במדרש רבה בפרשתינו (לו,ו) לומד המדרש מהפסוק "ואת ערוות אביהם לא ראו" המגיע לאחר אריכות התיאור בפסוק לפני כן "וילכו אחורנית.. ופניהם אחורנית" מה רומז הפסוק בכפילות זו, מסביר המדרש כי שם ויפת הידרו עוד יותר בזהירות כבוד אביהם, ובנוסף לכך שסובבו פניהם אחורה כשבאו לכסות את אביהם נח שתוי היין, גם כיסו את הפנים עם ידיהם כדי שלא לראות דבר.
הרבי מליובאוויטש (ליקוטי שיחות י נח) לומד אחרת את הכפילות ומוצא כאן רמז מטלטל על הגישה הנפשית שהניעה אותם. זאת אחת השיחות היפות והייחודיות, בהן הרבי אינו מתפקד רק כרב המלמד תורה, אלא כפסיכולוג רוחני, שחודר לעומק הנפש ומעניק פנס רב עוצמה להביט באומץ אל תוך עצמנו.
שם ויפת לא ראו כישלון, הם לא התמלאו בזעם על הקריסה של אביהם. הם לא פתחו קבוצת וואטסאפ משפחתית לדון בבושה הנוראה של האב השני של האנושות – האדם היחיד בכל התנ"ך שנקרא פעם "צדיק תמים" – וכעת מסיים את חייו כ"נח איש האדמה", שיכור ששב בבושה לאדמתו.
תמורת זאת, הם היו פרודוקטיביים: הם פתרו את הבעיה. פשוט התרכזו במה שצריך כדי להביא פתרון למצוקה. הם לקחו שמיכה וכיסו את אביהם, ויותר מזה, לא ראו ולא ידעו דבר. אחיהם הצעיר, לעומת זאת, לא חיפש פתרונות, אלא לכלך ידיו בבושה והיטנף בה.
זה בדיוק כמו הטיפוסים שנקלעים לתאונה: יש את אלו שמרימים במהירות טלפון לשירותי ההצלה, ויש את אלו שמתחילים לצלם ולהעיף בקבוצות וואטסאפ. אלו מתמקדים בפתרון ואלו בבעיה.
מאיפה נובע ההבדל בין שני סוגי התגובות?
מידת הזעזוע והרעש שיחולל סביבה. מנגד, ככל שהוא חף ממנה – כך יתמקד בפתרון.
שם ויפת היו אנשים נקיים, הראש שלהם היה שרוי במקומות נעלים. ולכן כשפגשו חוסר צניעות, עשו מה שצריך כדי לפתור את הבעיה. חם, לעומתם, היה אדם נמוך שסבל מיצרים שפלים ולכן כשפגש בחוסר צניעות, לא הניח לה, אלא הפך והפך, ובמסווה של זעזוע וצורך לתקן, שקע בה עצמה.
זה, אגב, ההסבר הפסיכולוגי לתופעה מוכרת: העובדה שאחד ההורים נקלע למאבק קשה עם ילד, בעוד שההורה השני מחבב אותו ומלמד עליו זכות. הדבר היותר מדהים הוא, שבדרך כלל, ההורה נקלע למאבק עם הילד שדומה לו, בעוד שההורה האחר שאינו דומה לילד, אינו מוצא בו בעיה.
שכן, במלחמה של אבא נגד הכפיל שלו, הוא משליך את עצמו עליו ומנסה לשקם את אישיותו באמצעות תיקון הילד. האבא מתמלא כעס לראות שהתכונות השליליות שלו משוכפלות ועוברות בירושה, וזה מתסכל אותו שבעתיים. וכך במסווה של רצון לשפר, הוא תוקף את הילד והופך עכבר קטן לפיל ענק, בעוד שאינו מבין שהמלחמה היא מאבק תת מודע נגדו עצמו…
למה הדבר דומה? כאשר סוס מתכופף לשתות בנהר, הוא מכה בפרסות רגליו במים. שכן הוא רואה בתוך המים פנים של סוס ששוחה לשתות ועינו רעה בו. ולכן מכה בו שלא יגמור לו את המים. אבל אינו יודע שאותו סוס הוא רק הבבואה שלו וכאשר מכה בו – מצר את צעדי עצמו…
***
הרבי מנחם נחום מטשרנוביל, שזכה להיות מתלמידיו הצעירים של הבעש"ט ואחר כך מתלמידיו של ממשיך דרכו, המגיד ממעזריטש, מביא בספרו "מאור עיניים" פתגם מרבו הראשון, הבעש"ט: כאשר אדם רואה חסרון אצל חברו, הדבר מעיד על בעיה הקיימת בו עצמו. שכן הזולת הוא מראה, וכאשר האדם רואה במראה דמות נקייה – הדבר מעיד כי הוא עצמו נקי. אבל כאשר הדמות הניבטת אליו במראה בעלת דופי – הבעיה היא בו ולא במראה.
כמובן, הסיבה שהקב"ה עשה כך, שאדם יראה את חסרונותיו אצל חברו ולא בו עצמו, שכן אדם קרוב אצל עצמו ולעולם לא יודה בכישלונותיו. אבל כשרואה אותם אצל חברו, קל לו להכיר בקיומם, ומתוך ההבנה שבעצם רואה את עצמו – יבוא ויתקן את פגמיו.
הבעש"ט לומד זאת מדברי חז"ל: "כל הפוסל במומו פוסל". והיינו שההתקפה נגד הזולת, היא בסך הכול השלכה של המתרחש בתוך עצמו. כך מבאר הבעש"ט גם את דברי חז"ל: "כל הנגעים אדם רואה, חוץ מנגעי עצמו" ופירש הבעש"ט: "כל הנגעים שאדם רואה בחוץ – הם בעצם נגעי עצמו".
וכאן נשאלת השאלה.
האם כשאדם רואה חיסרון בחברו, מוטל עליו מדאורייתא להוכיח חברו, או להיפך, מוטל עליו להביט אל תוך עצמו ולהבין שהוא עצמו לוקה באותה בעיה ואילו החבר הוא רק מראה שנשלחה אליו משמים כדי לעוררו על הלכלוך שנמצא על פניו?
לאור היסוד האמור, נלמד כלל חשוב לחיים: אם האדם מתרכז בעשייה ובמה שדרוש תיקון, הוא בדיוק השליח משמים כדי לתקן את פגעי חברו. אבל אם הוא חש זעזוע וזעם בלתי נשלטים, אם אינו מצליח למצוא שום נקודת זכות במעשה זולתו ורק רואה את העוול שהלה מצמיח – הדבר מוכיח כי המצב האמתי הוא הפוך: החבר המותקף הוא זה שנשלח משמים, כדי להיות מראה מעוררת על מה ש-הוא עצמו צריך תיקון.
