הוא היה יהודי מבוגר, חסיד גור שעבר את תלאות השואה האיומה, והתנהלותו הייתה כמו שיהודי חסידי אמור להתנהג. הוא לא הצליח להבין יהודים שיושבים ומתבטלים, מעבירים את הזמן בשיחות על דה ועל הא.
כאשר היה צעיר לימים, נסע יחד עם בני החבורה שלו, אל כ"ק ה'אמרי אמת' מגור, יחד עם המדריך שלהם – הקומנדנט, בשפה הגוראית.
עניין החבורות, והדאגה לצעירי הצאן ולבחורי הישיבות, היה במוקד דאגתו ועיסוקו של בעל ה'אמרי אמת' לצד שלל פעולותיו הידועים למען כלל ישראל.
אותו קומנדנט, היה בחור מבוגר והוא היה אחראי על קבוצת הבחורים שנסעו יחדיו 'נסיעה' אל הרבי. כאשר הם סיימו, ביקש להישאר לבד עוד שבוע בגור, כדי שיהיה לו זמן להתעלות עצמית, בלי להיות עסוק כל הזמן בדאגה לקבוצת הצעירים.
פגש אותו בנו של האדמו"ר, מי שהיה ממלא מקומו בהמשך אך באותם שנים היה אחראי על כל הקומנדנטים, כ"ק האדמו"ר ה'בית ישראל' מגור, שהורה לו להיכנס להיפרד מהאדמו"ר, שהביע את מורת רוחו מהעובדה שהוא נשאר ולא נסע עם התלמידים שלו.
נכנס הקומנדנט אל ה'אמרי אמת' להיפרד, וקיבל מנו דברי הדרכה למסור לבחורים שהנהיג.
"כתוב, 'וידעת היום והשבות אל לבבך כי ה' הוא האלוקים בשמים ממעל ועל הארץ מתחת אין עוד'. תפרש לתלמידים שלך את הפסוק מילה במילה, ותסביר להם מה זה 'אין עוד'? – חוץ מזה לא צריך לדעת כלום. כאשר תדע כי ה' הוא האלוקים, תדע הכל – ואין עוד מה לדעת".
הקומנדנט קיבל את דברי הרבי, וכאשר חזר לעיירה יצא עם כל אחד מהבחורים לטיול נפרד, ובמשך שעה ארוכה החדיר להם לראש את דברי הרבי. ה' הוא האלוקים – ואין עוד.
בזכות האמונה היוקדת שהחדיר בו המדריך שלו עם דברי הרבי, שרד היהודי החסידי את השואה, עלה ארצה והתגורר בתל אביב. עד שהגיע לגיל מבוגר, לא היה מסוגל לראות אנשים יושבים שקועים בדברים בטלים. מנגד, אם שמע כי מדברים על הקב"ה ובתורתו, היה נעצר, מקשיב ונהנה להתערב.
את הסיפור הזה סיפר מו"ר המשפיע הגה"ח חיים שלום דייטש שליט"א, והוא מתאים לחלוטין עם היום הקדוש, שיא השנה, אליו אנו צועדים כעת.
***
הרה"ק רבי משה מקוברין היה אומר: "כל עבודת חודש אלול, וראש השנה והתקיעות שבו, עשרת ימי תשובה ויום הכפורים, חג סוכות וכל המצוות שבו, תכליתן להגיע ליום שמיני עצרת, שנוכל לומר "אתה הראת לדעת כי ה' הוא האלקים"".
גם כאן, אנו מסיימים את הפסוק, בפתח ההקפות של שמחת תורה, עם האמירה החזקה כי ה' הוא האלוקים, אין עוד.
לכאורה, אנו אומרים את המילים הללו כי ה' הוא האלוקים אין עוד מספר פעמים ביום. הן בקריאת התורה של כל ימות השנה ולא רק בשמחת תורה, והן ב'עלינו לשבח' ועוד. מה הופך את אמירת המילים הללו ביום שמחת תורה לרגעים כה נעלים, רגעים שמתוארים כשיא של השנה, שכל העבודה של חודש, ראש השנה, יום הכיפורים וסוכות מהווים רק הכנה לרגעים אלו?
***
שמחת תורה, בארץ ישראל, הוא ביום שמיני עצרת. כדי להבין את גודל היום, נפתח במשל המובא בגמרא במסכת סוכה, האומרת כי את שבעים הפרים שמקריבים בימי החג, מביאים כנגד שבעים האומות. ביום השמיני, זה היום המיוחד לקב"ה ולעם ישראל.
"הני שבעים פרים כנגד מי כנגד שבעים אומות פר יחידי למה כנגד אומה יחידה משל למלך בשר ודם שאמר לעבדיו עשו לי סעודה גדולה ליום אחרון אמר לאוהבו עשה לי סעודה קטנה כדי שאהנה ממך".
