ערב שבת שלום וחודש טוב ומבורך ושמח לכולם
פרשת מקץ שבת חנוכה וראש חודש
שנזכה כולנו בקרוב ממש לראות את הדלקת המנורה בבית המקדש השלישי תיכף ומיד בשובה ונחת בחסד וברחמים גדולים ונעלים אמן ואמן
חנוכת המקדש
ידועה השאלה הנזכרת בספרים: מדוע הוצרכו לחנוכת המקדש, והרי קדושתה הקודמת לא בטלה?
ויש לומר שאין הכוונה לחינוך כבדין "עבודתן מחנכתן" אלא לחינוך כפשוטו – התחלה לאחר הפסק ארוך ולאחרי שפינו וטיהרו את המקדש. לפי זה יומתק מה שנאמר בתפילת "ועל הניסים", "וקבעו שמונת ימי חנוכה אלו (רק ועל-ידי) – להודות ולהלל".
(ליקוטי-שיחות, כרך י, עמ' 279).
עלייה מדורגת
הסדר של הדלקת נרות חנוכה הוא שבלילה הראשון מדליקים נר אחד, בלילה השני – שני נרות, וכן הלאה, עד שבלילה השמיני דולקים כל שמונת הנרות. נמצאנו למדים הוראה חשובה בעבודת ה': אין להתחיל מיד עם שמונה נרות, כי זה קשה מדי; אלא בהכרח להתחיל בנר אחד. וגם לאחר שמדליקים נר אחד, אי-אפשר להדליק ביום השני שמונה נרות, ואף לא שלושה נרות, אלא יש לצעוד ולהתקדם בהדרגה. רק כך, שלב אחר שלב, יגיע האדם לשמונה נרות. עבודת ה' דורשת עלייה מדורגת והליכה מן הקל אל הכבד. דווקא על-ידי עבודה מסודרת זו זוכים ומגיעים למדרגות נעלות.
(משיחת כ"ק אדמו"ר – בלתי מוגה).
מצווה מאירה
כשם שבטיפה אחת מן הים משתקפת כל השמש כולה (בדיוק כמו בים הגדול), כך יש מצוות פרטיות שבהן משתקפים עניינים כללים של כללות המצוות. המצווה בכלל היא "נר" ו"אור", כדכתיב, "כי נר מצווה ותורה אור". תכונה זו באה לידי ביטוי גלוי במצוות הקשורות בנר ואור בגשמיות, כמו נרות המקדש, נרות שבת ויום-טוב, ועוד.
בנרות חנוכה יש הוספה מיוחדת, שמצוותם היא "על פתח ביתו מבחוץ". הנרות גלויים לעין כל עובר ושב והכול רואים כי הם מאירים את ה'חוץ' כפשוטו. נרות חנוכה מאירים גם את ה'חוץ' הרוחני – חושך הגלות; 'גלות', תרתי משמע – גלות כפשוטה וגלות פנימית (החושך של החטא ויצר-הרע שהוא-הוא סיבת הגלות כפשוטה).
(ליקוטי-שיחות כרך י, עמ' 282).
על פתח ביתו מבחוץ
נרות חנוכה מזכירים לנו את חובתנו להאיר גם את ה'חוץ' ואת הזולת המשוטט בו. שני עניינים בזה:
א) אין לחכות עד שהחושך יחדור פנימה אל הבית ואז להילחם בו, אלא יש לצאת אל ה'חוץ' ולהאירו.
ב) לא מדליקים נר בבית לחוד ונר בפתח הבית לחוד, אלא אותו נר עצמו המאיר את הבית הוא המאיר את החוץ. כלומר – יש להשתדל להביא את הזולת לאותה המדרגה בעבודת ה' ("מהדרין מן המהדרין") שהאדם עצמו עומד בה. אין אדם רשאי להתנהג בעצמו באופן של "מהדרין מן המהדרין" ואילו עם הזולת יסתפק בעבודה של "כשר בדיעבד"…
(משיחת שבת-קודש פרשת וישב תשל"ז – בלתי מוגה. שיחות קודש תשל"ז כרך א, עמ' 355-ה)
מצווה גוררת מצווה
יש השואלים: איך אפשר להיות בטוח שדרך התורה היא הדרך האמיתית?
נרות החנוכה משיבים על כך בפשטות: מטבע האדם, כשהוא עובר עבירה, הוא מתחרט על כך תוך זמן קצר והדבר נעשה מאוס בעיניו. מנגד, כשהוא עושה דבר טוב, מתעורר בו חשק לשוב ולעשותו. זו ההוראה מנרות חנוכה – אם הדלקת נר היום ומחר אתה רוצה להדליק שוב נר, הרי זה סימן מובהק שאמש עשית דבר נכון וטוב.
(משיחת שבת-קודש פרשת מקץ תשל"א – בלתי מוגה. שיחות קודש תשל"א כרך א, עמ' 351).
