רבי קלונימוס קלמיש שפירא זצ"ל הי"ד האדמו"ר מפיאסצינה – נולד בגרודזיסק בשנת ה'תרמ"ט נקרא ע"ש סבו מצד אמו הרה"ק בעל ה"מאור ושמש"
עודנו תינוק בעריסה העמיד עליו אביו משמש מיוחד, שייטול ידיו בכל עת שיתעורר משנתו, וישגיח לבל יישאר רגע ללא כיסוי הראש. בהיותו כבן שנתיים חלה אנושות ובחסדי ה' הבריא.
עוד בטרם הגיע לגיל שלוש נפטר אביו הקדוש. בהיותו כבן ט"ז שנת ה'תרס"ה התחתן ועבר לגור בקאזניץ כדי להיות סמוך על שולחן חותנו. לאחר כארבע שנים בשנת ה'תרס"ט בעקבות פטירת חותנו הוסמך לרבנות והחל לשמש כאדמו"ר. ומשנת ה'תרע"ג החל לכהן כרב הקהילה בפיסצ'נה. לאחר מלחמת העולם הראשונה עבר לוורשה אולם אנשי פיסצ'נה ביקשוהו, כי ימשיך לשמש כרבם על אף המרחק- והוא נאות להם.
גאון בנגלה ובנסתר. ניתן לראות בספריו את גדולת הבנתו וידיעותיו בכתבי האריז"ל, הזוהר הקדוש ובספרי קבלה נוספים. ענוותן מופלא. מלומד בניסים. רבים פנו אליו ונושעו. בעל מסירות נפש מופלאה. בעל אהבת ישראל עזה. את כל כוחו והונו היה מפזר
על שחרורו של בחור מחסידיו שהגיע תורו להתגייס לצבא הפולני, מוציא עליו ממון רב לשוחד, עושה תחבולת שונות ואינו נח ואינו שקט עד כי ישוחרר. ייסד בשנת ה'תרפ"ג ישיבה בשם 'דעת משה' ע"ש חותנו. בעוד שהוא וביתו חיו תמיד בצמצום ודחקות, היה מעמיס על עצמו חובות רבים נוספים מחמת עול החזקת הישיבה בריווח ובכבוד, אף על גופו ובריאותו לא חס. כשגברה עליו מחלת הרמטיזם והרופאים ציוו עליו בתוקף שיסע למעינות מרפא בחו"ל סירב רבינו לשמוע להם באמרו "אם אסע, הישיבה מה תהיה עליה". כל תלמיד היה לו כבנו. כוחות אדירים השקיע בחינוך, הן לקטנים והן לגדולים.
בשנת ה'ת"ש הנאצים ימ"ש הפציצו את וורשה ופגעו בבנו יחידו. לאחר מספר שעות התפוצץ פגז ליד ביה"ח שהרג את כלתו. בנו נפטר ל"ע ביום השני של חג סוכות. באהבה רבה הצדיק עליו רבינו את דינו, ומפני קדושת החג הבליג על יגונו, ואפילו אנחה קלה לא הוציא מפיו הן בעצם יום החג והן בשבת שחל למחרתו. זמן קצר לאחר מכן נפטרה גם אמו. למרות בקשות חוזרות ונשנות סירב להצעת הבריחה והעדיף להישאר עם חסידיו בגטו עד הסוף. כתביו הוטמנו בבור, ולאחר המלחמה נמצאו בדרך נס ע"י גוי, שחפר בגיטו וכך הובאו לדפוס. נלקח למחנה העבודה בבודז'ין באזור לובלין וב-ד' בחשון ה'תש"ד העלו את רבינו עם רוב אנשי הגטו על מוקד משרפות הכבשן. חי כ-54 שנים.
סבא: אדמו"ר רבי חיים שמואל מחנצ'ין. אביו: ר' אלימלך שפירא מגרודזיסק בעמ"ח "דברי אלימלך", ו"אמרי אלימלך" זקן אדמור"י פולין. בן הרה"ק רבי חיים מאיר יחיאל ממאגליניצא. אמו: מרת חנה ברכה בתו של הרה"ק רבי חיים שמואל הלוי הורוויץ. אשתו: חיהרחל בת ר' ירחמיאל משה הופשטיין מקאזניץ אחיו: ר' ישעיהו. בנו: ר' אלימלך בן ציון הי"ד נישא למרת גיטל ע"ה הי"ד בת הרה"ק רבי שלמה חיים מבוליכוב. בתו: רעכיל יהודית בעלה ר' יחזקאל הכהן רבינוביץ. מרבותיו: ר' ירחמיאל משה הופשטיין קאזניץ. מספריו: • חובת התלמידים – הדרכה בלימוד ועבודת ה', מיועד בעיקר לתלמידים צעירים • אש קודש • בני מחשבה טובה • דרך המלך • הכשרת האברכים • מבוא שערים • צו וזירוז
המשפט השגור בפיו והיה אומרו בכל הזדמנות: "הדבר הכי חשוב בחיים זה לעשות טובה ליהודי אחר".