אחרי הסעודה הגדולה שמכפרת על כל אומות העולם במהלך כל ימי הסוכות, מבקש הקב"ה מזרע אברהם אוהבו, עוד סעודה אחת קטנה, כדי שהוא יהנה מאיתנו. תחשבו על זה רגע. דמיינו את הדמות שאתם הכי מעריצים, ראש ישיבה, אדמו"ר או רב, שמבקש ממכם סעודה קטנה בשביל להנות. אל תנסו להשוות חלילה, אבל בשביל לשבר את האוזן ולקרב את השכל, זה מה שהקב"ה רוצה מאיתנו ביום הזה.
רש"י, אחרי שהוא מביא את המשל מהגמרא, מוסיף משל נוסף המובא במדרש: "לשון חבה הוא זה כבנים הנפטרים מאביהם והוא אומר להם קשה עלי פרידתכם עכבו עוד יום אחד".
***
מבינים אנו כי עניינו של שמיני עצרת, שמחת תורה, הוא בעובדה שרק אנחנו מצויים בסעודה קטנה עם הקב"ה. אך כיצד הדבר מתבטא בעניין שלנו, בהתנהלות שלנו במהלך היום הנשגב הזה?
בספרי החסידות אנו מוצאים תשובה מעניינת: אחדות. אנו הרי רואים במוחש בשמחת תורה כיצד רוקדים יחדיו פשוטי העם עם לומדי התורה, במעגל נמצאים כולם בשווה – בלי הבדלי גבהים ומעמדות, וכולם שמחים בשמחת התורה.
אומר הרה"ק רבי ישראל מרוז'ין: זהו שאומר הקב"ה "קשה עלי פרידתכם" – קשה עלי שתהיו בפירוד ולא באחדות, ולכן נתן את היום הזה, בו כולנו מאוחדים עם התורה.
בדרך צחות הסביר בכך הרה"ק מרוז'ין את הסיפור הידוע עם גר הצדק שהגיע אל הלל הזקן וביקש ללמוד את כל התורה כולה על רגל אחת. לפני שהתגייר, למד את כל התורה, ולא מצא שום הסבר ל'רגל אחד', החג היחיד שאין עליו כל הסבר בתורה מדוע אנו חוגגים אותו, בניגוד לשאר המועדים. ענה לו הלל הזקן, מדובר בחג שעניינו אחדות. "מה דעלך סני, לחברך לא תעביד"…
הרבי מליובאוויטש מוסיף כי אמנם עצם הדבר שנוצרת 'פרידתכם' – שכל אחד ואחד מישראל חוזר למקומו ולעבודתו הפרטית – חיובי, שהלוא כל יהודי נדרש לעבוד את עבודתו על-פי הכוחות והחושים שניתנו לו, אך עלינו לדאוג שהפרידה לא תהיה 'קשה עלי'.
כיצד? כאשר הפירוד לא מונע את הקשר הפנימי בין עם ישראל, ההבנה כי על כולנו מוטלת המטרה המשותפת – "ויעשו כולם אגודה אחת, לעשות רצונך בלבב שלם". וזה נעשה על-ידי 'סעודה קטנה', הקרבת "פר אחד, איל אחד".
כאשר כל היהודים משתתפים ב'סעודה קטנה', של "פר אחד, איל אחד", והדבר נעשֶה דם ובשר כבשרם – נקלטת בנפשם האחדות הפנימית הזאת, ואז גם כשכל אחד ואחד חוזר למקומו ולעבודתו הפרטית, עדיין נשארים כולם מאוחדים בפנימיותם.
***
רואים אנו דבר מעניין, כפי שמוצאים פעמים רבות בספרי חסידות. הדרך לזכות לדברים מופשטים ונעלים מאיתנו, בדוגמה שלנו: סעודה קטנה עם הקב"ה, הוא על ידי מעשים פשוטים לכאורה, של עבודה מעשית. בשמחת תורה: אחדות.
עברנו את ראש השנה, את יום הכיפורים, את העבודה של חודש אלול, תקיעת השופר, המלכת הקב"ה, צום, סליחה וכפרה. האם זה שינה את ההתנהלות הקטנה, היומיומית שלנו?
הבעיה מתחילה כאשר לפעמים אנו עסוקים בעניינים גבוהים ונעלים, אנו שוכחים כיצד לתרגם אותם לחיים הפשוטים שלנו, למה שיתרחש אצלנו ביום רביעי שגרתי בעוד חודשיים, בשיא החורף. האם נזכור אז את רגעי ההתעלות שלנו בימים הנוראים?
