1.
בואו נדבר עלינו: כמו בארה"ב, באירופה ובהודו, האזרחים רוצים פוליטיקאים בגובה העיניים
כבר התרגלנו שטראמפ הוא נשיא מקורי שעושה דברים שאחרים לא עשו, וגם השבוע הוא לא אכזב. בנאום מצב האומה שנשא, הוא עצר לרגע באופן לא שגרתי ואמר: "כל מי שחושב שהממשל האמריקאי צריך לדאוג קודם כל לאזרחי ארצות הברית, שיקום". הרפובליקנים שבאולם קמו ומחאו כפיים, אבל כל אנשי המפלגה הדמוקרטית נשארו לשבת וטראמפ החל לעלוב בהם כדרכו.
האפקט התקשורתי היה מושלם. עשרות מיליוני אזרחי ארצות הברית שצפו בנאום בשידור חי קיבלו מסר מאוד פשוט ומאוד חודר ללב: את הדמוקרטים אמריקה לא מעניינת, הם דואגים לזכויות מיעוטים, הם דואגים למהגרים, הם דואגים לטרוריסטים שמסתננים לארצות הברית בחסות ההומניזם, הבעיות שלנו כאזרחים פחות מעניינות אותם. ברור אומנם שמדובר בתרגיל תקשורתי אבל המסר היה ברור.
בהמשך נאומו, הוא ניסה להכין את הקרקע למלחמה באיראן והשמיע את המשפט הדרמטי, לפיו הטילים של איראן יכולים גם להגיע לוושינגטון. טראמפ הבין שזה הדבר היחיד שיכול להכשיר את דעת הקהל האמריקאית למגמה כזאת של מעורבות במלחמה חיצונית ולכן דאג לומר את זה.
יממה בלבד לאחר מכן, התרחש גם בישראל אירוע בקנה מידה היסטורי. ראש ממשלת הודו נרנדרה מודי התקבל בכנסת בקבלת פנים חמה, זמן קצר אחרי שהעניק חיבוק יוצא דופן לנתניהו מול כבש המטוס בקבלת הפנים החגיגית בנתב"ג.
המתח הפוליטי הפנימי לא העיב על הביקור הממלכתי. האופוזיציה התייסרה בתוך עצמה האם לקיים את ההבטחה ולהחרים את הנאום הממלכתי כנקמה על החרמת השופט עמית, ולבסוף התחלקה לארבע כתות ולארבע דרגות של החרמה חלקית. במבט מסכם אפשר לומר שהאופוזיציה נכשלה.
מודי לא בא לישראל כדי לקבל מחיאות כפיים. הוא הגיע בגלל אינטרס כלכלי ומדיני חזק מאוד, הוא זקוק לנשק הישראלי ולהסכמי הסחר עם מדינת ישראל, הוא צריך את ישראל כמו אוויר לנשימה. אבל מעבר לכך מסתתר גם אינטרס פוליטי פנימי. מודי נחשב לימין קיצוני במדינתו, הוא מנהל מאבקים של ממש כולל מאבקים פיזיים עם ארגוני שמאל וארגוני פרוגרס שמנסים לפעול במדינתו. אזרחי הודו בוחרים בו ברוב גדול בגלל שהוא נושא את בשורת "הודו לפני הכל", הוא מזכיר לאזרחי הודו שהוא דואג קודם כל להם ורק אחר כך לאנשים מבחוץ.
כשאנחנו מקבלים בשבוע אחד גם את החיבור האדיר בין מודי לנתניהו וגם בין טראמפ לנתניהו, אי אפשר שלא לשים לב למגמה שכבר מזמן אינה מגמה פוליטית פנימית אלא מגמה עולמית.
כיום, קצת קשה כבר להתכחש לעובדה שהשמאל העולמי מתקשה לכבוש את דעת הקהל. השמאל העולמי נושא רעיונות של פרוגרס, של דאגה למיעוטים, רעיונות שיכולים בפני עצמם להיות יפים מאוד כמו הומניות, סובלנות, קבלת האחר, רעיונות שבפני עצמם הם נחמדים, אך בפועל בשנים האחרונות הוכיחה המציאות הגיאופוליטית העולמית, שהרעיונות הללו באים בהכרח על חשבון דברים בסיסיים יותר.