סיפר עד ראיה מזקני החסידים מעשה שהיה עם רבינו בשנה הראשונה לפטירת אביו הק' זי"ע והיו מביאים את הילד – רבינו לביהמ"ד לומר קדיש, והנה פעם אחת, בתפילת מנחה, התעקש הילד וסירב לומר את הקדיש בהטעימו – "איך אומר קדיש בשעה שאני רואה את אבי כאן יושב על כסאו כבעודנו חי?"
מסופר על אחד הבחורים בעל מבנה גוף חסון, שנקרא להתייצב לעבודת הצבא, נכנס הלה אל רבינו ושטח בפניו את צרתו, פנה רבינו לעבר התנור, טבל את אצבעו בפחם, ורשם דבר מה על מצחו של הבחור, ושוב נטל פיסת נייר ומחק בה את רושם הפחם מעל המצח, אח"כ הבטיחו שלא יגויס, הלך הבחור בכח אותה ברכה והתייצב בלשכת הגיוס, הרופאים והקצינים, שבדקוהו הביטו בפניו בפליאה ושוב הביטו זה בזה בהשתוממות ומיד רשמו לו תעודת פטור… שב הבחור לרבינו, סיפר בהשתאות על שחרורו הפלאי וביקש לדעת, מה רשם רבינו על מצחו, השיב לו רבינו בחיוך: 'רשמתי על מצחך בכתב שמשתמשים בו מלאכי השרת'.
מעשה היה בחסיד ותיק אחד ור' וואווע ווארקער שמו, שבתחילה נסע לאדמורי"ם מראדושיץ שידלובצא וביאלובזיג ואח"כ מצא את מקומו בפיסצ'נא, שנקרא פעם באישון ליל בשכבו כבר על ערש יצועו לבית רבינו, ומשאמרו לו שהרבי קוראו, התחיל לרעוד וארכובותיו דא לדא נקשן, לאחר זמן סיפר כי בדיוק באותו זמן יושב היה ומפליג בהרהורים אחרי רבו החדש, "הרי נסעתי לראדושיץ ולשידלובצא, ומה לי ולרבי זה שהוא צעיר לימים?" תוך כדי הרהור נקראתי לבית הרבי ונבהלתי, כשנכנסתי אליו, אמר לי – עשיתי לי כעת חשבון נפש ולא מצאתיך ברשימה שלי… ומאז נתקשר ר' וואווע לרבינו
כל תלמיד שהגיע לפרקו, הריהו משתדל עמו להשיאו אשה, ואם בן עניים היה, נשא גם בכל הוצאות חתונתו, בנשואי בן הישיבה היה רואה עצמו כמחותן ראשי, כאילו אביו היה. מעשה באחד מתלמידיו שדברו בו נכבדות, והצד השני חכך בדבר, מכיוון שלא היה הצעיר מרום היחס, מיד קרא רבינו לאבי המדוברת, ואמר לו: "שמא אין זה לפי כבודך להיות המחותן שלי? בחור זה אני הוא העומד מצידו".
מסופר שאחד ממקורבי רבינו נסע פעם ללונדון ועשה חיל במסחרו ולימים נהפך עליו הגלגל, ומתחרים רבים קמו עליו וערערו את מעמדו, הלה הריץ מכתב לרבינו להפקד בישועה ורחמים ורבינו השיבו: "אם תשלח מיד י"ד פעמים י"ד לירות שטרלינג לטובת הישיבה מבטיחני לך שידך תהיה על העליונה". האיש מיהר לעשות כן, ובאורח פלא נחל הצלחה מעל כל מתחריו.
מפנקסו
"מה אקבל עלי? ללמוד- כמדומני שמה שאפשר לי שלא ללכת בטל- אינני הולך בטל, להתרחק מן התאוות- אם אין יצרי מרמה אותי, ב"ה אינני משועבד לתאוה ח"ו. ומה חסר לי? פשוט, להיות יהודי חסר לי! דומה אני בעיני כדמות אדם מצוייר, שהכל יש- הגוונים והצורה וכו', ורק אחת חסרה. הנשמה חסרה! רבש"ע צופה ומביט כל נעלם, לפניך אתוודה ומלפניך אתחנן… פשוט רוצה אני מעתה להיות יהודי, קרב אותי אליך והכניסני היכל לפנים מהיכל, קשור אותי אליך לעולם מתוך הרחבה…" (מתוך פנקסו, ביום הולדתו ה-40).
זכותו תגן עלינו ועל כל ישראל אמן!