שורש נרות חנוכה במצות התורה
במצוות נרות חנוכה מצינו שלושה פרטים. המצווה היא: א) להדליק נרות, ב) על פתח הבית, ג) משמאל.
ויש לומר ששלושה פרטים אלו בנרות חנוכה, שהיא מצווה מדברי סופרים, נובעים משלוש מצוות דאורייתא.
א) עצם הדלקת נרות חנוכה נמשך מנרות המקדש, כפשטות העניין. ב) ההדלקה בפתח הבית, דווקא, קשורה למצוות מזוזה. ואמנם, כך מבואר בתורת החסידות – "במזוזת הפתח יש שתי מצוות, אחת דאורייתא והיא מצוות מזוזה והשני מצווה דרבנן כעין דאורייתא, והיא מצוות נרות חנוכה". ב) זה שמדליקים נרות חנוכה משמאל הפתח מורה כי מצווה זו משפיעה גם על צד ה'שמאל' ומאירה אותו. תכונה זו מצאנו במצוות תפילין, שמניחים על יד שמאל (ובמיוחד על-פי המבואר בזוהר שעושים כן כדי לשעבד לקב"ה גם את יצר הרע שבחלל השמאלי שבלב). תכונה זו ניתן לראות אף בתפילין של ראש, כי מצווה זו מביאה לידי כך ש"וראו כל עמי הארץ כי שם ה' נקרא עליך ויראו ממך".
(ליקוטי-שיחות, כרך ה, עמ' 226).
ואין לנו רשות להשתמש בהן
העובדה שנרות חנוכה אסורים בהנאה מורה שקיום המצווה הוא באופן ד"שלא על מנת לקבל פרס", לא פרס גשמי (שהרי אסור להשתמש בהן) ואף לא פרס רוחני (כי אם הוא מדליק נרות חנוכה כדי לזכות בגן-עדן הרי הוא משתמש בהן!). זהו אפוא קיום מצווה לשמה.
זאת ועוד: קיום המצווה לשמה גורם חיסרון כיס. שהרי אחד הטעמים להדלקת ה'שמש' הוא כדי שלא יבוא ליהנות מהנרות. הרי ש'מבזבזים' נר כדי להבטיח את קיום המצווה לשמה – שלא ייהנה מהנרות.
הדבר מלמדנו לקח והוראה נפלאה בעבודת ה'. ידוע שבתחילת העבודה רשאי האדם לעבוד את בוראו על-מנת לקבל פרס, כי "מתוך שלא לשמה יבוא לשמה". נרות חנוכה מלמדים אותנו כי אפילו אדם המכיר בעצמו שהוא עומד בתחילת העבודה ולא הגיע למדרגת העבודה "לשמה" (כנרמז גם בכך שנרות חנוכה, מצוותם "משתשקע החמה"), ביכולתו לעבוד את ה' לשמה – על-כל-פנים במצווה אחת. זאת אומרת שאף כי כללות עבודתו היא עדיין "על מנת לקבל פרס", בכל זאת, לעיתים ובמצוות מסויימות מסוגל הוא להגיע למדרגת "לשמה".
(משיחת מוצאי שבת-קודש פרשת מקץ תשל"ט – בלתי מוגה).
אלא לראותן בלבד
יש לדקדק בזה: הסגנון "אין לנו רשות אלא" מורה לכאורה כי יש כאן נסיגה מסויימת מהאיסור הכולל "להשתמש בהם", וכי ה"שימוש" באופן של "לראותן" – מותר?!
ואמנם, בזמן שאנו מתבוננים בנרות חנוכה ("לראותן") ו"מקשיבים" לסיפור הנרות, נחשב הדבר ל"שימוש" – שימוש רוחני. "שימוש" זה בהחלט מותר ואף רצוי.
(משיחת זאת חנוכה תשל"ה – בלתי מוגה).
"ועל הניסים… ועל הנפלאות"
בכמה סידורים מופיע נוסח שונה: במקום "ועל הנפלאות" נאמר "ועל המלחמות".
בביאור הנוסח של אדמו"ר הזקן (וכן גם באבודרהם, ועוד) – יש לומר:
א) "ועל המלחמות" אינו מובן כלל, דהרי העיקר חסר מן הספר והווי ליה למימר "ועל ניצחון המלחמות", וכיוצא בזה.
[וגם הנוסח (כגירסת הרז"ה – הובא בסידור יעבץ) "ועל התשועות (שנעשו) על המלחמות" מוקשה. כי לפי זה היה צריך לומר גם "ועל הפורקן (שנעשה) על הצרות", וכיוצא בזה. וכמו-כן הנוסח (בסידור הספרדים) "הנחמות" במקום "המלחמות" אינו עולה יפה, כי מה עניין "נחמה" לכאן?].
ב) מוזר ביותר לומר שב"הנרות הללו" נזכר "נפלאות" פעמיים, וב'ועל הניסים' לא יהיה מוזכר אפילו פעם אחת!
