1.
חוק בלי סדר: העיסוק הציבורי לא התמקד במה שחשוב, אלא במה שיותר פופוליסטי
סאגת העברת תקציב המדינה, אמורה להסתיים ביום ראשון הקרוב, בהצבעה שתארך כנראה עד השעות הקטנות של הלילה בואכה יום שני לפנות בוקר, אז צפויה הכנסת לאשר את תקציב המדינה, ככל הנראה ללא הפרעות מיותרות וללא קשיים, ובכך להאריך את חיי הממשלה והקואליציה עד שיוחלט אחרת.
באופן כללי, הכנסת ממשיכה לעבוד בקצב די מזורז למרות ההאטה המסוימת שנכפתה בגלל המלחמה. הכנסת יוצאת לפגרה רק בעוד מספר ימים ועד אז היא ממשיכה לקדם מרתון של חוקים – אמנם בכמות פחותה משמעותית מתקופה רגילה של סוף כנס חורף, אבל עדיין מזורז יחסית למה שהיה עד עכשיו.
מלבד הדיונים המרתוניים סביב תקציב המדינה וקידומו בוועדת הכספים, ממשיכה ועדת החוקה לקדם חוקים חשובים שנוגעים לרפורמה המשפטית, זאת בחסות המלחמה והעיסוק הציבורי בנושא הביטחוני. אחד הנושאים המרכזיים והחשובים שנדון בוועדה ומקודם לקראת חקיקה הוא נושא סמכות היועצים המשפטיים במשרדי ממשלה.
החוק הזה נחשב לאחד מעמודי היסוד של הרפורמה המשפטית והמשמעות שלו היא שכל יועץ משפטי בכל משרד ממשלתי ימונה במשרת אמון ויהיה כפוף לשר הממונה עליו. באופן כזה, יחזרו משרדי הממשלה להתנהל באופן תקין לפיו היועץ המשפטי מכהן בתפקידו כיועץ ואינו כפוף לא לייעוץ המשפטי לממשלה ולא לפרקליטות, כך יוכל כל שר לממש את המדיניות שלו במשרד שבראשותו כמו שצריך להיות.
בנוסף, החוק הזה מחליש משמעותית את מעמדה של היועצת המשפטית לממשלה. לפי המצב עד היום, היועהמ"שית נחשבת למייצג הבלעדי של הממשלה בכל ערכאה משפטית. החוק החדש אמור לקבוע כי אם היועצת מסרבת לייצג את עמדת הממשלה – כפי שבהרב מיארה עושה בשנים האחרונות – תינתן זכות אוטומטית לממשלה או לכל אחד מהשרים לקבל אוטומטית ייצוג משפטי פרטי במקומה.
החוק הזה לשמחת הקואליציה לא עושה מידי הרבה רעש. מה שכן עושה רעש בחוץ אלה דווקא הנושאים האחרים שהם או פחות חשובים או שהם יותר פופוליסטים.
הדוגמה הראשונה היא כמובן העברת הכספים המיועדים למוסדות התורה והחינוך. האופוזיציה מיהרה לערוך קמפיין הסתה ושיסוי וכינתה את העברות הללו בשלל כינויים כמו "שוחד קואליציוני", "שרידות של נתניהו", "מיליארדים לחרדים באמצע מלחמה", ועוד ועוד, שבפועל מדובר בכספים שמגיעים בדין וביושר למוסדות החינוך ולמשכורות של צוותי חינוך שעושים מלאכתם נאמנה.
בנוסף, ההעברות הללו מכונות בטעות כספים קואליציוניים בעוד שמדובר בסכומים זניחים יחסית שהובטחו בדין ביושר, אלא שלא נכנסו לבסיס התקציב. וזה גם אחד מכשלי הממשלה הנוכחית שלא הסכימה לעשות את המובן מאליו ולהכניס את הכספים האלו לבסיס התקציב כפי שצריך להיות, בגלל שיקולים פוליטיים כאלה ואחרים.
חוק נוסף שזכה להבלטה הוא החוק שאושר השבוע סופית, אחרי מאמץ רב שנים של ח"כ משה גפני ומאפשר לבתי הדין הרבניים לעסוק בבוררות בענייני ממונות במידה ושני הצדדים מסכימים לכך. החוק הזה זכה בעבר לתמיכה גם מחברי כנסת בציונות הדתית, אבל כעת דווקא נפתלי בנט היה הראשון שקפץ ותקף את החוק בחריפות, לצד חבריו מהאופוזיציה שידעו להזהיר כי מדובר בעוד "השתלטות" חרדית על מערכות המדינה.
