מעשה בעשיר העיירה שביקש מהעגלון המקומי שיסיע אותו עם סחורתו אל היריד בעיר הגדולה, שם יוכל למכור את הסחורה במחיר טוב, ולהמשיך ברמת החיים הגבוהה אליה התרגל.
העגלון סירב. השלגים בדיוק הפשירו והדרך הבוצית לא הייתה נוחה לנסיעה עבור הסוסים הכחושים שלו – אך הגביר הציע לו הצעה שהוא לא יכול היה לסרב לה. תמורה כספית גדולה משמעותית מהרגיל, בתנאי כפול: אם תביא אותי בזמן ליריד, תקבל את הכסף. אם לא – לא תקבל ולו פרוטה אחת בודדת.
השניים יצאו לדרך ואת אשר יגור העגלון בא לו. הסוסים נכנסו בטעות לתוך ביצה, ורק כעבור שעות רבות הצליחו להיחלץ ממנה, רועדים מקור ומלוכלכים מבוץ. כשל כח הסוסים והם עשו את שארית הדרך בעצלתיים למרות דרבונו של העגלון שחשש כי אכן יישאר ללא פרוטה מנסיעה ארוכה זו.
בכניסה לעיר חשכו עיני העגלון. הוא ראה את הקולגות שלו עושים את דרכם החוצה והבין כי איחר את המועד. היריד נסגר.
הגביר עוד ניסה להסתובב ולמצוא קונים, אך כולם כבר מצאו את שחיפשו והוא נותר עם סחורה רלוונטית כמו אתרוגים אחרי סוכות. את האכזבה שלו, הוא מיהר להוציא על העגלון שהתגונן והסביר כי אין מה לעשות, התקלות היו צפויות מראש. מהכא להתם, הם כבר מתווכחים על הכסף ומוצאים את עצמם אצל הרב ששקל את כל הצדדים ופסק: העשיר צודק. הוא לא צריך לשלם לעגלון, בהתאם לתנאי הכפול שעשו לפני היציאה לדרך.
מאוכזב, יצא העגלון מבית הדין – לשם חזר במהרה ושאלתו לרב: מניין ידעת לפסוק שלא אראה פרוטה אחת מהגביר? היכן הצדק?
ענה הרב: זו ההלכה הפסוקה בשולחן ערוך.
יצא העגלון, שקל קמעה בדעתו, וניגש מחדש לרב: והשולחן ערוך, מניין ידע לפסוק כן?
וכך המשיך העגלון והקשה על הרב שחזר בפניו על סדר השתלשלות הדורות והעברת המסורת מדור לדור דרך הרמב"ם, הגמרא, המשניות ועד למשה רבנו עליו השלום שקיבל את התורה מפי הקב"ה עצמו, במעמד הר סיני.
תהה העגלון: היכן ומתי ניתנה התורה?
השיב הרב: במדבר סיני, בחודש סיוון.
"אז איך יכול הרב לפסוק לפי מה שאירע במדבר בחודש קייצי, הלכה על המתרחש בחורף?", הזדעק העגלון. "לו הייתה התורה ניתנת בחודש שבט בערבות אוקראינה, הדין היה שונה!".
***
הלצה זו סופרה על ידי היהודים השנונים כנגד המשכילים/רפורמים/שאר "מתקני הדת" כביכול בכינוייהם השונים לאורך כל הדורות. רמת משכל של עגלון פרימיטיבי שמימיו לא קרא ולא שנה, ומבקש להתחרות כביכול עם חכמתו של הקב"ה.
האמת לעומת זאת, שונה כמובן לחלוטין. אמת תורתנו הקדושה, וזאת התורה לא תהא מוחלפת.
כאשר אנחנו מתבוננים על עשרת הדיברות שניתנו על ידי הקב"ה עצמו לעם ישראל כולו, "את אשר ישנו פה עומד עימנו היום ואת אשר איננו פה", מזדעקת השאלה מאליה: האם אכן היה צורך שמעמד כה נשגב, קולות וברקים וקול שופר הולך וחזק מאוד רק כדי לעדכן אותנו שאסור לגנוב או לחמוד? הרי כולנו רואים ומכירים את חוקי המדינות השונות, שאף אחת מהן אינה מתירה עבירות אלו, מדין היושר והמוסר האנושי – ומדוע נזקקנו דווקא למעמד עילאי זה כדי לקבל את ההנחיות הפשוטות לכאורה?
רבי יוחנן כבר מציין בגמרא שאילולא ניתנה תורה, היינו למידין צניעות מחתול, וגזל מנמלה, ועריות מיונה וכו'. אז מדוע אכן היינו צריכים לקבל את התורה?
תשובות רבות לתמיהה זו. ראשית, במעמד הר סיני נוצר הברית, הקשר שלא יינתק, בין הקב"ה לעם ישראל. בנוסף, על ידי קבלת התורה, אותם מעשים פשוטים שאצל שאר האומות הם חלק ממוסכמה חברתית, אצלנו הם החיבור והקשר לקב"ה, ובעשיית אותם מעשים אנו מתקשרים לדבר גבוה יותר מאיתנו ולא רק לסובבים אותנו.