כמו כן, מהנוסח ד"הנרות הללו" ששם נאמר "ועל הניסים ועל הנפלאות", נמצאנו למדים ש"נפלאות" בא בצמוד ל"ניסים" ושניהם שייכים זה לזה.
(לקוטי-שיחות כרך י עמ' 315).
"להשכיחם תורתך ולהעבירם מחוקי רצונך"
'להשכיחם את התורה' לא נאמר, אלא 'להשכיחם תורתך' – תורת ה'. ויש לומר הכוונה בזה: לא היה אכפת ליוונים שישראל יעסקו בשכל ובחכמה שבתורה. היוונים התנגדו אך ורק לאלוקות שבתורה, שלמעלה מהשכל. כמו-כן זו כוונת "להעבירם מחוקי רצונך": היוונים לא התנגדו לקיום מצוות שכליות ('משפטים' ו'עדות'), אלא לקיום 'חוקים' בלבד, שהם למעלה מהשכל. ואף במצות אלו עצמן לא התנגדו שיקיימו אותן מצד טעם שכלי כמוס שלא נתגלה לנו (ראה במדבר רבה פי"ט, ג – "על כל אלה עמדתי ופרשת פרה אדומה רחוקה ממני. ושם: "אמר לו הקב"ה למשה, 'לך אני מגלה טעם הפרה'"). מה שהפריע ליוונים היה קיום ה'חוקים' מתוך קבלת עול פשוטה, להיותם רצון ה' יתברך.
[ויש לומר שלכן טימאו היוונים כל השמנים שבהיכל, שכן המושגים טומאה וטהרה הם מושגים על-שכליים, וכמאמר (רמב"ם סוף הלכות מקואות), "לא המת מטמא ולא המקווה מטהר… אלא גזירה גזרתי ואין אתה רשאי לעבור על גזרותי"].
(לקוטי-שיחות כרך ג עמ' 815).
מסרת גבורים ביד חלשים
הפירוש בזה בעבודת האדם:
יצר הטוב נקרא "חלש" לגבי יצר הרע (מכיוון שיצר הרע נכנס באדם לפני יצר הטוב). עבודת האדם היא להביא למסירת הגיבור ביד החלש. כלומר, לא לבטל את יצר הרע אלא למוסרו לידי יצר הטוב, שגם הוא יבוא לאהבת ה'. וכדכתיב, "ואהבת את ה' אלוקיך בכל לבבך", ופירשו חז"ל – "בשני יצריך". על-ידי זה מתחזק כוחו של יצר הטוב, כמאמר: "ורב תבואות בכוח שור" (זהו יצר הרע שנמשל לבהמה).
(ליקוטי-שיחות, כרך י, עמ' 298).
גיבורים ביד חלשים ורבים ביד מעטים
אפשר להפיק מכאן שני לקחים והוראות בעבודת הבורא:
א) על-אף היותנו "חלשים" ו"מעטים" בגשמיות – בני גוי קדוש אנו, "טהורים", "צדיקים", ו"עוסקי רצונך". והקב"ה עושה לנו לא רק ניסים סתם, אלא "ניסים, פורקן, תשועות ונפלאות", ועד ל"תשועה גדולה".
ב) החשמונאים אמנם עשו 'כלי' טבעי לניצחון המלחמה, אבל עשו זאת מתוך ביטחון גמור בקב"ה, שלכן לא התחשבו בעובדה שהקמים נגדם הם גיבורים ורבים (בגשמיות). ללמדך: אמנם חייב האדם לעשות 'כלי' טבעי לברכת ה', אך עם זה (והוא העיקר) עליו להיות בביטחון חזק ומוחלט שההצלחה תבוא מהקב"ה, וכדכתיב, "מאת ה' היתה זאת, היא נפלאת בעינינו".
(ליקוטי-שיחות, כרך י, עמ' 284).
"גיבורים ביד חלשים, ורבים ביד מעטים, וטמאים ביד טהורים, ורשעים ביד צדיקים, וזדים ביד עוסקי תורתך"
ויש לדקדק בזה: בשלמא בשני פרטים הראשונים ("גיבורים ביד חלשים" ו"רבים ביד מעטים") בא לידי ביטוי גודל הנס והפלא; אבל כיצד מבטאים שלושת פרטים האחרונים ("טמאים ביד טהורים", "רשעים ביד צדיקים", ו"זדים ביד עוסקי תורתך") את הנס? וכי זה בלתי-טבעי שטמאים ינוצחו על-ידי טהורים וכו'? ויש לומר שב"טמאים", "רשעים" ו"זדים", אין הכוונה ליוונים, אלא לסוגים אלו בתוך עם ישראל עצמו. ולפי זה מובן הנס והפלא שבדבר, כי החשמונאים היו מיעוט בתוך בני-ישראל, ואילו הסוגים הנ"ל היו הרוב; והפלא הוא שאף-על-פי שזה היה המצב – הטמאים נמסרו ביד טהורים כו'.