ח"כ גפני השיב בחריפות לקמפיין המתוזמר ואמר כי "התנהלות ראשי האופוזיציה, ובראשם נפתלי בנט, סביב החוק המאפשר למעוניינים בכך לדון בענייני ממונות בבתי הדין הרבניים על פי דין תורה – היא חרפה. מדובר במהלך שמכבד את אופייה של מדינת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית, ומעניק בחירה למי שחפץ בכך".
לדבריו, "כך בדיוק הם נהגו כאשר הובלתי את חוק החמץ, שנועד לאפשר למי ששומר על כשרות בפסח, ונאלץ לשהות בבית חולים, לשמור על אורח חייו הדתי. גם אז הם בחרו להתנגד למהלך הגיוני, יהודי ודמוקרטי. ראוי שראשי האופוזיציה יתמקדו תחילה בבניית אמון ציבורי ובהבאת בוחרים, לפני עיסוק בהצהרות על קואליציות עתידיות וביטול חוקים, בניסיון נואש לבלוט בתוך קבוצת האופוזיציה".
דוגמה נוספת לחוק שעשה הרבה רעש, היא כמובן חוק עונש מוות למחבלים. החוק עבר כבר בקריאה ראשונה והוועדה כבר אישרה אותו לקראת קריאה שניה ושלישית. מדובר בחוק שבעיקרו די מיותר, כי על פי החוק היבש במדינת ישראל יש לבתי משפט צבאיים את הסמכות להטיל עונש מוות על מחבלים במקרים קיצוניים. כך שהבסיס החוקי קיים והשופטים רק צריכים להחליט שהם עושים את זה.
ובכל זאת, זה לא נעשה מעולם במדינת ישראל למרות שרוב המחבלים שמגיעים לדין באופן טבעי נחשבים כרוצחים כבדים עם הרבה דם על הידיים, במיוחד הבולטים שבהם והידועים שבהם, אך מעולם לא הוטל עונש מוות. ומדוע? כי יש מעטפת מדינית, יש מעטפת פוליטית ובתי המשפט הצבאיים לא יכולים לפעול בחלל ריק וגורמי הביטחון לא יתנו לזה לקרות כל כך מהר.
לכן סביר להניח שגם אם החוק הזה יעבור כעת ויאושר בקריאה שניה ושלישית, אף אחד לא ימהר ליישם אותו. זה מאוד נחמד לקמפיין של בן גביר, זה מאוד משעשע עבור בן גביר ואנשיו להסתובב כשעל דש חליפתם מתנוססת סיכה בצורת חבל תליה, אבל בפועל המשמעות המעשית שלו לא צפויה להשתנות כל כך מהר. מדינת ישראל לא תמהר להוציא להורג מחבלים בגלל הנפיצות של הדבר הזה ובגלל המשמעויות המדיניות בתוך הארץ ובעיקר מחוצה לה. ובכל זאת – כמו כל דבר אצל בן גביר – גם זה קיבל המון רעש, המון יחס, המון פופוליזם וכמובן מצליח לגרור את כולם ובמיוחד את האופוזיציה להגיב לו, לדבר עליו ולשמור אותו בראש הכותרות.
מהצד השני גם היועצת המשפטית לממשלה לא טומנת את ידה בצלחת וגם היא עושה הרבה פוליטיקה ופופוליזם בעיצומה של מלחמה. גם היא מתעלמת מהמציאות ומהעובדה שהכנסת עדיין לא מצליחה לקדם את החוק להסדרת מעמד לומדי התורה והיא ממשיכה ללחוץ על מערכות אכיפת החוק, על בתי המשפט וכמובן על הממשלה, להגביר את הסנקציות ואת התנאים המכבידים נגד לומדי התורה. כאילו אין מלחמה, כאילו זה מה שחשוב עכשיו, כאילו בזה הצבא צריך להתעסק עכשיו, כאילו אין באמת קשיים ביטחוניים ופוליטיים להסדיר את הדברים בחוק. היא מצידה אצה לה הדרך, מצב חוק מעמד לומדי התורה טורד את מנוחתה.
