הרב איסר זלמן מלצר זצ"ל: נולד בשנת ה'תר"ל במיר כיום בלארוס. בגיל עשר התחיל ללמוד אצל רב העיר במיר. כשהיה בן 14 התחיל ללמוד בישיבת וולוז'ין. לאחר נישואיו הושפע מתנועת המוסר. בגיל 24 התמנה לראש ישיבת סלובודקה. לאחר מכן בשנת ה'תרס"ג התמנה לרבה של סלוצק ושימש בכהונה זו כעשרים שנים.
בשנת ה'תרפ"ג נמלט על נפשו לקלצק שבפולין מרדיפות המשטר הסובייטי, שאסרוהו מספר פעמים בשל עיסוקו ביהדות ובתורה. בקלצק שימש כראש ישיבת "עץ חיים". בשנת ה'תרפ"ה עלה לארץ ושם נתמנה לראש ישיבת עץ חיים עד יום מותו. עסק בתלמוד, מדרשים, מוסר והלכה. השתייך לזרם המתנגדים. היה ממייסדי "ועד הישיבות" בוילנה. נפטר ב-י' כסלו ה'תש"ד חי כ-84 שנים. ציונו בהר-המנוחות.
אביו: ר' ברוך פרץ. אשתו: בילא הינדא. רבותיו: ר' נפתלי צבי יהודה ברלין הנצי"ב מוולוז'ין, ר' נתן צבי פינקל הסבא מסלובודקה, ר' חיים סולבייצ'יק ור' יום טוב ליפמאן.
מתלמידיו: בנו, ר' צבי יהודה מלצר רבה של רחובות ומייסד "ישיבת הדרום". בנו, ר' פייבל מלצר
מחבר פירוש למספר ספרים בסדרת 'דעת מקרא'. ר' אלעזר מנחם מן שך ר"י פונוביז' ומנהיג הליטאים בא"י, ר' שלמה זלמן אוירבך ר"י קול התורה, ר' חיים יעקב גולדוויכט. ר' יוסף אליהו הנקין
המנהיג הרוחני של יהדות ארה"ב, וראש ארגון הצדקה "עזרת תורה", ר' אהרון קוטלר ר"י קלצק-ליקווד ארה"ב, ר' יצחק בן מנחם אב"ד פתח-תקווה ודיין בב"ד, ר' שלמה גורן רב ראשי לא"י, ר' יהודה מיטל ר"י הר עציון, ר' אברהם זלזניק ר"י עץ חיים. ר' שמעון זלזניק ר"מ בישיבת שעלבים.
ילדיו: ר' צבי יהודה, ר' פייבל מלצר. בתו אשתו של ר' אהרן קוטלר ספריו: •אבן האזל- פירוש על
הרמב"ם והגהות חידושי הרמב"ן על התלמוד בבלי 5 כרכים.
ידוע, כי הרב היה מקהיל קהילות וכיהן כראש ישיבה בעיר סלוצק, ובמשך חייו נרדף ע"י השלטונות שהיו מתנגדים לכל דבר שריח קדושה ויהדות נודף ממנו. באחד הימים הופיע שוטר בישיבה, עם צו חתום, שבו מתבקש הרב לסור לתחנת המשטרה הקרובה לחקירה. השוטר התנהג בגסות רוח מרובה, והשתדל מאד לפגוע בכבודו של ראש הישיבה, כך שבדרכם לתחנות המשטרה צעק השוטר: "תרד לכביש מיד!!!". ר' איסר זלמן ירד מהמדרכה והלך בשולי הכביש, אך השוטר התעקש וצעק: "בכביש אמרתי, באמצע הכביש !!!" והרב נאלץ ללכת באמצע הכביש. לאחר חקירה קצרה שוחרר הרב לביתו. אולם השוטר הנ"ל לא יצא נקי, ועוד באותו שבוע נפטר אחד מבניו בר מינן. כעבור כמה ימים חלה בנו השני, ומצבו החמיר במהירות. אמרה לו אשתו: "נראה לי שיד ה' פוגעת בנו כיוון שפגעת בכבודו של אותו ראש ישיבה רוץ ובקש ממנו מחילה!!!". השוטר המפוחד רץ לרבה של סלוצק וביקש את מחילתו בדמעות שליש, "אל דאגה", אמר לו הרב, "תקבל על עצמך לא לפגוע יותר
בשום יהודי, ובנך יתרפא לאלתר", וכך היה,. כשראו זאת תלמידיו נזכרו בעוד סיפורי מופת בהם תבע הקדוש ברוך הוא את עלבונו של רבם ושאלוהו: "רבנו! איך זוכים לכך?" אך הוא לא ענה.