המוסר השכל מזה לזמננו: גם כיום שומרי התורה ומצוותיה הם מיעוט בעם-ישראל. אך אין להתרשם מכך, כשם שהחשמונאים לא התחשבו בכך; ובאם רק נעשה כמוהם הנה בסופו של דבר יהיו כל ישראל 'טהורים', 'צדיקים', ו'עוסקי תורתך'.
(משיחת שבת-קודש פרשת מקץ תשל"ב – בלתי מוגה).
"וטיהרו את מקדשיך… וקבעו שמונת ימי חנוכה אלו להודות ולהלל לשמך הגדול"
ידועה השאלה הנזכרת בספרים – מדוע הוצרכו לחנוכת המקדש והרי קדושתו הקודמת לא בטלה? ויש לומר שאין הכוונה כאן לחינוך כמו בדין ד"עבודתן מחנכתן", אלא לחינוך כפשוטו – התחלה לאחר הפסק ארוך ולאחרי שפינו וטיהרו את המקדש. על-פי זה יומתק הנאמר "וקבעו שמונת ימי חנוכה אלו (רק ועל ידי) להודות ולהלל".
(לקוטי-שיחות כרך י עמ' 279).
והדליקו נרות בחצרות קדשך
יש לדקדק בזה:
א) העיקר חסר מן הספר – שהשמן, שהיה מספיק ליום אחד בלבד, דלק שמונה ימים?
ב) הדלקת המנורה היתה בהיכל, לא בחצר?
ויש לומר שתפלת "ועל הניסים" נקבעה כזיכרון לנס הניצחון במלחמה ולא כזכר לנס פך השמן. לפיכך, גם "והדליקו נרות בחצרות קודשך" אינו מתייחס לנס השמן אלא לנרות של שמחה וכבוד השכינה. ומובן שנרות אלו אי-אפשר להדליקם בהיכל אלא רק בחצר. זהו גם שנאמר "בחצרות" לשון רבים, כי לגודל השמחה הדליקו נרות בחצרות רבות.
[ויש להוסיף ולומר כי מסדר נוסח התפילה בחר להזכיר את ביטויי השמחה על-ידי הדלקת נרות דווקא (אף כי לבטח בוטאה השמחה בדרכים נוספות), וזאת כדי לרמוז גם לנס פך השמן].
(ליקוטי-שיחות, כרך י, עמ' 279 ושיחת ש"פ מקץ תשכ"ו – בלתי מוגה).
ה'שמש'
מקומו של ה'שמש' הוא למעלה משאר הנרות.
הטעם הפשוט הוא, 'שאם בא להשתמש ישתמש לאותו נר'. או יש לומר שהשמש הוא בדוגמת הכהן, המדליק את נרות המקדש. והטעם הפנימי לזה הוא – מי שמדליק את "נר ה' נשמת אדם" של חברו מתעלה לדרגה שהיא נעלית אף מדרגתו של האדם שאת נשמתו 'הדליק'.
(ליקוטי-שיחות).
המילה 'מקץ' שבתחילת פרשתנו נושאת בתוכה שני פירושים ומשמעויות: 'סיום וסוף' ו'התחלה'.
ובתורת החסידות (אוה"ת בראשית ח"ב ע' שמ, א) מבואר, שתיבת 'מקץ' רומזת הן לסיום הגלות והן להתחלת הגאולה:
ל'חושך' הגלות ישנו 'קץ' – "קֵץ שָׂם לַחֹשֶׁךְ" (איוב כח, ג). השם יתברך הקציב מראש את זמנו של החושך, ולעתיד תתבטל אפֵלת הגלות.
גם מועד התחלת הגאולה מכונה בשם 'קץ', ככתוב בסיום ספר דניאל "וְתַעֲמֹד לְגֹרָלְךָ לְקֵץ הַיָּמִין", שמוסב על אחרית הימים.
חושך הגלות הינו מוקצב בזמן, ובבוא עת סיום הגלות – 'קץ' הגלות, החושך יתפוגג מאליו, ויפציע אור הגאולה – 'קץ' הגאולה.
אך אם ישראל יזכו, על-ידי עבודתם בזיכוך ענייני העולם, הם יקדימו את מועד הגאולה ולא יצטרכו להמתין לזמן שבו יתפוגג החושך, אלא הגאולה תבוא בזמן שהחושך קיים, כך, שהחושך עצמו ייהפך לאור.