בעוד ימים ספורים תצא הכנסת לפגרת הפסח. הפוליטיקה שעדיין נעשית ומתנהלת למרות המלחמה תצא לחופשה קצרה, במהלכה אולי גם נדע יותר בבהירות לאן הולך המישור הביטחוני ולאן מועדות פני המלחמה. כנס הקיץ שצפוי להתחדש אחרי פסח יהיה מלא וגדוש בנושאים מאוד רגישים וכבדי משקל כמו חוק מעמד לומדי התורה, כמו החוקים של הרפורמה המשפטית וכמובן האם הבחירות יתקיימו במעדן בחשוון הקרוב או שיוקדמו, וכל זה תלוי כמובן בהתפתחויות במצב הביטחוני.
בינתיים, הכנסת עשתה את מה שהיא צריכה לעשות ובפרט בימים של סיום כנס חורף, אבל הרעש ששמענו בתקשורת לא בהכרח תואם את מה שהיה במציאות, כשהאופוזיציה היא זו שקבעה את הטון והחליטה על מה הציבור הישראלי צריך לכעוס השבוע.
2.
הטראמפ והיפוכו: מעשיו של הנשיא האמריקני צריכים להיבחן רק על פי מה שקורה במציאות
בשנים האחרונות התפתח תחביב בכלי תקשורת ובעיקר כאלה המזוהים עם הימין הרדיקלי, לערוך השוואות בין האמירות של לפיד ולהראות איך הוא סותר את עצמו כמעט בכל משפט. חוסר העקביות שלו הפך כבר למשל ושנינה וזה כנראה גם מה שגורם לו כעת להתרסק בסקרים. מסתבר שלפיד הוא איש תקשורת טוב שיודע להתבטא יפה מול מצלמה, אבל מעבר לזה מתברר כאיש חסר עקרונות וחסר חשיבה אחידה.
לצד זאת, יהיה משעשע לדמיין שאותם כלי תקשורת יעשו את אותו דבר גם לטראמפ. כן, גם הנשיא המעניין והצבעוני ביותר שהיה לארצות הברית, ממשיך לספק אמירות סותרות, סתירות מהותיות ומשפטים לא ברורים. גם השבוע הוא המשיך בנאומי הרהב שבהם אמר שוב ושוב "איראן נמחקה", "ניצחנו", "אין להם יותר צבא, אין להם יותר נשק, אין להם יותר כלום" וכך הוא החל לרמוז על סופה הקרב של המלחמה.
ואנחנו שואלים את עצמנו: אם אין להם צבא ואין להם כלום, מי זה שיורה עלינו בלי סוף? ומי זה שמגביר את הירי בימים האחרונים? טראמפ גם חוזר ואומר שלא נשאר אף אחד מהמשטר הקודם ולא ברור עם מי מדברים שם. והנה כמה ימים אחרי שהוא אמר שכבר אין עם מי לדבר שם, הוא עצמו מדבר על שיחות עם איראן. אז עם מי בדיוק הוא מדבר שם?
וכמובן אין צורך להזכיר את הסתירות שהוא משמיע על סופה של המלחמה, פעם אומר שזה יקח זמן ופעם אומר שעוד מעט מסיימים, הוא מדבר על שיחות עם איראן אבל ממשיך להזרים כוחות לאזור, ובקיצור – אי אפשר להבין כלום מהתנהלותו של האיש.
אבל עד שיבוא מישהו ויתחיל לעשות לטראמפ "בדיקת עובדות", לפחות אנחנו נזכור שצריך להפסיק להתייחס ברצינות לכל משפט שהאיש הזה משמיע. לפעמים הוא משמיע משפטים שנועדו להוריד את מחירי הנפט ולפעמים הוא משמיע משפטים שסתם מתחשק לו להגיד באותו רגע. ולכן חשוב לזכור שאמנם אי אפשר לדעת עד מתי תימשך המלחמה או מה יתפתח בזירה הזאת, אבל בינתיים צריך להסתכל רק על מה שקורה בפועל. לא על דיבורים, לא על הצהרות, לא על כוונות שטראמפ מדבר עליהן, כי בינתיים ממה שהוכח עד כה, על כל מילה שהוא אומר הוא יגיד בהמשך עוד שתי מילים הפוכות.
3.
המחיר והבדידות: אחרי כל הסערות בלשכה, לא ברור למי נתניהו יכול לפנות ברגעים קשים
השם זיו אגמון לא היה ידוע עד לשבוע זה לרוב אזרחי מדינת ישראל. האיש שישב על משבצת אגף הדוברות בלשכת ראש הממשלה הגיע לתפקידו על רקע בלגן שלם שהיה קודם עם הדוברים הקודמים שהיו ונעלמו.
