אם אתם מכירים את הסלנג “הוא לא מספיק אפוי”, כנראה שאתם כבר מבוגרים מספיק בשביל לזכור את הכינוי הילדותי לאנשים שהם לא בדיוק הכי חכמים מבין כל סובביהם. אבל מה הקשר בין זה לאהבת ה’ ולפרשת השבוע? בואו נצלול פנימה.
ניגש אל הפסוקים הראשונים:
“כי תבאו אל הארץ אשר אני נתן לכם ושבתה הארץ שבת לה’. שש שנים תזרע שדך ושש שנים תזמר כרמך ואספת את תבואתה”.
שאלה עצומה עולה מכאן; האם אכן קודם משביתים את הארץ שנה אחת ורק לאחר עובדים את האדמה שש שנים? אנחנו הרי יודעים, וכפי שמבואר בהמשך, שנת השמיטה היא השנה השביעית ולא השנה הראשונה, אז מדוע מורה התורה כי מי כאשר נכנסים לארץ “ושבתה הארץ” ורק לאחר מיכן “שש שנים תזרע שדך”?.
תשובות רבות ניתן למצוא בשאלה זו, כולל בספרי חסידות, כמו ה’בת עין’ שמסביר באריכות על דרך העבודה כי הפסוק מלמד אותנו “בטח בה’ ועשה טוב, שכן ארץ ורעה אמונה” – הדרך לזכות בארץ ישראל הוא על ידי מידת הביטחון, ועוד עיי”ש ובספרים אחרים.
הפעם, נתמקד בתשובתו של האדמו”ר הזקן, בעל התניא והשולחן ערוך, המבואר בארוכה בליקוטי תורה על פרשתנו.
במאמר ארוך מסביר הרב כיצד ניתן לזכות למידה של אהבת ה’ על ידי “פתחו לי פתח”, פתיחת והסרת הכח הגשמי המתאווה וגילוי האהבה הטבעית הקיימת בכל נפש מישראל אל הקב”ה. בספר התניא מוסבר כי אהבה טבעית זו שבלב נפשות ישראל – ירושה היא לנו מאבותינו, אברהם יצחק ויעקב, ואילו אנחנו רק צריכים לעמול לגלות את האהבה המסותרת.
הזוהר הקדוש מביא את המושג של התכללות בקב”ה עצמו. “לאשתאבא בגופא דמלכא”. הכוונה כמובן לנשמה האלוקית שבתוכנו, אך עדיין – כיצד יכולה נשמה, נברא ויש, להתכלל בקב”ה עצמו? התשובה לכך היא, על ידי לימוד התורה. מכיון וקודשא ברוך היא ואורייתא וישראל חד הם, אנו יכולים באמצעות לימוד התורה לאשתאבא בגופא דמלכא.
מילים גבוהות, עניינים נהדרים, אבל בואו נדבר רגע במילים משלנו. כולנו קובעים עיתים לתורה גם אלו העמלים לפרנסתם. שיעורי הדף היומי מלאים בלומדים, ומבתי הכנסיות ניתן לשמוע את קול התורה מהדהד ברמה. אבל תכל’ס, בלי שאף ישמע? כשאנחנו לומדים אנו לא באמת חווים איזשהו קשר מיוחד ופנימי עם הקב”ה.
נשאל את השאלה מכיוון אחר, בסגנונו של האדמוה”ז: “הרי התורה היא גם כן מלובשת בעניינים גשמיים כמו ענייני ציצית ותפילין וסוכה, וכמה דיני ממונות וטענות על דרך משל; ראובן טוען כך ושמעון טוען כך – ומה עניינם בגן עדן התחתון והעליון?”.
שלמה המלך, אומר לנו במשלי “לכו לחמו בלחמי”. התורה קוראת לנו בואו לאכול מהלחם, להחכים מתורתי. אנו רואים שהתורה נמשלה ללחם, וכמו שהלחם משביע את האדם ונכלל בדמו, כך גם בלימוד התורה אנו נכללים בקב”ה, לאשתאבא בגופא דמלכא.
רגע. כבר הגענו להסכמה שאצלנו זה לא קורה אבל במציאות. כמה מאיתנו יכולים להעיד, ברגע של התבוננות אמיתית ובלי לשקר את עצמם או זולתם שהם אכן מרגישים קשר עמוק ופנימי עם הקב”ה אחרי שעה של לימוד דף היומי בגמרא, עמוד היומי בהלכה או כל לימוד חשוב ונעלה ככל שיהיה?
הבעיה כמובן, נעוצה בנו. לא בתורה הקדושה שהיא אמת. אז מה עלינו לעשות? מפרק הרב את המלאכות הנצרכות עד לאכילת הלחם, ומגיע לידי מסקנה: אם אתה לא מרגיש קשר עם הקב”ה כאשר אתה לומד – סימן שאתה לא אפוי מספיק.