שנזכה בקרוב ממש לראות את הדלקת המנורה בבית המקדש השלישי תיכף ומיד ממש אמן ואמן
מקור: ע"פ מאמר של הרבי מילובאוויטש ד"ה החודש הזה לכם, תש"ל; ליקוטי שיחות ח"ה ע' 196 ואילך
והנה מן היאור עולות שבע פרות (מא,ב)
יש הבדל יסודי בין חלומות יוסף (בפרשת וישב) לחלומות פרעה:
חלומות יוסף היו באופן ד'מעלין בקודש'. החלום הראשון – בענייני ארץ ("והנה אנחנו מאלמים אלומים בתוך השדה"); ואילו החלום השני – בענייני שמים ("והנה השמש והירח ואחד-עשר כוכבים"). לעומת זה, חלומות פרעה היו בסדר של 'פוחת והולך'. חלום ראשון – על סוג החי, פרות; והחלום שני – על סוג הצומח, שיבולים. כך גם בחלום עצמו של פרעה – תחילתו ב"יפות מראה" וסופו ב"רעות מראה", כיוון של ירידה.
חלומו של אדם רומז ל'חלום חייו', ובזה בא לידי ביטוי הבדל בין שאיפת חייו של יהודי לשאיפתו של הגוי. יהודי שואף להתעלוּת מתמדת בקדושה וברוחניות. לעומת זאת, שאיפותיו של הגוי מתמקדות בענייני עולם-הזה בלבד והוא איננו חפץ בהכרת הבורא.
לפיכך, חלומותיו של יוסף (המסמל את היהודי), הם באופן דעלייה, ואילו חלומות פרעה (סמל הגוי) הם באופן של ירידה אחרי ירידה.
(ליקוטי-שיחות כרך ג, עמ' 822-820).
ויקראו לפניו אברך (מא,מג)
אברך – מלשון "המבריך את הגפן", שכופף ראש הזמורה לארץ, והוא רומז על השפעה והמשכה מעולם לעולם, כדכתיב (תהילים קו), "ברוך ה' גו' מן העולם ועד העולם".
לכן קראו ליוסף 'אברך', כי יוסף הוא "צדיק עליון", שעניינו להמשיך ולהשפיע מעולם האצילות לעולמות התחתונים.
(תורה-אור בראשית לז,ב).
ויקרא יוסף את שם הבכור מנשה, כי נשני אלוקים את כל עמלי ואת כל בית אבי. ואת שם השני קרא אפרים כי הפרני אלוקים בארץ עניי (מא,נא-נב)
צורת עבודתו של יוסף במצרים באה לידי ביטוי בקריאת שמות בניו – מנשה ואפרים:
מנשה – מבטא את תשוקתו של יוסף, שגם בהיותו טרוד בעסקי המלוכה, עליו להישאר דבוק ב"בית אבי". הוא מזכיר כל העת לעצמו לבל ישכח ("נשני") את בית אביו. ידיעה זו עצמה מונעת ממנו את השכחה.
אפרים – מבטא את היתרון הבא מעבודתו של יוסף במצרים (אפרים – "הפרני"), בבחינת "יתרון האור הבא מן החושך".
דרכי עבודה אלו קיימות אצל כל אחד ואחד מישראל: מנשה – על האדם לזכור תמיד כי חשיפתו לסביבה עלולה להשכיח ממנו את "בית אבי" (מקום הנשמה בטרם ירידתה להתלבש בגוף הגשמי). אפרים – על האדם להאיר את חושך הגלות ("ארץ עניי") באור התורה והמצוות.
לכן, כשביקש יעקב לברך את בני יוסף, שם את ימינו על ראש אפרים, כי התכלית היא להאיר את חשכת הגלות. אך בכל זאת מנשה הוא הבכור, כי בתחילת העבודה חיוני להבטיח שחושך הגלות לא ישפיע על האדם – "כי נשני". רק לאחר מכן אפשר להפוך את החושך לאור – "כי הפרני".
(ליקוטי-שיחות כרך טו, עמ' 434-433).
כי נשני אלוקים את כל עמלי (מא,נא)
ויבוא יעקב שלם – שלם בתלמודו, אבל יוסף שכח, שנאמר כי נשני אלוקים את כל עמלי, ולהלן הוא אומר נפש עמל עמלה לו (ב"ר פע"ט)
שבעת המינים שנשתבחה בהן ארץ-ישראל מכוונים נגד שבע המידות: "ארץ חיטה" – חסד, "ושעורה" – גבורה, "וגפן" – תפארת, "ותאנה" – נצח, "ורימון" – הוד, "ארץ זית שמן" – יסוד, "ודבש" – מלכות. נמצא שיוסף, שבחינתו היא ספירת היסוד, שייך לזית. והנה הזית "קשה לשכחה", כמאמר רז"ל (הוריות ג), שהזית משכח תלמודו של שבעים שנה. לכן מצינו שכחה אצל יוסף.
(תורת לוי-יצחק על הש"ס, עמ' שצ"ט).
כי הפרני אלוקים בארץ עוניי (מא,נב)
ידוע שעל-ידי הגלות זוכים בני-ישראל לעלייה גדולה יותר מכפי שהיו קודם הגלות, בבחינת "יתרון האור מן (מתוך) החושך". כך היה בגלות מצרים, שבסופה יצאו בני-ישראל ב'רכוש גדול'. כמו-כן 'כור הברזל' במצרים הכשיר את בני-ישראל לקבלת התורה.
