי ברור שכל המיליארדים שיגויסו יגיעו ישירות לידי חמאס שלא מתכוון ללכת לשום מקום.

בזירה נוספת, אנחנו מקבלים את התרחיש שבו חיזבאללה עשוי להצטרף למלחמה נגד מדינת ישראל אם ארצות הברית תתקוף באיראן. ושוב אנו שואלים את עצמנו – מה? איזה חיזבאללה? הרי רק לא מזמן אמרו לנו שהארגון ספג מכה אנושה, שהוא לא קיים כמעט ולא מהווה איום, תושבי הצפון חזרו על סמך זה לבתים שלהם, אז איזה חיזבאללה בדיוק הולך להצטרף למלחמה? שמישהו יסביר לנו בבקשה.

ככל שהמתיחות הביטחונית הזאת קיימת ומתעצמת, לנו זה מזכיר כמובן כיהודים מאמינים שאין לנו לסמוך על אף בשר ודם, אבל גם בהיבט הגשמי, אזרחי מדינת ישראל דורשים הסברים.

ככל שהמצב הביטחוני מחמיר, כך מצבו של נתניהו נהיה יותר קשה. הוא יתקשה להסביר את המצב הביטחוני, הוא יתקשה להציג את עצמו כמר ביטחון, אם הוא עדיין חולם למנף את הצלחות המלחמה בס"ד לקמפיין הבחירות שלו הרי שהסיכוי הזה הולך ומתרחק.

בסופו של דבר העם לא טיפש והעם רואה שארצות הברית מרכזת כוחות בלתי סבירים למלחמה עם משטר שכבר ראינו את הסוף שלו ושהבטיחו לנו שהוא חלש, העם רואה שעזה קיימת, העם רואה שהישגי המלחמה הם לא באמת הישגי מלחמה, ככל שזה יימשך זה רק יציף את הדרישה כלפי נתניהו לעמוד בפני ועדת חקירה ולהסביר את הכשלים שקדמו למלחמה.

במדינת ישראל כמו במדינת ישראל, המצב הפוליטי והמצב הביטחוני תמיד חפפו זה לזה אבל הפעם זה יותר קשה ויותר חמור. המצב הביטחוני שומט מרגלי נתניהו את כל מה שהוא ניסה להציג לנו עד היום. ככל שזה ימשך הוא גם יתקשה לספק על כך תשובות.

3.
מי חבר ומי עמית: החרמת המליאה החגיגית היא טעות פוליטית של ראשי האופוזיציה

בשבוע הבא צפויה להתקיים בכנסת ישיבת מליאה חגיגית, לכבודו של ראש ממשלת הודו נרנדרה מודי שיגיע לביקור רשמי במדינת ישראל. כחלק מהמתיחות ביחסים בין המערכת הפוליטית למערכת המשפט, הודיע יו"ר הכנסת אמיר אוחנה כי אין בכוונתו להזמין למליאה כמקובל את נשיא בית המשפט העליון יצחק עמית, משום שהמינוי נעשה כזכור על דעת עצמו והקואליציה הנוכחית לא מכירה בו.

באופוזיציה הודיעו כי אם אוחנה לא יחזור בו מההחלטה, האופוזיציה כולה תחרים את הישיבה והאורח הנכבד יופיע בפני חצי מליאה ריקה. מדובר במבוכה דיפלומטית משמעותית, ובקואליציה כבר תקפו ואמרו שלפיד וחבריו הם כבר מזמן לא אופוזיציה לממשלה אלא אופוזיציה למדינה. אוחנה הבהיר שמהלך כזה יפגע אנושות במעמדה הבינלאומי של מדינת ישראל והזהיר את לפיד שלא יגרום נזק תדמיתי למדינה בגלל שיקולים פוליטיים פנימיים.

מיותר לתאר לעצמנו מה היה קורה אם זה היה הפוך, שנתניהו היה מחרים ביקור מדיני בימיו כראש אופוזיציה, הצעקות על חוסר ההבנה המדיני שלו היו מחרישות אוזניים, לפיד כבר ידע לטעון בעבר שנתניהו כבר לא מבין את ארה"ב ואינו רצוי שם, על אחת כמה וכמה שבמקרה כזה הוא היה מאשים את נתניהו בפגיעה חמורה במדינה בגלל שיקולים קטנים וצרים.

מצד שני, הצעד של החרמת מליאה בגלל דבר כזה הוא לא חכם בלשון המעטה גם מצד ראשי האופוזיציה. הרי בשנים האחרונות היה קשה להבדיל בין ההפגנות המופרכות בקפלן לבין מפלגות האופוזיציה שלא ידעו להתנער מהן, וזה גרם נזק למפלגות עצמן. כעת המצב הזה השתנה מעט בגלל הצטרפות כל ראשי המחאה למפלגת הדמוקרטים, מה שיצר בידול בין המחאה לבין שאר המפלגות. אבל עדיין, בכל הקשור להתייחסות למערכת המשפט, מפלגות האופוזיציה עוד לא גיבשו עמדה ברורה.

בתקופה האחרונה, נוצר מצב של חוסר אמון מוחלט בין רוב העם לבין מערכת המשפט, רוב העם חושב שיש לערוך שינויים במערכת הזאת, כולל לפיד וגנץ עצמם שהתבטאו על כך לא מעט בעבר אבל בסוף יישרו קו עם תנועות המחאה עם תחילתה של סערת הרפורמה המשפטית.

כעת, אם למפלגות האופוזיציה יש עדיין רצון לשמור על הבידול בינם לבין השמאל הקיצוני, אם ללפיד חשוב מאוד להזכיר שוב ושוב שהוא בעצם איש מרכז והוא בכלל לא כמו יאיר גולן, אזי הצעד הזה של החרמת המליאה בגלל עמית הוא טעות פוליטית.

אם לפיד וליברמן ימשיכו להילחם על כבודו של עמית למרות שרוב דעת הקהל נגדו, זה יציב אותם שוב בשורה אחת עם קפלן ועם יאיר גולן. זה בסדר שלפיד וחבריו יילחמו נגד עמדת הקואליציה ולא ישתפו פעולה עם החרמת עמית, זה התפקיד שלהם כאופוזיציה, אבל צעד קיצוני כזה של פגיעה תדמיתית במדינה בגלל הנושא הזה – הוא כבר לא מחלוקת פוליטית, הוא בהחלט צעד רחוק מידי שיכול להזיק להם בבניית התדמית החדשה.

הטור פורסם במוסף 'יתד השבוע' מבית יתד נאמן, לתגובות: [email protected]