מלאכה ראשונה – זריעה: דבר ראשון יוצא החקלאי אל השדה וזורע באדמה את הגרעינים הקטנים. אלו, כאשר הם נרקבים לחלוטין, מצליחים להוציא החוצה גבעולי חיטה או עצי פרי. כיצד זה קורה? באדמה, יש כח צומח כללי. בגרעין, למרות שכרגע הוא לא נראה ככה, יש כוח צומח פרטני – להצמיח תפוחים, ענבים ושאר מיני פירות. רק כעת, לפני הזריעה, הכח הזה מוסתר בו, והוא מתגלה רק בתחילת הצמיחה בפועל, תהליך המתרחש כאמור אחרי הריקבון.
כך גם בעבודת ה’. עלינו לדעת קודם כל כי התורה היא חכמתו ורצונו של הקב”ה, וכפי שהיא מאירה בעולמות העליונים, בגילוי אלוקות ממש, היא כבר אחרי תהליך היצירה של יש מאין. משם התורה ממשיכה להצטמצם עד שהיא יורדת לעולמנו בבחינת הלכות גשמיות ואנחנו לא משיגים השגת אלוקות בגילוי, עד לתהליך של ריקבון וקליטה באדמה – בחינה של ביטול ומסירות נפש באדם.
עצם ההבנה כי התורה היא תורת ה’, תשומת הלב לעובדה שיש רובד פנימי בתורה, מצליחים להתחבר לאלוקות על ידי לימוד ההלכות הגשמיות.
מלאכה שניה – טחינה: הקב”ה הוריד גשם והצמיח את האדמה, והנה יצא החקלאי וקצר את תבואת השדה. כעת, הוא צריך לטחון את החיטים כדי להפוך אותם לקמח, מהם יאפו לאחר מיכן את הלחם.
כך גם בעבודת ה’. הנמשל למלאכת הטחינה, ששובר וטוחן עד דק את החיטים, הוא ‘לב נשבר ונדכה’.
מלאכה שלישית – לישה: הקמח לבד לא מספיק לאפייה, ויש צורך שהאופה לפני כן יחבר אותה עם מים וילוש אותם היטיב, על מנת שיתחברו.
כך גם בעבודת ה’. עלינו לעורר את האהבה המסותרת בנו ולהיות מחוברים אל ה’, בלי שום פירוד.
מלאכה רביעית – אפייה: כעת, אחרי זריעת החיטים, טחינתם ולישתם ניתן לאפות את הלחם באש הבוער בתנור, כך שיהיה אפוי היטיב כך שכאשר נאכל ממנו הוא יבלע בדמנו וישביע אותנו.
כך גם בעבודת ה’. כתוב “וכי תקרב קרבן מנחה מאפה תנור”. לא כתוב תקריב, אלא בלי האות י’ – תקרב. מכיון ו’יש אם למסורת’ וניתן לדרוש גם לפי הכתוב בתורה ולא רק לפי שיטת הקריאה, המשמעות היא על פי פנימיות התורה כי כשהנפש רוצה להתקרב מעצמה אל ה’, יעורר בליבו רשפי אש של אהבה לקב”ה – על ידי התבוננות בגדולת ה’, באש של חמימות.
בנוסף, מידת הרחמנות נובעת אף היא מחמימות הלב. צריך האדם לעורר בליבו רחמנות על הנשמה האלוקית שלו שירדה למטה מטה, על ידי עשיית חשבון הנפש וכל אחד יודע עד כמה נמוך הוא ירד. אך בחינה זו צריכה להיות רק “במסתרים תבכה נפשי”, ובגלוי להיות בשמחה, בשמחת התורה ובלימוד מעמיק בה.
רק מי שאופה את הלחם כנדרש עם כל השלבים, והלחם אפוי היטיב, הוא זה שהלחם שלו משביע אותו ונבלע בדמו. רק מי שעובד את ה’ עם ידיעה שהתורה היא חכמתו יתברך, הוא מתבטל ומגיע בלב נשבר ונדכה, מעורר בליבו את האהבה לה’ ועושה חשבון הנפש ברצינות – יכול להתחבר אל ה’ על ידי לימוד התורה. אחרת, אתה לא אפוי מספיק וזה לא יקרה.
ומה הקשר לפרשת השבוע ולשאלה בה פתחנו? מסביר האדמוה”ז: את העבודה שלנו אנחנו צריכים לפתוח עם ‘ושבתה הארץ שבת לה”, עם ביטול גמור ומסירות נפש, דרכה אליה אפשר לזכות בעת התפילה.
אחרי התפילה, מתיישבים מיד ללמוד – ‘שש שנים תזרע שדך ושש שנים תזמור כרמך’, לימוד ההלכות וטעמיהם, הן הלכה פסוקה והן הפלפולים בגמרא ובדרך לבירור ההלכה, להתענג על ה’ מלימוד התורה ועל ידי לזכות להגיע למצב של התכללות בה’, לאשתאבא ביקרא דמלכא.