כל אדם בעולם מוכן לקבל תיאורטית רעיונות של שמאל, כל אחד מוכן לדבר על צדק פואטי, אבל בפועל בקשיי היום יום אנשים יושבים עם עצמם ומגיעים למסקנה פשוטה: אני צריך לדאוג למדינה שלי לפני הכל. ואם הדאגה לרעיונות הומניים מגיעה על חשבוני, אז אני אוותר עליה.
זאת המגמה שאנחנו רואים עכשיו גם באירופה, שם מפלגות ימין צוברות תאוצה, וזה מה שאנחנו רואים גם בארה"ב עם התמיכה שמקבל טראמפ בזכות הסיסמה של נעשה את אמריקה גדולה שוב. כך למשל כולם שם רוצים לראות את טראמפ מסיים מלחמות ולא מתחיל אותן, הם לא רוצים לראות את הכסף האמריקאי ואת הכוח הצבאי האמריקאי מופנה לטובת קרבות זרים שלא שייכים אליהם והם מאוד מתחברים למסר של מלחמה בהסתננות.
במאמר מוסגר, זה לא סותר את העובדה שגם ארה"ב וגם אירופה יכולות להיות מאוד מאוד פרו פלשתיניות, האזרחים שם יכולים לקיים הפגנות, לערוך מחאות ולהביע דעות כמה שמדינת ישראל צריכה לבוא לקראת הפלשתינים אבל בסופו של דבר, כל הרעיונות האלה הם רק כשמדובר על משהו רחוק ושלא שייך אליהם. וזה אחד המאפיינים של שמאל פרוגרסיבי בכל העולם. גם ארגוני שמאל בישראל מוכנים ללכת לקיים מאבקים ביהודה ושומרון, אבל לא יהיו מוכנים שזה יקרה בתל אביב.
לפני ה-7 באוקטובר, חברי קיבוצים מהדרום היו מחכים במחסום ולוקחים פלשתינים לטיפולים בבתי חולים בישראל, הם הרגישו מאוד הומניים ומאוד צודקים, אבל גם הם לא היו נותנים שהפלשתינים האלה יגורו אצלם בבית. כלומר – גם מי שיכול להיות מאוד פרו פלשתיני באמריקה או באירופה, בסופו של דבר יכול לתמוך במפלגות ימין קיצוני כשזה נוגע לפוליטיקה הפנימית שלו.
וזה סוד הקשר החם והאמיץ שהתפתח עם השנים בין נתניהו למנהיגים אחרים בעולם כמו מודי, כמו טראמפ, כמו חברי קונגרס רפובליקנים, כמו אורבן בהונגריה ועוד. כולם רואים בנתניהו את מנהיג הימין הישראלי וחולקים ברית משותפת של דאגה למדינה ודאגה לאינטרסים הפנימיים לפני כל דבר אחר.
המגמה הזאת בלטה השבוע מאוד גם בנאום מצב האומה של טראמפ שהשתלב באופן מעניין עם ביקורו של מודי בישראל. המגמה הזאת מבטאת יותר מכל שרוב אזרחי העולם השפויים והרגילים מאסו בקיצוניות של הפרוגרס, הם מוכנים לשמוע רעיונות יפים של הומניות אבל לא כשזה מגיע לחורבן אישי של מדינותיהם שלהם. הימין העולמי הולך וצובר כוח גם באמריקה, גם באירופה גם בהודו ובמקומות נוספים, בסופו של דבר השפיות ורצון החיים האנושי מתגבר על כל רעיון מופשט אחר.
