הרה"ק רבי ישראל מרוז'ין, היה מעודד לספר סיפורי צדיקים, שכן על ידי כך, ניתן להתחזק באמונה בה' ובמשה עבדו. פעם אחת שאל, כיצד ייתכן שיהיה עדיין כח הבחירה בעולם, אנשים יוכלו לבחור לעשות רע, אחרי שצדיקים גדולים יעשו מופתים, ויתברר כי ה' הוא האלוקים בשמיים ממעל ועל הארץ מתחת?
ענה הרה"ק מרוז'ין, כי לכן הקב"ה נותן כח גם לאלו שאינם צדיקים גמורים לעשות מופתים – ובכך הבחירה של האדם. האם להאמין בצדיק, או שמא חלילה להיפך.
עוד התבטא באחד הפעמים, כי לפני ביאת המשיח, המצב יהיה קשה כל כך עד שאם יהיו עשרה יהודים שיאמינו במקל – המקל יעשה להם מופתים.
אך הפעם נדון על מקל מוזר אחר. הגמרא בירושלמי, מסכת נדרים פרק ט' הלכה א', מספרת על נדר שלא הצליחו להתיר, עד שהגיע יהודי זקן מהגליל, ויש האומרים כי מדובר היה ברבי שמעון בן אלעזר, והוא מצא פתרון כיצד להתיר את הנדר.
שאלו אותו חכמים: "מנא לך הדא?", מניין אתה יודע דין זה, כיצד להתחכם ובאמצעות שאלות שונות לגרום ליהודי שנדר להסביר כיצד הוא מתחרט, וכך להתיר לו את הנדר. הגמרא מביאה שם גירסאות שונות לתשובתו.
תשובה אחת מפליאה במיוחד: "מקלו של ר' מאיר היתה בידי והיא מלמדת לי דעה". הוא היה תלמידו של רבי מאיר, קיבל ממנו את המקל עליו נשען, והמקל היה מלמד אותו.
***
דבר ראשון ניתן ללמוד מהסיפור הזה, על חשיבות תשמישיהם של גדולי ישראל.
בתחילת השבוע, ציינו את צום תשעה באב. בשבת החולפת, בתאריך תשעה באב, היה יום הילולת הרה"ק ה'חוזה מלובלין' זיע"א.
מספרים כי פעם אחת נסע הרה"ק רבי ישכר דב מרדושיץ זצוק"ל בדרכים, ונכנס ללון בפונדק אחד – אך שנתו נדדה מעליו. הוא לא הצליח להירדם. השעון שהיה תלוי מעל מיטתו הפריע את מנוחתו.
ביקש האדמו"ר מבעל הפונדק לדעת של מי היה השעון, וכעבור בדיקה ודרישה התברר כי הוא היה שייך לחוזה מלובלין, ממנו עבר בירושה לאחר פטירתו לאחד מנכדיו, שנאלץ למכור את השעון לבעל הפונדק מחמת עוניו, כדי להביא הביתה אוכל לילדים.
הסביר הרה"ק מרדושיץ: "אכן נודע הדבר. כל שעון, מתקתק בעצבות משנייה לשנייה. עוד שעה חלפה, והנה מתקרב יום מותך. אתה צועד לעבר הקבר שלך למנוחת עולמים… לא כן שעונו של החוזה – זהו שעון המתקתק בשמחה משנייה לשנייה – הנה אנחנו מתקרבים לגאולה! משיח כבר בפתח!. וזה הפריע לשינת הלילה שלי".
אך מהיכן הכח לחפציהם של הצדיקים?
***
השבוע, אנחנו קוראים בפרשת 'ואתחנן' על קבלת התורה. "הקריאה מעוררת את הזמן", מלמד אותנו הבעל שם טוב הקדוש, כך שכאשר נקרא בתורה את עשרת הדיברות, נתאחד כאיש אחד בלב אחד, בתפילה שנזכה לישועות שראינו אז, ונראהו שוב עין בעין בשובו אל נווהו.
משה רבינו מסיים את עשרת הדיברות ואומר לבני ישראל: "את הדברים האלה דבר ה' אל כל קהלכם בהר מתוך האש הענן והערפל קול גדול ולא יסף ויכתבם על שני לחת אבנים ויתנם אלי".
על המילים "קול גדול ולא יוסף", מביא המדרש מספר פירושים. אחד מהם: לא היה בת קול. המילים נשמעו, ללא הד חוזר. בדרך העולם, אדם קורא בקול – ושומע הד. במתן תורה, זה לא קרה.