מחלקת הדוברות של לשכת ראה"מ בקדנציות של נתניהו, היא לא החלק החזק בלשכה בלשון המעטה. הציבור פחות מרגיש את זה אבל העיתונאים מתוסכלים מאוד, קשה לתקשר עם לשכת ראה"מ, נתניהו עצמו לא דיבר בכלל עם התקשורת עד השבוע שעבר אז הואיל בטובו לעשות מסיבת עיתונאים אחת, הבלגן הפנימי שמתחולל בלשכה משפיע לחלוטין על העבודה מול התקשורת.
מנגד, יהיו כמובן כאלה שיאמרו שהלשכה לא אמורה לתקשר עם כלי תקשורת שברובם עסוקים בלתקוף את אותה לשכה. מדובר בטענה צודקת אבל עדיין הלשכה החשובה במדינה אמורה לתקשר עם כלי תקשורת במיוחד בזמני מלחמה.
וזהו סימפטום אחד מהתופעה שמאפיינת את נתניהו מיום שהתמנה בפעם הראשונה לראשות הממשלה ועד היום.
כשמביטים בנתניהו עצמו כאיש, כאדם, מתקבלת מסקנה שמדובר באדם בודד מאוד. בכל הקשור למינויים בלשכה הוא הקפיד במשך השנים לא לקדם סביבו אנשים דעתנים, אנשים עוצמתיים או אנשים חכמים, גם בלשכה עצמה וגם ברשימת הליכוד נשים לב שאלה שמתקדמים זה אלה שיהיו צייתנים ויעשו את רצון הבוס ולא אלה שיביאו דעות ויעודדו סיעור מוחות.
בטווח הקצר, נתניהו מרוויח שליטה וסוג של התנהלות תקינה כשהדעה שלו היא הקובעת ומכאן יש היררכיה פיקודית כמו שצריך להיות. אבל בטווח הרחוק, נתניהו מוצא את עצמו פשוט לבד. לכל ראשי הממשלה הקודמים הייתה כוורת, היו אנשים קרובים, היו אנשים בעלי דעה, פרופסורים, סופרים ואנשי רוח שאיתם הוא היה יושב בסוף היום, איתם הוא היה מתייעץ והם היו מקורביו. ההיסטוריה הישראלית מלאה בשמות של בכירים שמתראיינים עד היום בכלי תקשורת תחת התואר מקורב לשעבר לראה"מ ההוא או יועץ בכיר לשעבר לראש ממשלה פלוני.
לנתניהו עצמו אין את הדבר הזה ואין את הפריבילגיה הזאת. לנתניהו היום אין כוורת בכלל, אין לו אנשים איכותיים או אנשים בעלי דעה, רוב אלה שמתהדרים היום בטייטל יועץ לשעבר לראש הממשלה סיימו את תפקידם שלא בטוב והורחקו בגלל התופעה הזאת.
נתניהו נמצא היום לבד. לא ברור למי הוא יכול להרים טלפון ברגעים קשים, עם מי הוא מתייעץ כשהוא ניצב לבדו מול החלטות הרות גורל, מי האנשים שאיתם הוא יכול לשבת במנוחה, להרים רגל על רגל, לעשן סיגריה וללבן נושאים חשובים מדיניים בגובה העיניים או סתם לפרוק את הלב.
הרבה מאוד אנשים מקיפים את נתניהו אבל אף אחד מהם – עם כל הכבוד, ויש כבוד לכולם, כל אחד מקצוען בדרכו שלו – אבל אף אחד לא מגיע לקרסוליים של הבוס ואף אחד גם לא דומה לאנשי האיכות שהיו שם בעבר ועזבו.
נתניהו היה ועודנו הפוליטיקאי הטוב ביותר שהיה פה ושישנו פה, היכולות שלו לא נתונות לוויכוח, את המלחמה הוא מנהל בסיעתא דשמיא בצורה נכונה ונבונה, אבל בסופו של דבר כשזה מגיע לפן האישי שלו בחייו הפרטיים ולפן האישי שלו בהתנהלות הלשכה שלו, בסוף מדובר באדם בודד מאוד.
הטור פורסם במוסף 'יתד השבוע' מבית יתד נאמן, לתגובות: [email protected]
