בשבת קודש, נציין את תאריך י"ז תמוז, היום בו הובקעה העיר. השנה לא נצום בתאריך זה בשל השבת, בתפילה כי 'כיון דאידחי – אידחי', ולא נאלץ לצום כלל על ידי כך שנזכה לביאת המשיח, ולאליהו הנביא, הלא הוא פנחס שאת הפרשה הנקראת על שמו נקרא השבת בבתי הכנסת, שיבוא ויבשר טוב, אמן.
̉***
השגרה שוחקת. הרבה יותר כיף בימים סוערים ורגשיים, לא משנה אם זה ההתלהבות בתחילת הזמן, ההתרגשות בחגי תשרי, השמחה בחול המועד והטיולים בחופש. סתם יום שלישי של פרשת פנחס, הוא יום שגרתי, יבש ומשעמם. למי יש כח?
בחיים הרוחניים, כולנו מקבלים קבלה טובה בערב ראש השנה, מתחייבים להשתפר ביום כיפור ולפעמים אפילו שורדים עד אחרי הושענא רבה. לשמור על ההתלהבות הרוחנית ולהתקדם להיות בן אדם טוב יותר באמצע השנה? קשה.
בחיים הפרטיים שלנו. זוג צעיר אחרי החתונה – כמה התרגשות. אהבה, אחווה, שלום ורעות. אחרי כמה שנים כאשר אנחנו כבר הורים לילדים ואין זמן לנשום וחייבים לרוץ מהבית לעבודה, לשיעור דף היומי, לתפילות ולתת מעט יחס לילדים – ומה נשאר לנו? כלום. שגרה מעייפת.
השיעור הזה מתפרסם גם בכלי תקשורת, שמטבע הדברים עסוקים בלעורר עניין. "דרמה!" "צפו" "היסטוריה" "מרטיט" ועוד כיד הדימיון הטובה על עורכי החדשות, במטרה לגרות את המוח האנושי שלנו ללחוץ על הכותרת ולהוסיף עוד קליקבייט ועוד זמן שהייה באתר.
אנחנו רגילים לרדוף אחרי מה שייחודי, שובר שגרה, מעניין ומגרה אותנו. הפרטים הקטנים של חיי היום-יום, מעט משעממים אותנו, אם נודה על האמת. אך היהדות מלמדת אותנו כי ההיפך הוא הנכון.
***
התווכחו מספר מגדולי ישראל בשאלה מה מבין כל פסוקי התורה, הוא הפסוק הכולל ביותר, החידוש הגדול שהביאה התורה, הביאה היהדות לעולם הזה.
מדובר במדרש שלא ידוע מה מקורו, והוא מובא בהקדמת ה'עין יעקב', וכך כתוב שם.
"מצאתי מאמר בשם המדרש ובקשתיהו ולא מצאתיהו בכל התלמוד וזה נוסחו: בן זומא אומר: מצינו פסוק כולל יותר והוא 'שמע ישראל' וגו'. בן ננס אומר: מצינו פסוק כולל יותר והוא: 'ואהבת לרעך כמוך'. שמעון בן פזי אומר: מצינו פסוק כולל יותר והוא: 'את הכבש אחד תעשה בבוקר ואת הכבש השני תעשה בין הערבים'. עמד ר' פלוני על רגליו ואמר: הלכה כבן פזי, דכתיב: ככל אשר אני מראה אותך את תבנית המשכן וגו'".
אם יש מושג כזה מדרש פליאה, אין ספק שמדרש זה נכלל תחת קטגוריה זו.
מגיע בן זומא ואומר כי העיקר הוא אחדות ה'. הפסוק שאנו אומרים מספר פעמים בכל יום, הפסוק שאיתו מסרו יהודים בכל הדורות את נפשם על קדושת ה', הפסוק שמלמד אותנו את אחדות הוי"ה, שאין עוד בורא או נברא חוץ ממנו והכל מכוחו. מובן מדוע זה הפסוק הכולל.