מכאן ההשוואה כבר בלתי נמנעת למה שקורה בישראל. נתניהו אכן נחשב למנהיג הימין, הוא מתפאר בכך שהוא נלחם במסתננים, בכך שהוא דואג לביטחון לפני הכל, וכן הלאה. הימין הקיצוני במדינת ישראל לא מקבל את נתניהו כמנהיג ימין מוחלט בפני עצמו, אלא כמנהיג פרקטי שאיתו אפשר לשתף פעולה כדי לקדם רעיונות ימין. אבל גם בישראל – ובמיוחד בישראל של אחרי המלחמה – גברה עוד יותר המגמה הזאת של מדינת ישראל לפני הכל.
אזרחי מדינת ישראל לא רוצים יותר לשמוע על דאגה לפלשתינים, לא רוצים לשמוע על שקט בשטחים, הם רוצים ביטחון. פחות מעניינים אותם רעיונות הומניים כלליים. מערכת המשפט וארגוני הפרוגרס חזקים מאוד בשטח ובעמדות הכח, אבל הם מאבדים אחיזה ועומדים להפסיד את המערכה כשמדובר בדעת הקהל ובדאגות האמיתיות של האזרח הפשוט.
הדילמה העיקרית כתוצאה מכך היא של לפיד, של גנץ, של איזנקוט, של בנט ואפילו של ליברמן. נקודת המבחן שלהם היא קריטית וזאת הייתה המבוכה העיקרית שלהם השבוע בביקורו של מודי בכנסת. הם הבינו קצת באיחור שהם טיפסו על עץ גבוה מדי, הם הבינו שאם הם מחרימים את המליאה בביקור כזה הם לא רק מביכים את נתניהו, הם לא מביכים את מודי והם לא רק גורמים למבוכה דיפלומטית למדינת ישראל, אלא הם עלולים להפסיד את דעת הקהל של המצביעים שלהם.
הם עצמם הרי כל הזמן מתאמצים להציג את עצמם כאנשי מרכז ולא כאנשי שמאל, הם אוהבים להגיד את זה, אוהבים להסביר את זה, אבל בפועל הם לא עושים מספיק כדי להתנער ממגמות של פרוגרס ושמאל קיצוני. הציבור הישראלי לא אוהב להתעמק, הוא אוהב לשמוע תשובות. הציבור הישראלי שבע ממלחמות, מהבטחות ומבלגן, הוא רוצה שקט, הוא רוצה יציבות והוא רוצה מסרים קצרים קליטים וברורים.
בבחירות הבאות הציבור יתן את האמון שלו למי שיספק לו את המסרים הללו, הקצרים הקליטים, ויסביר לו במילים מאוד פשוטות: אני דואג לך, לא דואג לזרים, לא לעקרונות הומניים מופשטים, וגם לא לקבוצות כוח פנימיות בתוך מדינת ישראל שיבואו על חשבונך. ופה תהיה נקודת המאבק גם עבור נתניהו וגם עבור לפיד וראשי האופוזיציה. אזרחי מדינת ישראל ירצו לשמוע שיש תשובות גם לביטחון, גם לכלכלה ובעיקר לשוויון ולמי שיביא את החרדים לצבא, לכולנו ברור שזה יהיה פרמטר משמעותי מאוד בבחירות הבאות, לצערנו.
וכך קיבלנו שבוע שבו התרחשויות העולמיות, המדיניות והביטחוניות מובילות שוב ושוב לאותה נקודה ברורה וזועקת. הבחירות של אחרי המלחמה כבר יהיו שונות מהבחירות שהכרנו עד כה, מי שלא ידבר לאזרחים שלו בגובה העיניים, מי שלא יפתור להם את המצוקות "הקטנות" שלהם ולא ישמע אותם, מי שיבוא עם רעיונות גדולים ומופשטים ולא עם מסרים פשוטים של אזרחי מדינת ישראל לפני הכל, פשוט יפסיד את המערכה. נתניהו מבין זאת היטב, עושה רושם שגם באופוזיציה מבינים זאת היטב אבל לא ממש מפנימים ולא ממש עושים.
