"מתחילים מהפיג'מה"
הוא עמד שם באמצע הצומת, איש קטן ונמוך, שיצא מהמיטה בפיג'מה קיצית ושאל את השאלה המוכרת לכל ילד ומבוגר: "איפה משה? איה אהרן?"
כבר קרוב לארבעים שנה שהשיר הזה מסמל עבור כל ילד וילדה את חג הפסח. כשהגננת שפרה ניסתה לשיר עם הילדים "עם ישראל סובלים אצל פרעה" במנגינת "ברוך אלוקינו שבראנו לכבודו", ההורים התנגדו נחרצות והניסיון כשל מיידית.
* * *
מתברר שלא רק הגננות הפכו את השיר המשעשע הזה לסמל החג.
בחג הראשון של פסח, לאחר לילה שכולו סיפור יציאת מצרים, נקרא בבית הכנסת שוב את סיפור היציאה. התורה מלמדת אותנו מה נענה לילד שישאל: "מה העבודה הזאת לכם?". התשובה שהתורה מנחה אותנו לענות לו היא: "ואמרתם זבח פסח הוא לה' אשר פסח על בתי בני ישראל".
כלומר, גם התורה בחרה להתמקד דווקא בנקודה הזו – במכת בכורות, בסיום אירועי ארץ מצרים ורגע לפני היציאה הגדולה. דווקא במצב המביך של פרעה המתרוצץ בפיג'מה. זוהי נקודת הפתיחה של סיפור יציאת מצרים.
* * *
גם כשנשב כולנו, מסובים סביב שולחן הסדר, נפתח ונקרא: "הא לחמא עניא, די אכלו אבותינו" – זהו הלחם שאכלו אבותינו בצאתם ממצרים.
* * *
יסוד גדול מונח כאן לפנינו: אילו היינו מתחילים את אמירת ה'מגיד' בסיפור קושי השעבוד ובאמבטיית הדם של פרעה, סביר להניח שהילדים לא רק שלא היו בהקשבה, אלא מן הסתם היו עסוקים בבריחה מן השולחן.
התורה מורה לנו להתחיל דווקא מהסוף – משלב היציאה מהמקום הנוראי הזה, מפרעה בפיג'מה. רק לאחר מכן נספר לילדינו על המרור שאכלו אבותינו שם.
* * *
כמה יופי ועומק יש בגישה החינוכית הזו. לפעמים, כדי להניע תהליך או כדי לעזור לילד להתמודד עם קושי, אנחנו צריכים קודם כל לצבוע לו את המטרה בצבעים בהירים. כשאנחנו עוזרים לילד להביט אל האופק, לראות את קו הסיום ואת המטרה אליה אנו שואפים להגיע – אנו מחדירים בו כוחות ומקלים עליו את הדרך כולה.