בן ננס אומר כי העיקר הוא האחדות בין הברואים. כמו שאנו יודעים שגם הלל הזקן אומר פסוק זה לגר שביקש לדעת את כל התורה כולה, ורבי עקיבא אומר כי מדובר בכלל גדול בתורה. גם כאן מובן מדוע זה הפסוק הכולל.
אך מה רוצה בן פזי? וכי הקרבת הקרבנות זה העיקר? ומה נעשה כיום שאין לנו בית המקדש? והמדרש עוד מסיים כי הלכה כמותו!.
***
החלק של פרשת הקרבנות בפרשתינו, הוא החלק האחרון, אחרי בקשת משה רבינו, רגע אחרי שהקב"ה אומר לו שוב כי לא יזכה להיכנס אל הארץ המובטחת – כי ימנה לו מחליף ראוי. מנהיג אמיתי דואג לעדתו גם אחרי פטירתו מן העולם, והוא אכן ממנה את יהושע בן נון בציווי הקב"ה.
מביא רש"י את הקשר בין בקשת משה רבינו כי ימנה הקב"ה מנהיג חדש לעם ישראל, לבין הציווי להקרבת הקרבנות. רש"י מביא ציטוט חלקי של המדרש בספרי, ונביא כאן את המשל במלואו.
"וידבר ה' אל משה לאמר צו את בני ישראל את קרבני לחמי – למה נאמר? לפי שהוא אומר אשר יצא לפניהם ואשר יבוא לפניהם; משל למה הדבר דומה? למלך שהיתה אשתו נפטרת מן העולם, והיתה מפקדתו על בניה. אמרה לו: בבקשה ממך הזהר לי בבני. אמר לה: עד שאת מפקדתני על בני – פקדי בני עלי, שלא ימרדו בי ושלא ינהגו בי מנהג בזיון. כך אמר לו הקב"ה: עד שאתה מפקדני על בני – פקוד בני עלי, שלא ינהגו בי מנהג בזיון, ושלא ימירו את כבודי באלהי הנכר".
ומהו הדרך לשמור על כבודו של הקב"ה ולא לנהוג בו חלילה מנהג ביזיון? על ידי ההקפדה על קרבן התמיד. השגרה. את הכבש תעשה בבוקר ואת הכבש השני תעשה בין הערביים. לא משנה אם מדובר בסתם יום חול שגרתי, ביום כיפור או אחרי הקרבת קרבן פסח. יש קרבן אחד, תמידי, אותו מקריבים ללא שום שינוי.
השגרה. המעשים הקטנים שבכל יום. לא ההתרגשות הגדולה, לא הדברים הגדולים ולא החוויות הרוחניות הנפלאות. הדרך להישאר יהודי נאמן, הדרך לכך שלא נמרוד חלילה בקב"ה ולא ננהג בו מנהג ביזיון, הוא על ידי העשייה השגרתית. מעשים בפועל, בקביעות.
***
בחיים האישיים שלנו, כולנו מבינים זאת. בין בני זוג, כהורים לילדים ובין חברים. הקשר לא נמדד בטיולים הגדולים בבין הזמנים, השקעה גדולה ביום נישואין או חגיגה גדולה בסיום מסכת בדף היומי. הקשר נמדד בחיוך בבוקר טוב, בנשיקת לילה טוב לילדים לפני השינה, בהופעה יומיומית בשיעור ובתחזוק שוטף של הקשר. בפרטים הקטנים – אך הקבועים.
כמו בגשמיות, כך גם ברוחניות.
נכון, תפילת מנחה של יום חול באמצע העבודה קצת פחות מרגשת מתפילת נעילה ביום כיפור. אבל שם הקשר נמדד.
***
קרבן התמיד, נעוץ גם בתחילת חורבן בית המקדש ובסיפור של י"ז בתמוז. המשנה מספרת על חמישה דברים שאירעו את אבותינו באותו יום רע ונמהר, ואחד מהם היה "ובוטל התמיד".