כוחו האדיר של מודי בהודו וקבלת הפנים החמה שלו בישראל, כוחו האדיר של טראמפ שמביך את אויביו שוב ושוב בלי פילטרים ובלי בושה, המגמה העולמית שהולכת כולה לכיוון ימין, הם סוג של קריאת השכמה לפוליטיקאים הישראלים. מי שרוצה לקבל תמיכה במדינת ישראל של אחרי המלחמה, שיפסיק לדבר על הומניזם, שיפסיק לגלגל עיניים ברעיונות מופשטים – נחמדים ככל שיהיו, היום אזרחי מדינת ישראל רוצים תשובות בגובה העיניים, בדיוק כמו אזרחי אירופה, אמריקה והודו.
הפוליטיקה הישראלית כלואה עדיין בתמונת הגושים הניצחית, אבל גם זעקת ה"רק לא ביבי" כבר לא נתקלת בתמיכה רחבה כל כך, רוב מצביעי האופוזיציה יסלחו וימחלו במחילה גמורה אם הנבחרים שלהם יישבו בממשלה הבאה עם נתניהו, ובלבד שיביאו את התוצאה, את המגמה המתבקשת של אזרחי מדינת ישראל לפני כל דבר אחר.
2.
הסתר שבהסתרה: עוד שבוע של ספקולציות מסתיים במבוי סתום
לכולם נמאס ובצדק לסיים עוד שבוע עמוס בניחושים, בספקולציות ואף בבדיחות משמימות על תקיפה אפשרית באיראן אם תהיה או לא תהיה, ואם תהיה אז מתי. כמידי שבוע, האמריקנים והאיראנים מאתגרים בעיקר את העיתונאים ומכוונים את השיחות לסופי השבוע, אחרי הזמן שעיתוני יום שישי יורדים לדפוס ולפני הרגע בו הם מגיעים לידי הקוראים. זה כבר הפך למסורת שקשה להם לוותר עליה.
עד כמה שהציבור מרגיש מרוט עצבים, אנשי התקשורת סובלים עוד יותר. מצד אחד הציבור מצפה לשמוע מהם עדכונים ודיווחים, ומצד שני באמת שאין להם שום מושג מה לדווח ומה לספר. וכשהציבור לא מקבל תשובות וניזון רק מספקולציות, התקשורת עצמה הופכת לסוג של בדיחה.
הרושם המתקבל בינתיים, הוא שטראמפ מנסה ככל יכולתו להימנע מתקיפה ואתמול אף דווח מפי גורמים בארה"ב, שהבית הלבן מעדיף שמדינת ישראל היא זו שתתקוף ראשונה באיראן, ורק אחר כך כשמדינת ישראל תותקף במבול של טילים, תהיה הצדקה להכשיר את דעת הקהל העולמית לתקיפה באיראן.
אם הדיווח הזה נכון, מדובר בחדשות רעות מאוד עבור מדינת ישראל ולא רק בגלל עוצמת התקיפה שישראל תספוג. גישה כזאת בעצם אומרת שאמריקה מפקירה את ישראל לגורלה ומסבכת אותה הרבה יותר ממה שהיא עלולה להסתבך. ההערכה הרווחת אמנם היא שכל תקיפה אמריקנית באיראן תגרור מיד תקיפה איראנית על מדינת ישראל, אבל עדיין יש הבדל מהותי בין מלחמה של וושינגטון מול טהרן שישראל רק מעורבת בה, לבין מלחמה שהעולם יתפוס אותה כהתגרות ישירה מצד מדינת ישראל.
נתניהו עמד השבוע על במת הכנסת, התעלם מהביקורת הפוליטית נגדו ואמר כי אלו ימים גורליים ומכריעים, ימים של היסטוריה. קשה להבין בשלב זה למה הוא מתכוון והאם הוא בכלל התכוון למשהו מסויים, אבל בינתיים לא נראה שאמריקה ממהרת לשתף פעולה עם ההיסטוריה הזאת. איראן מנסה עדיין לסנוור את עיניו של טראמפ עם הדבר שהוא כל כך אוהב – הסכמים כלכליים בהיקפים גדולים, לממשל בטהרן אין הרבה ברירות והוא באמת מרגיש עם הגב אל הקיר, וכפי שזה נראה בשלב זה, אמריקה עדיין מהססת.