הדבר רמוז בפסוק זה. דווקא על-ידי "ארץ עוניי", עניין הגלות, מגיעים ל"הפרני".
(ליקוטי שיחות כרך א, עמ' 88).
כי נשני אלקים… כי הפרני אלקים (מא,נא-נב)
מפרש הרב המגיד:
"אפרים" ו"מנשה" מסמלים את עבודת הצדיק ועבודת הבעל-תשובה. בשניהם מופיע טעם קריאת שמותיהם על מעשיהם שבעבר: "כי נשני… כי הפרני". וכדלהלן:
אפרים – מלשון "כי הפרני אלקים", היינו עבודת הצדיק: הצדיק "פרה ורבה", ומתחזק בעבודתו כתוצאה מתורתו, תפילתו וקיום המצוות שלו עד עתה.
מנשה – מלשון "כי נשני אלקים", היינו עבודת הבעל-תשובה: אדם ש'שכח' את הקב"ה, וכשנותן ליבו לחזור בתשובה, הרי תוקף וחוזק עבודת ה' שלו, הוא בגלל שבעבר 'שכח' זאת.
נמצאנו למדים: הצדיק עובד את ה' כתוצאה מעבודת ה' שלו בעבר, ואילו הבעל-תשובה עובד את ה' מהעדר עבודת ה' בעבר.
(אור תורה בראשית פר' ויחי דף כ' ע"ב).
לכו אל יוסף, אשר יאמר לכם תעשו (מא,נה)
אשר יאמר וכו': לפי שהיה יוסף אומר להם שימולו, וכשבאו אצל פרעה ואומרים: כך הוא אומר לנו… אמר להם: …כל אשר יאמר לכם תעשו… (רש"י)
כל ישראל נקראו על שם יוסף, ככתוב (תהילים פ) "נוהג כצאן יוסף".
יוסף, גם בהיותו מלך במצרים, ערוות הארץ, לא הפריעוהו ענייני המלוכה מלעבוד את ה' יתברך. ולא עוד, אלא גם הכריח את אנשי מצרים ("ערוות הארץ") שימולו (ועד שפרעה עצמו ציווה עליהם לשמוע בקולו של יוסף), על-אף היותם שטופי זימה, ובזה הכניע את בחינתם (ראה מורה נבוכים ח"ג פל"ה).
כך כל אדם הנמצא ב'מצרים' במשמעותה הרוחנית, בין יהודים הרחוקים מאוד מיהדות, עליו להתחזק בתורה ובמצוות, ולא עוד, אלא שעליו להשפיע עליהם ולקרבם לתורה ולמצוות.
(לקוטי שיחות כרך י, עמ' 141).
וירא יעקב כי יש שבר במצרים (מב,א)
פירש הרב המגיד ממזריטש:
יעקב ראה שיש ניצוצי קדושה במצרים, שנפלו לשם בסוד 'שבירת הכלים', ולכן יש צורך לרדת למצרים כדי להעלות את הניצוצות האלה לקדושה.
(אור תורה בראשית דף יט עמ' ב).
* * *
לפני שנאסר אדמו"ר הזקן במאסר הידוע בפטרבורג, ציווה כי אחד מחסידיו ייסע תיכף ומיד לברדיטשוב, למסור 'פדיון נפש' עבורו להרב הצדיק רבי לוי-יצחק.
אחד החסידים נסע מיד לברדיטשוב, אך כשהגיע לשם ונכנס אל רבי לוי-יצחק, נוכח כי בגלל החיפזון לצאת לדרך שכח לשאול מה שם אימו של הרבי (כידוע ומקובל שבכל 'פדיון נפש' מזכירים את שם האם).
על שולחנו של רבי לוי-יצחק היה מונח באותה שעה חומש. פתח רבי לוי-יצחק את הספר וימצא כתוב "וירא יעקב כי יש שבר במצרים". אמר רבי לוי-יצחק: "שבר" ראשי תיבות שניאור בן רבקה.
(בית רבי פרק כ).
ואת בנימין אחי יוסף לא שלח יעקב את אחיו כי אמר פן יקראנו אסון (מב,ד)
פן יקראנו אסון: ובבית לא יקראנו אסון? אמר ר' אליעזר בן יעקב – מכאן שהשטן מקטרג בשעת הסכנה (רש"י).
מדוע חשש יעקב מפני אסון שיקרה בדרך לבנימין יותר מלשאר אחיו (והרי בנימין כבר היה אז קרוב לגיל שלושים)?
יעקב סבר שיוסף מת כתוצאה מ'דרך' – חיות רעות המצויות בדרך, טרפוהו. גם רחל אימו מתה ב'דרך' (ראה פירוש רש"י בראשית לא,לב: "מאותה קללה מתה רחל בדרך"). מפני כל זה יעקב חשש שה'דרך' תהיה סכנה גם לבנימין, כי "השטן מקטרג בשעת הסכנה".