בגמרא במסכת תענית בירושלמי. מביא "רבי סימון" – הלא הוא רבי שמעון בן פזי, סיפור שהיה בימי מלכות יוון, ורבי לוי מביא כי סיפור דומה התרחש גם בעת שהובקעה החומה, בתאריך זה שהשנה חל להיות בשבת פרשת פנחס, כאשר נקרא על קרבן התמיד.
"בימי מלכות הרשעה הזאת היו משלשלין להן שתי קופות של זהב והיו מעלין להן שני גדיים ובסוף שילשלו להן שתי קופות של זהב והעלו להם שני חזירים לא הספיקו להגיעה למחצית החומה עד שנעץ החזיר וקפץ מארץ ישראל מ' פרסה כאותו השעה גרמו העונות ובטל התמיד וחרב הבית".
הדברים מבהילים. כל עוד הקפידו על הקרבת התמיד, למרות שהגזירה על חורבן בית המקדש הייתה כמבואר בחז"ל בשל שנאת חינם, או בשל שלושת העבירות החמורות – הגזירה לא יצאה לפועל כל עוד הקפידו על הקביעות. על קרבן התמיד.
***
תפילות כנגד תמידים תיקנום. בימינו, כאשר בעוונותינו חרב בית מקדשנו ותפארתנו, התחליף שלנו לעבודת הקרבנות הוא באמצעות התפילה. נלמד על חשיבות התפילה, נדע כיצד להתפלל ונתפלל כראוי – לא משנה אם זה מנחה של אמצע יום עבודה או מלכויות זכרונות ושופרות בראש השנה.
הבעל שם הקדוש היה אומר: מגיע יהודי באמצע עבודתו בשוק, לפתע הוא מרים את עיניו ורואה כי השמש שוקעת. הוא נאנח וניגש לפינה להתפלל מנחה – תפילתו בוקעת את כל הרקיעים.
***
מעבר לעניין הקביעות, ההקפדה על חיי היום-יום שיהיו כפי שצריך, ישנו לימוד נוסף וחשוב מקרבן התמיד, אותו אנו לומדים מתורתו של האור החיים הקדוש, שאת יום ההילולא שלו ציינו השבוע בעולם היהודי.
"צו את בני ישראל ואמרת אלהם את קרבני לחמי לאשי ריח ניחחי תשמרו להקריב לי במועדו".
האור החיים הקדוש מביא את הדיוק בלשון הפסוק. הקב"ה אומר "קרבני" – הקרבן שלי. "לחמי" – הלחם, המנחה שלי. "ניחוחי" – כנגד הנסכים, שהם שלי. אפילו "אשי" – אתם מקריבים מהאש שלי.
ובלשונו הקדוש: "דקדק לומר בכינוי, קרבני, לחמי, ניחוחי, לומר שכולן של הקדוש ברוך הוא בורא הכל ועדיין ברשותו כאומרו (תהלים כד) לה' הארץ ומלואה ופרשנוהו במקומו, ודקדק גם כן לומר לאשי בכינוי, לומר שגם האש היא של הקדוש ברוך הוא, ומעתה מה שישראל מקריבין הוא מנכסיו של הבורא".
מוסיף האור החיים: "לזה נתחכם ה' ונתן אזהרה ואמר תשמרו לומר שאם לא יעשו הנה הם גוזלים נכסיו ועוברים בלאו, ואומרו להקריב לי וגו' פירוש כי מה שיעשו הוא הקרבת חלק מנכסיו לפניו אבל עקרן של נכסים הם של המקום".
כאשר אנו יוצאים לחיים השגרתיים שלנו, חיי היום יום, דבר נוסף שחשוב לזכור מהלימוד של האור החיים הקדוש לפרשת השבוע, הצורך לזכור תמיד: שום דבר לא בא מאיתנו, הכל שלו. כאשר אנחנו נותנים, מעשרות או צדקה, לא משלנו אנחנו נותנים – אלא משלו.