כדי להבין את משמעות השינוי, ננסה להבין תחילה כיצד נוצר הד: אדם מדבר, אך הקול מתנגש בקיר – ולא מצליח לחדור דרכו, ולכן חוזר "בת קול", תולדה של הקול, הנשמע כמו הד. במתן תורה, קולו של הקב"ה לא חזר, שכן הוא נספג בבריאה. הקול חדר לתוך מציאות העולם, וכל חלקי הבריאה, החי, הצומח והדומם ספגו את הקול האלוקי והושפעו מעשרת הדיברות.
למעשה, אומר הרבי מליובאוויטש, זה לא היה מאורע חד-פעמי. כל פעם שיהודי לומד תורה, חודר קול התורה אל המציאות הגשמית סביבו. חז"ל אכן מלמדים אותנו כי לעתיד לבוא, "קורות ביתו של אדם מעידין עליו".
מכאן אנו לומדים את כוחה של התורה, שגם מקל שספג את תורתו של רבי מאיר יכול ללמד דעה את היהודי הזקן מהגליל. למרות שבטבע העולם הוא נראה גשמי לעיננו ובלי קשר רוחני, עם זאת – התורה, חכמתו של הקב"ה, חודרת גם לתוך העולם הזה הגשמי, ומשנה אותו.
***
באותו שבוע של קריאת מתן תורה בפרשת השבוע, אנו מציינים גם את ט"ו באב. חז"ל אומרים לנו כי "לא היו ימים טובים לישראל כחמישה עשר באב וכיום הכיפורים". הגמרא בסוף מסכת תענית שואלת, מילא יום כיפור – יום בו הקב"ה מוחל וסולח לנו על כל עוונותינו, אך מה מיוחד בט"ו באב?
הגמרא מביאה מספר תשובות: הותרו השבטים להתחתן אלו עם אלו; הותר שבט בנימין לבוא בקהל; כלו מתי מדבר; ביטל הושע בן אלה את המחסומים שהציב ירבעם בן נבט; קברו את הרוגי ביתר – ולסיום, הפסיקו לכרות עצים למערכה.
מילא שהתירו להתחתן עם ישראל כולו – במעשה של בנות צלפחד, שהתירו להתחתן עם שבט בנימין – אחרי המעשה הנורא בעקבותיו החרימו אותם, שהפסיקו למות כל יוצאי מצרים – כפי שנגזר עליהם בחטא המרגלים בתשעה באב, שביטל הושע בן אלה את המחסומים של ירבעם בן נבט – שרצה למנוע מיהודים לעלות לבית המקדש, שקברו את הרוגי ביתר – שנהרגו במרד הגדול אחרי חורבן הבית ולא התירו לקבור אותם מספר שנים ובכל זאת לא הסריחו. מילא אירועים אלו ניתן להבין את השמחה הגדולה.
אך מה משמח בעובדה שהפסיקו לכרות עצים למערכה, כי השמש כבר לא קודחת בחום נוראי כל כך כפי שהיה מתחילת הקיץ, וכעת אנו חוששים כי לתוך העצים הלחים ייכנסו תולעים ויפסלו אותם?
עונה הגמרא: "מכאן ואילך דמוסיף יוסיף ודלא מוסיף יאסף. מאי יאסף? אמר רב יוסף תקבריה אימיה". רש"י מסביר כי "מחמשה עשר באב ואילך דמוסיף לילות על הימים לעסוק בתורה – יוסיף חיים על חייו. ומי שלא יוסיף לעסוק בתורה בלילות – ימות בלא עיתו".
כאשר אנחנו בימים בהם מבטיחים לנו חז"ל כי המוסיף בלימוד תורה יוסיפו על חייו – ומאן דיהיב חיי יהיב מזוני, קוראים בתורה על מתן תורה ועל השינוי שעושה התורה בעולם, זהו הזמן לקיים את הוראות חז"ל להוסיף בלימוד התורה, להיות מאלו "העומדים בבית ה' בלילות", עליהם נכתב בגמרא ב'מנחות': " מאי בלילות א"ר יוחנן אלו ת"ח העוסקים בתורה בלילה מעלה עליהן הכתוב כאילו עסוקים בעבודה", בעבודת בית המקדש, עליו התאבלנו והשבוע בהפטרה נתחיל את הנחמה, בתפילה שנזכה לראות בבניינו, במהרה בימינו.
חזק וברוך, מחזק מאד
וואו יפה מאוד ומעורר השראה תודה רבה !
גישה מעניינת, מאוד חסידי, פחות תורני
very nice