לימים התפרץ לחדרו של הרב יהודי ממרר בבכי והתלונן אודות קצין משטרה, שהעליל עליו עלילה קשה וצפוי הוא בשל כך למאסר שש שנים, הרב קרא ביקש מיד לשלשה מבחירי תלמידיו וביחד נידו והחרימו את אותו קצין, ולאחר מכן אמר הרב ליהודי: "לך לדרכך, תהיה רגוע. בעז"ה הכל בסדר!!".
וכפי שהצדיק אמר- כך היה. יומיים לפני מועד המשפט רכב אותו קצין על סוסו שהחל לפתע להשתולל והפיל את רוכבו מעליו ורמסו ברגליו, וכמובן, המשפט בוטל, כיוון שהעד המרכזי עבר מן העולם, ואף כאן שאלוהו תלמידיו: "מדוע לצורך היהודי משתמש אתה בנידויים וחרמות
ואילו כשמדובר בך, הינך מבליג ולא מחרים ומנדה?". "תשובה אחת אענה לב' שאלותיכם", אמר להם הרב, "רק מחמת שאיני מוחל על כבודו של אף יהודי ותובע את עלבונו בכל האמצעים העומדים לרשותי, לכן אף הקדוש ברוך הוא תובע את עלבוני ומעניש את רודפיי ואיני צריך להתמודד מולם".
עוד מסופר על רבינו, שהיה נוכח פעם בבית-הכנסת בשעה שהצדיק ר' אריה לוין נתן שיעור בין מנחה לערבית. הרב האריך באותו שיעור בנושא שלום בית, וציטט את דברי הרמב"ם שיהא אדם אוהב את אשתו כגופו ומכבדה יותר מגופו. נושא השיעור נבחר על ידי הרב בשל העובדה שבשיעור אחד המשתתפים לא התנהג בכבוד כלפי אשתו. ואותה אשה פנתה לר' אריה וביקשה ממנו שישפיע על בעלה. הרב הסביר את עניין שלום בית כיד ה' הטוב עליו. רבינו ישב מן הצד והקשיב גם הוא לדבריו של ר' אריה תלמידו לשעבר של ר' איסר. לאחר התפילה ניגש אליו ואמר: "יישר כוחך ר' אריה!
דבריך ממש פקחו את עיניי. הנני שקוע כל הזמן בלימוד, אבל בחובותיו של הבעל בכבוד אשתו ולגרום לה נחת רוח לא התעמקתי כל כך". נדהם ר' אריה מדבריו של מורו ורבו, שכן הרי הוא עצמו נהג להיכנס לפחות פעם בשבוע לביתו של רבו, וראה את יחס הכבוד ההדדי שבין רבו לרעייתו. ר' איסר השתדל תמיד לגרום לה נחת רוח, דווקא הוא מסתכל ומבקר את עצמו בנושא שלום בית, ואילו זה שאליו כוונו הדברים, לא מרגיש שעליו לתקן את דרכיו, ואוזניו לא קלטו כלל את משמעות הדברים.
כשכיהן רבי איסר זלמן מלצר כרבה של סלוצק, הלך לתומו ברחוב, ותוך כדי הליכה נפל לתוך בריכת סיד. יהודים שעברו במקום ניסו לקחת אותו במנוסה כדי לחסוך ממנו בושה ועוגמת נפש, אולם הוא לא זז ממקומו, שהרי חיסר לקבלן הבניין מעט סיד שנוטף מבגדיו, לכן לא עזב את המקום שעד שנמצא הקבלן, ורבי איסר זלמן מלצר פיצה אותו על "הנזק" וביקש ממנו מחילה.
שח הגאון רבי צבי קושלבסקי ראש ישיבת היכל התורה שכאשר היה בחור צעיר כבן 15 חשקה נפשו מאד לשוחח בלימוד עם הגראז"מ, ובירר מתי אפשר לגשת אליו ולדבר איתו. אמרו לו שאחרי מנחה כשהגרא"ז חוזר לביתו זהו זמן טוב להתלוות אליו ולשוחח. הוא אכן ניגש לגראז"מ אחרי התפילה וביקש להתלוות אליו, ואמר לו בדרך תירוץ על רמב"ם מוקשה מאד. ר' איסר זלמן מאד נהנה מהתירוץ ואמר לו, גם לי יש תירוץ על הרמב"ם הזה, אבל התירוץ שלך יותר טוב משלי!