אך אנו נרצה להתמקד דווקא בתשובה פנימית ועמוקה יותר, אך בשל כך, כדרכם של יהודים שעונים בשאלה, נוסיף שאלות נוספות לפני התשובה.
***
הגמרא במסכת יומא מלמדת אותו כי אברהם אבינו קיים את כל התורה כולה עד שלא ניתנה – כולל מצוות עירובין, אותו חיבר בכלל שלמה המלך. והנה עולה השאלה: מדוע אם כן היינו זקוקים לקבל את התורה?
יתירה מכך. לא רק שהיו צדיקים שקיימו את התורה לפני שהיא ניתנה, כמו האבות הקדושים – הם גם היו בדרגה רוחנית גבוהה יותר משאר הצדיקים שהגיעו אחרי קבלת התורה, כמו שאנחנו מזכירים מידי יום בתפילות, "אלוקי אברהם, אלוקי יצחק ואלוקי יעקב", שהקב"ה נקרא עליהם מפני שזכו להגיע לדרגה שהיו 'מרכבה לשכינה'.
מה הכוונה 'מרכבה לשכינה'? נשוב לעגלון שבתחילת המאמר. הסוסים, לא נשמעו לו במאת האחוזים. המרכבה עצמה לעומת זאת, בטלה לגמרי לרוכב. אין למרכבה שום דיבור או מחשבה עצמית בנוגע למקום וצורת הנסיעה, אלא הוא מקיים לחלוטין את החלטותיו של הרוכב. כך גם אברהם אבינו, ביטל את רצונו מפני רצון הקב"ה, עד שלא נותר עם רצון פרטי.
יש ווארט, כמדומני בשם החפץ חיים, על הפסוק בעקידת יצחק, "וישלח אברהם את ידו וייקח את המאכלת לשחוט את בנו". מדוע מדגישה התורה את הפעולה ש"וישלח אברהם את ידו?", וכי איננו יודעים שכדי לקחת סכין יש צורך בהושטת היד? אלא הסביר: אברהם אבינו הרגיל את כל אברי גופו לקיים רק את רצון ה', עד כדי כך, שכאשר החל לקחת את הסכין, והקב"ה לא רצה שהוא אכן ישחט בפועל את יצחק, היה עליו להתאמץ ולשלוח במיוחד את ידו כדי לקחת את המאכלת…
הרה"ק מרוז'ין הסביר בכך את העניין של תשובת עם ישראל 'נעשה ונשמע'. וכי כיצד יכול אדם לעשות דבר שהוא לא שמע עדיין מה וכיצד לעשות? אלא כפי שתינוק מיד כאשר הוא נולד הוא מתחיל לבכות ולבקש אוכל, ואין צורך שילמדו אותו מה זה אוכל וכי התחושה שהוא חש כעת היא הרעב – כך גם גוף היהודי.
רמ"ח אבריו ושס"ה גידיו מכוונים הם כנגד רמ"ח מצוות עשה ושס"ה מצוות לא תעשה, והם חשים מאליהם את המזון הרוחני להם הם זקוקים. אך מכיוון ונזרקנו מגן עדן אחרי חטא עץ הדעת והרצונות שלנו התגשמו, אנו לא מרגישים זאת בפועל. מה שאין כן בעת קבלת התורה, אז 'פסקה זוהמתן', שוב ידעו לקיים את הנעשה לפני הנשמע.
אך כיצד הצליחו האבות להיות מרכבה לשכינה, ועוד לפני קבלת התורה?
***
האדמו"ר הזקן, בעל התניא והשולחן ערוך מסביר במאמר בחודש השלישי שבתורה אור, כי אברהם אבינו, מי שהיה מידת החסד, נאמר עליו כי היה "הלוך ונסוע" – התקדם מדרגה לדרגה, עד אשר הגיע למצב של ביטול מוחלט, מרכבה, עם השתוקקות לצאת ממאסר הגוף ולגלות בנפשו את האהבה העליונה לקב"ה.
אנחנו, מגלה לנו האדמוה"ז, גם יכולים להגיע לדרגה זו, על ידי התבוננות בגדלות הבורא. הצורך בהתבוננות במעשה בראשית ובמעשה מרכבה כתנאי להשגת אהבת ויראת ה', מופיע כבר בהלכות הראשונות של הרמב"ם במשנה תורה. בחסידות מבואר, בהתבסס על תורת הקבלה, הזוהר הקדוש וכתבי האר"י הקדוש, במה צריכים להתבונן.
לא ניכנס כאן, בשורות קצרות אלו, לעומק העניין – אך בקצרה. האור האלוקי המחייה את העולם בכל רגע ורגע, נקרא בשם "ממלא כל עלמין". זהו אור שעבר צמצומים שונים בעולמות העליונים עד שהתגלה שעולמנו אנו, עולם הבריאה שהוא העולם התחתון ביותר, בצורה של בריאה 'יש מאין' והוא ממלא את כל הברואים, בכל אחד מהם לפי דרגתו. באדם יש יותר חיות אלוקית מאשר בצומח, לו יש יותר חיות מאשר הדומם – ובתוך כל אחד מדרגות אלו יש חילוקי פרטים רבים בין סוגי המדבר והחי, ובין סוגי הצומח והדומם.