(ליקוטי שיחות כרך ה, עמ' 213).
ויכר יוסף את אחיו והם לא הכירוהו (מב,ח)
"והם לא הכירוהו" – לשבטים לא היתה הכרה והשגה בדרגתו הנעלית של יוסף.
(תורה-אור בראשית, הוספות דף קג).
ויכר יוסף את אחיו והם לא הכירוהו (מב,ח)
מסביר אדמו"ר האמצעי:
השבטים בחרו להיות רועי צאן, שהוא עסק קל. הם נמצאים מחוץ לעיר, וכל טרדות העולם אינן מבלבלות אותם מביטולם ומדבקותם באלוקות. אך יוסף מידה אחרת היתה לו – אף שהיה טרוד מאוד בענייני העולם הזה, שהרי היה שליט בכל ארץ מצרים, לא היו העניינים האלה תופסים מקום אצלו שיבלבלו אותו מביטולו ומדבקותו באלוקות.
האחים לא שיערו ולא עלה על דעתם שאפשר להיות בבחינת 'מרכבה' לאלוקות גם בשעה שבחיצוניות טרודים כל-כך בענייני העולם הזה. לכן טעו בו וחשבוהו לאיש מצרי.
(תורת חיים, פרשת ויחי דף קד ע"ב).
*ויכר יוסף את אחיו והם לא הכירוהו (מב,ח).
רז"ל אומרים (חגיגה טז), "כל המסתכל בשלושה דברים עיניו כהות – בקשת, ובנשיא ובכוהנים".
נמצא אפוא שלאחי יוסף היה אסור להסתכל בפני יוסף, שהיה נשיא, בראייה ובהבטה חזקה, ולכן לא הכירוהו.
(משיחת כ"ק אדמו"ר נשיא דורנו).
כי לולא התמהמנו כי עתה שבנו זה פעמיים (מג,י)
"לולא" – אותיות 'אלול'.
"כי לולא התמהמנו" – כפי מה שאדם מתמהמה ומכין עצמו ומאריך בחשבון נפשו בחודש אלול,
"כי עתה שבנו זה פעמיים" – כך תהיה עבודתו בשני אופני התשובה דראש-השנה ויום-הכיפורים: בראש-השנה, תשובה כללית בקבלת עול מלכות שמים. ביום-הכיפורים, תשובה פרטית, לפרט חטאיו, לכבסם ולהיטהר.
(קובץ מכתבים לכ"ק אדמו"ר הריי"ץ נ"ע).
וימהר יוסף כי נכמרו רחמיו אל אחיו לבכות ויבא החדרה ויבך שמה… ויתאפק ויאמר שימו לחם (מג,ל-לא)
"וימהר יוסף" – כל ישראל נקראו על שם יוסף, ככתוב (תהילים פ) "נוהג כצאן יוסף",
"כי נכמרו רחמיו אל אחיו" – כל אחד ואחד צריך לעורר רחמים רבים על נשמתו, שהיא בחינת 'בנימין', 'בן אוני', היינו להתבונן בגודל הירידה של הנשמה שירדה למטה מטה, ולעורר רחמים על הניצוץ האלוקי שבנשמתו,
"ויבא החדרה" – היינו בחדרי ליבו.
"ויבך שמה" – שמה דייקא, ככתוב (ירמיה יג) "במסתרים תבכה נפשי", כי צריך להיות "חדווה מסטרא דא, ועציבו מסטרא דא" ("חדווה מצד זה ועצב מצד זה"), ככתוב בזוהר (ח"ב רנה).
"ויתאפק ויאמר שימו לחם" – זו התורה, שנמשלה ללחם. כשאדם בוכה ומתמרמר על ריחוקו מאלוקות, גדל צימאונו לדבקה בו יתברך, וכשלומד תורה הרי הוא מתייחד עם האלוקות שבתורה.
(לקוטי תורה ויקרא פר' בהר, דף מ ע"ב).
וימהר יוסף כי נכמרו רחמיו אל אחיו לבכות ויבא החדרה ויבך שמה… ויתאפק ויאמר שימו לחם (מג,ל-לא)
"וימהר יוסף" – כל ישראל נקראו על שם יוסף, ככתוב (תהילים פ) "נוהג כצאן יוסף",
"כי נכמרו רחמיו אל אחיו" – כל אחד ואחד צריך לעורר רחמים רבים על נשמתו, שהיא בחינת 'בנימין', 'בן אוני', היינו להתבונן בגודל הירידה של הנשמה שירדה למטה מטה, ולעורר רחמים על הניצוץ האלוקי שבנשמתו,
"ויבא החדרה" – היינו בחדרי ליבו.