בספרי חסידות מוסבר באופן פנימי, על דברי הגמרא כי המתפלל צריך שיהיו "עיניו למטה וליבו למעלה", כי כאשר אנחנו מתפללים אומנם אנו עוסקים בנושאים גבוהים, כיצד כל העולמות בטלים לקב"ה, שמע ישראל, ועד לעמידה לפני המלך בשמונה עשרה, עדיין צריך שנהיה עם העיניים למטה.
לדעת שהירידה תבוא, השאלה היא כיצד נתמודד איתה. כיצד ניערך לקראתה, כאשר אנחנו יודעים שהשגרה מתקרבת, והתחושה הנעלית של חודש תשרי עומדת לפוג.
יש לנו הזדמנות נוספת, בשמיני עצרת, היום בו אנו "עוצרים" וקולטים את כל העניינים של חודש תשרי, להוריד לחיים המעשיים שלנו את האמירה הגבוהה של "ה' הוא האלוקים", ולהפנים כי "אין עוד".
***
בנוגע לאחדות בשמחת תורה, מספרים שראו פעם עם-הארץ מובהק רוקד בכל כוחו בשמחת-תורה. שאלוהו: "מה אתה שמח? אילו היית מתייגע בתורה כל השנה, ניחא; אך מכיוון שאתה עם-הארץ, מה פשר השמחה?". השיב האיש: "וכשאחי משיא את בנו, אינני שמח בשמחתו?".
בדיחה, שכן כמובן בשמחת תורה אנו לא שמחים על לימוד התורה, אלא על הקשר שלנו עם התורה – ולכן אנו רוקדים כאשר ספרי התורה סגורים, אך כמו בכל אמרה, גם כאן יש קצת מן האמת…
האדמו"ר ה'חידושי הרי"ם' מגור אמר: "העולם סובר כי השמחה בשמחת תורה היא על סיום התורה, אבל האמת היא שאנו שמחים על שמתחילים את התורה מחדש".
***
במדור זה, בח"י אלול, נכתב על הנושא של לימוד הפרשה מידי שבוע, שניים מקרא ואחד תרגום. פגשתי באותו שבוע יהודי שתמה: "מדוע אנו רואים לקראת כל סיום הש"ס, הנערך אחת לשבע שנים, התעוררות גדולה וקריאה לציבור להתחיל ללמוד את הש"ס ולהצטרף למיזם הנפלא של הדף היומי, ואילו אנו לא רואים התעוררות דומה מידי שמחת תורה, כאשר מתחילים מ'בראשית', למרות שלימוד שמו"ת הוא חובה הלכתית?!".
מספרים על ה'שאגת אריה', כי כאשר התמנה לרבה של קהילת מץ המעטירה שבדרום צרפת, ביקש שיביאו לפניו את פנקס הקהילה, ספר שבו רשומות תקנות הקהילה והנהגותיה.
כולם ציפו לראות מה תהיה התקנה הראשונה שהרב החדש, שהיה ידוע כגאון וחריף, יכתוב בספר. והנה, כותב הרב את כל עשרת הדברות בדיוק כפי שכתובים בתורה מילה במילה.
לתדהמת ראשי הקהל הסביר להם בעל ה'שאגת אריה', שכבעל ניסיון רב בקהילות הקודמות ששימש בהם ברבנות, ידוע שעל פי רוב אנשים מכבדים ומצייתים למה שכתוב בפנקס הקהילה יותר ממה שכתוב בתורה…
אולי זו הסיבה לכך שעושים יותר עניין מהנושא החשוב של לימוד הדף היומי מאשר מלימוד שניים מקרא ואחד תרגום…
אבל ברצינות, התוצאה של אותו חסיד גור מתל אביב שהפנים את העניין של 'ה' הוא האלוקים אין עוד', היה חוסר עניין מוחלט בשיחות בדברים בטלים. כמה שהדבר חשוב עכשיו, כאשר כולם טוחנים מים בתחזיות לא רלוונטיות בעליל באשר לתוצאות הבחירות וכדומה…
באותו מאמר, סיפרתי על אחד הסיבות שהובילו אותי להקפיד על כך, בעקבות התוועדות שקראתי של הגה"ח הרב עדין אבן ישראל (שטיינזלץ), בו תיאר את דמות היהודי 'בעל הבית' כפי שהוא צריך להיראות.
אם בכל העולם אנשים זרים שנפגשים משוחחים על מזג האוויר, כי זה הדבר היחיד המשותף להם, יהודים זרים שנפגשים צריכים לדעת לשוחח בפרשת השבוע, הדבר הוודאי שמשותף להם.
אולי כאן נמצא הקשר בין ההבנה כי ה' הוא האלוקים, לדעת ולהפנים כי אין עוד, ולחדש את השפה היהודית שמקרבת ומאחדת בין כולנו, בשיחות על פרשת השבוע במקום על פוליטיקה ושאר דברים בטלים. אולי.