אך התבוננות בדרגה זו, אינה מספיקה כדי לנצח את הגוף השולט על האדם ולהכניס בליבו אהבה עזה לקב"ה, שתביא אותנו למצב של ביטול גמור. בשביל זה, יש צורך בהתבוננות עמוקה יותר.
הקב"ה עצמו, בעצמותו ומהותו, אין כל שינוי לגבי חי, דומם, צומח או מדבר. כל העולם נברא רק על ידי אמירה, ברוך שאמר והיה העולם, והאמירה אינה עושה כל שינוי בגוף האדם. "אתה הוא עד שלא נברא העולם, אתה הוא משנברא העולם", בלי שום שינוי בקב"ה עצמו. "אני הוי' לא שיניתי", לא חל בו חלילה כל שינוי.
התבוננות זו, בגדולתו של הקב"ה והיחס בין זה לבין העולמות שברא, ולא רק העולם שלנו, כדור הארץ הקטן – אלא כל מה שקורה מסביב, מביאה את האדם למצב של אהבה עצומה לקב"ה, מצב של כלות הנפש.
"אני הוי' לא שיניתי ואתם בני יעקב לא כליתם", תמה הנביא על עם ישראל. אם הבנתם שאין שום שינוי בעצמותו ומהותו יתברך, איך לא כליתם, לא הגעתם למצב של כלות הנפש?
***
התקדמנו עוד שלב. אנחנו כבר יודעים במה להתבונן. מדוע אנחנו עדיין לא נהפכים להיות 'מרכבה לשכינה'?
דוד המלך, שיום הולדתו ויום פטירתו חל בשבועות, אומר בתהילים: "כשל בעווני כוחי". הסיבה לכך שאין לנו את הכח לצאת ממיצרי הגוף, הוא בשל העובדה ש"עוונותיכם היו מבדילים ביניכם לבין אלוקיכם". מלבד הצורך בעשיית תשובה על העבירות כדי שנוכל לזכות להגיע לאהבת ה', מדגיש האדמוה"ז כי לא רק עבירות. גם עצם גשמיות הגוף מביא לעוון ולעיוות המונע מאיתנו את הקשר הנעלה עם הקב"ה.
ומה הפתרון? קבלת התורה.
"ה' עז לעמו יתן", ואין עז אלא תורה מלמדים חז"ל. התורה היא שנותנת את הכח לאדם להתגבר על הגוף הגשמי על ידי ההתבוננות הנכונה, ולזכות להתבטל כלפי הקב"ה ולהגיע לאהבת ה' – מצווה מדאורייתא.
התקדמנו עוד שלב. אנחנו כבר יודעים במה להתבונן, איך להתגבר בזכות לימוד התורה, אבל זה עדיין לא קורה. עוד לא הפכנו להיות 'מרכה לשכינה'.
בנוסף, כאשר יהודי לומד עניינים רוחניים גבוהים הוא יכול לחוש קשר לקב"ה. אך כאשר הוא לומד גמרא והלכה, עוסק בעניינים גשמיים ובהלכות של תרומות ומעשרות, גזל והחלפת פרה בחמור, איזה כח הוא מקבל מכך להגיע לאהבת ה'?
***
עשרת הדיברות נפתחים בפסוק: "וידבר אלקים את כל הדברים האלה לאמר "
לכאורה, המילה "לאמר" מיותרת. וכי אל מי הם יחזרו את הדברים? בדרך כלל הקב"ה דיבר אל משה "לאמור" לבני ישראל. אך כאן, כל העם ראו את הקולות, ואל מי "לאמור"?
מסביר האדמוה"ז, כל התורה ניתנה למשה בסיני, כולל כל הלכה שעתיד תלמיד לחדש. "לאמור", כאשר אנחנו נשב ונלמד את התורה הקדושה, גם בהלכות גשמיות, הרי זה "וידבר אלוקים את כל הדברים האלה", לאמור מה שנאמר כבר. כאשר אנו ניגשים ללימוד התורה, זה צריך להיות בגישה של "תען לשוני אמרתך" – כעונה אחרי המדבר.
בגישה זו אנו צריכים לגשת ללימוד התורה. להבין כי "אנכי הוי' אלוקיך", אנכי ממש. כדברי רבי יוחנן בגמרא כי " אנא נפשי כתיבת יהבית", הקב"ה הכניס עצמו וחכמתו לתוך דברי התורה הקדושה. כאשר ניגשים ללימוד התורה בביטול, לא כמי שתורתו נעשית לו סם המוות חלילה ואלו שלא בירכו בתורה תחילה, אלא בהבנה שאנו עוסקים בתורת ה', אזי ה' עז לעמו יתן, ויהיה לנו את הכח להתגבר על המניעים הגשמיים, לזכות להגיע לאהבת ה' ולהיות מרכבה לשכינה.
שכוייח