מצד שני, על הכף מונח לא רק ביטחונה של מדינת ישראל אלא גם הכבוד הבינלאומי של אמריקה. אם אמריקה לא תמוטט את המשטר האיראני, טראמפ יהפוך לבדיחה בעולם כולו, הוא לא יוכל יותר לשחרר הצהרות או הבטחות, מעמדו כשוטר העולמי יינזק אנושות וגם העם האיראני יכול להתהפך עליו בעתיד אחרי שהפר את הבטחת ה"עזרה בדרך". כך שבאופן הגיוני ניתן להעריך שתקיפה אמריקנית אכן תתרחש באופן כלשהו. וכך בסופו של עוד שבוע שכולו הסתר ואי ודאות, אי אפשר שלא להכיר באמת הפשוטה ששום דבר כבר לא נתון יותר בידי בשר ודם.
3.
הפסד פנימי: הדרמה בקואליציה היא לא התפרקות אלא אירוע פריימריז
במהלך יוצא דופן, הפסידה השבוע הקואליציה בהצבעה על ביטול צו עליו חתם שר האוצר סמוטריץ' לביטול המע"מ על ייבוא, וכך בצעד לא שגרתי ביטלה הכנסת צו של שר בממשלה. האופוזיציה מיהרה להצביע על התפרקות הקואליציה ועל חוסר משמעת בליכוד, זאת בגלל הרשימה הדי מכובדת של חברי ליכוד שנעדרו מההצבעה או אפילו הצביעו נגד.
לפני ההצבעה, בעיצומה של המתיחות הביטחונית, נתניהו ישב בחדרו בכנסת וניסה להשיג את הרוב הדרוש, רק לאחר שהבין שהוא לא יצליח הוא הורה על חופש ההצבעה, מה שהביא להפסד.
כשנתניהו הורה על חופש הצבעה, הוא ידע היטב שהפעם הקואליציה כביכול תפסיד בהצבעה, אבל הוא ידע עוד משהו חשוב: ההצבעה הזאת חשובה מאוד לכמה וכמה מחברי הליכוד, ולכן הוא ראה לנכון להישאר ניטרלי ולתת לכל אחד להצביע כפי רצונו.
הצו עליו חתם סמוטריץ' אמור להקל על אזרחים שמזמינים מוצרים מחו"ל אבל הוא יכול לפגוע בבעלי עסקים בישראל. חברי הליכוד שנאבקו בצו עשו זאת בעיקר בגלל הקשר שלהם עם בעלי ענין שנפגעו מהצו, וכל זה קורה בזמן רגיש במיוחד: ערב פריימריז בליכוד.
בליכוד כבר לא מחכים שיוחלט על בחירות, כבר חודשים ארוכים שכל אחד מחברי המפלגה עסוק מעל לראש בעבודת שטח. ואין נזק גדול יותר לפריימריז מאשר בעלי כוח בשטח שייפגעו מצו כזה או אחר של הממשלה. הם יגבו מחיר כבד ובמזומן מכל מי שייתפס בעיניהם כאשם.
אז מצד אחד נתניהו לא רוצה להילחם עם סמוטריץ' ומצד שני הוא יודע היטב איזה כוחות אדירים מנהלים את השטח במפלגה שלו. במצב כזה, המוצא הקל והנוח ביותר מבחינתו הוא פשוט שב ואל תעשה, לתת חופש הצבעה, לספוג הפסד טכני במליאה, אבל לצלוח את המשבר הקטן והנוכחי הזה. הדרמה שהתרחשה במליאה אם כן, היא לא התפרקות הממשלה ולא התמוטטות הקואליציה, היא אירוע פנים ימני גדול שכל כולו פריימריז.
הטור פורסם במוסף 'יתד השבוע' מבית יתד נאמן לתגובות: [email protected]