כאשר הגיעו לביתו של הגראז"מ ביקש ממנו הגראז"מ לעלות איתו לבית [הגרצ"ק אמר שהוא זוכר את המדרגות התלולות והרעועות שהיה ממש "פחד פחדים" לעלות בהם], ואז פנה הגרא"ז לאשתו ואמר לה 'ביילא הינדא, יש כאן בחור שאמר תירוץ נפלא על רמב"ם, התוכלי להביא לו כוס תה?', והיה ניכר שעשה כל זאת כדי לחבב עליו את התורה ולהגדיל ערכו בעיניו.
[אחר כך הגרא"ז התעניין בו ובמצבו ושמע ממנו שהוא עומד לנסוע לארצות הברית, וביקש ממנו לעשות איזה שליחות לחתנו רבי אהרון קוטלר].
מפורסם הסיפור שהגרא"ז בהיותו חתן חלה בשחפת ומשפחת הכלה שאלו את החפץ חיים אם לבטל את השידוך. וסיפר הגר"ה זקס זצ"ל. שהח"ח ענה בתמיהה מה השייכות בין בריאות לאריכות ימים, והורה לה שלא לבטל את השידוך. והגר"ה היה מפליא בזה שנתקיימו דברי הח"ח בשני הגיסים, שהגרמ"מ אפשטיין שהיה אדם חזק נפטר בקיצור ימים, והגרא"ז שהיה חולני כל ימיו, האריך ימים אחרי גיסו עשרים שנה בדיוק, ונפטרו שניהם בי' כסליו בהפרש של 20 שנה.
בהספד של הגר"מ חברוני על דודו הגראז"מ רצה להביע את האהבת תורה של דודו, וסיפר כך [כמובן שאין זה לשונו ממש]. "היה זה בשנות שלטון הבריטים בארץ, והיה הרבה לילות שהיו מכריזים על עוצר. באחד הלילות האלו, בשעה 12 בלילה שומע הנני דפיקות בדלת. בשעה שאין מי שאמור להיות בחוץ הרי זו שעת סכנה. פתחתי את הדלת וראיתי את הגרזא"מ. השתוממתי מה עושה הדוד בשעה כזו, ואמר לי שיש לו רמב"ם קשה וחייב ישוב לדבריו ובא לברר את הדברים בשעה זו. התיישבנו על הר"מ וב"ה אמרתי מהלך טוב ליישב את דבריו. והדוד אמר שהוא חייב לחזור כעת הביתה לכתוב את התירוץ. תמהתי באוזניו מה בוער עכשו תחזור מחר. לא הסכים וחזר לביתו" עד כאן סיפר הגר"מ חברוני בלויה.
והנה בשבעה כשבא לנחם, אמרה לו הרבנית שמה שסיפרת אינו הסיפור הנכון, הבה ואספר לך מה עמד מאחורי הסיפור.
"בעלי רצה להוציא את אחד מכרכי האבן האזל, אך בבתי דפוס אמרו שיש תור גדול ועוד מה שנים יתפנה תור. הדבר כאב מאד מי יודע מה ילד יום. והנה בבוקר אחד מתקשרים מהבית דפוס שהתפנה תור ואם נבא עד מחר בבוקר בשעה 8 ישמרו לנו את התור. מיד ישבנו להגיה את כל האבן האזל שלא תהיה שום טעות. והנה בשעה 11 בלילה בעלי קופץ כנשוך נחש, ומכריז שמחר לא יצא הספר! ומדוע? מפני שבספר מוזכרים שני הגיסים ר' חצק'ל סרנא, ר' אהרון כהן, מוזכרים שאמרו תירוץ או קושיה טובה, אך הגיס השלישי ר' משה חברוני לא מוזכר בספר [כולם היו חתנים של הגרמ"מ אפשטיין]. והנה כשיצא לאור הספר ידברו בשולחן שבת מי מוזכר ותהיה פגיעה במי שלא מוזכר, אם מצד השוויגער אם מצד האשה, בקיצור הספר לא יצא" וכמה שניסיתי לשכנע לא הועיל כלום.
ומה שהצלחתי לשכנע זה שילך באותו לילה אליך – הגר"מ חברוני – וינסה להוציא ממך ישוב על הרמב"ם כך שגם אתה תהיה מוזכר בספר ואז הספר יוכל לצאת לאור ולכן היה חייב לחזור הביתה באותו לילה.
חתנו השני היה הגאון ר' יצחק בן מנחם אב"ד פתח-תקווה ודיין בביה"ד, חמיו של ראש ישיבת תפרח שליט"א יבלחטו"א