"ויבך שמה" – שמה דייקא, ככתוב (ירמיה יג) "במסתרים תבכה נפשי", כי צריך להיות "חדווה מסטרא דא, ועציבו מסטרא דא" ("חדווה מצד זה ועצב מצד זה"), ככתוב בזוהר (ח"ב רנה).
"ויתאפק ויאמר שימו לחם" – זו התורה, שנמשלה ללחם. כשאדם בוכה ומתמרמר על ריחוקו מאלוקות, גדל צימאונו לדבקה בו יתברך, וכשלומד תורה הרי הוא מתייחד עם האלוקות שבתורה.
(לקוטי תורה ויקרא פר' בהר, דף מ ע"ב).
ויבך שמה… ויתאפק ויאמר שימו לחם (מג,ל-לא)
"ויבך" – רומז לבחינת 'רצוא' של הנשמה, להיפרד מן הגוף.
"ויתאפק" – רומז לבחינת 'שוב', להיות מושל ברוחו להישאר בגוף, כדי למלא את הכוונה העליונה ולעשות נחת רוח ליוצרו.
"ויתאפק ויאמר שימו לחם" – עיקר ה'שוב' הוא בעסק התורה שנמשלה ללחם. לאחר ה'רצוא' שבתפילה צריך 'לגנוז' את אור האהבה והתשוקה – בתורה, שהיא חכמתו יתברך המלובשת בדברים גשמיים.
(אור-התורה ויקרא כרך ב פרשת אחרי דף תקמ"ז).
ואת גביעי, גביע הכסף, תשים בפי אמתחת הקטן (מד,ב)
יוסף – הוא בחינת 'צדיק עליון', שממנו נמשכות נשמות הצדיקים.
בנימין – הוא בחינת 'צדיק תחתון', שממנו נמשכות נשמות ה'בינונים'.
גביע הכסף – רומז לאהבת ה', שיש בה תענוג ושמחה הבאה מהתבוננות בגדלות הבורא ('כסף' מלשון "נכסוף נכספת לבית אביך", ו'גביע' הוא כלי ליין, המשמח אלוקים ואנשים). תענוג ושמחה אלה שייכים בצדיקים בלבד, ככתוב (תהילים צז) "שמחו צדיקים בה'", ואילו ב'בינונים' השמחה 'גנוזה' בעבודת ה'.
זו המשמעות הפנימית של הטמנת גביע הכסף של יוסף באמתחתו של בנימין:
יוסף המשיך בחינת אהבה זו, שהיא עבודת הצדיקים, גם לדרגת ה"בינונים" (על-ידי בנימין), שתוכל להיות אצלם מעין אהבה זו, לעיתים מזומנים, לפי ערכם ועבודתם.
ויוסף הטמין את הגביע באמתחת בנימין, כי המשכת אהבה זו ב'בינונים' הוא בצורה כזו שהם עצמם אינם יודעים ומרגישים בדבר. והוא בדוגמת שלוש הרגלים, שהם 'מועדים לשמחה' לכל נשמות ישראל, אף שלא כל אחד חש בשמחה זו. וכמו הנשמה יתירה שנמשכת לכל יהודי ביום השבת, שלא כל אחד מרגיש בה.
כך גם ב'בינונים', השמחה מצויה אצלם, אלא שהיא 'גנוזה', והיא מתגלה לעיתים מזומנים.
(לקוטי תורה במדבר דף צ' ע"א וב').
* * *
יוסף, שהוא 'צדיק עליון', עבודתו היא בדרך 'המשכה מלמעלה למטה', שהיא בחינת התורה. ואילו בנימין, 'צדיק תחתון', עבודתו היא בדרך 'העלאה מלמטה למעלה', שהיא בחינת התפילה.
לכן הטמין יוסף את הגביע שלו באמתחת בנימין.
"גביע" בגימטרייה פ"ה (85), שהוא חמש פעמים טו"ב (5X17=85), רומז לחמישה חומשי תורה ("אין טוב אלא תורה" – אבות פ"ו). יוסף המשיך בבנימין גם את העבודה של תורה, היינו בחינת ההמשכה מלמעלה למטה.
(אור התורה בראשית כרך ה' פר' מקץ עמ' 1956).
חלילה לעבדיך מעשות כדבר הזה (מד,ז)
חלילה לעבדיך: חולין הוא לנו, לשון גנאי, ותרגומו – חס לעבדיך, חס מאת הקב"ה יהיה עלינו מעשות זאת (רש"י).
"חולין… לשון גנאי" – ההתעסקות עם החולין גנאי הוא לנו.
ללמדך: אצל יהודי צריך להיות הרגש טבעי, שגשמיות ("חולין") היא דבר מגונה ("לשון גנאי") ועניין מושלל. כי כל מהותו ועניינו של האדם הם – קדושה. הרגש זה צריך להיות גלוי וניכר גם כלפי חוץ, עד שאפילו מי שאינו יהודי יכיר בכך (שהרי השבטים דברו עם גוי מצרי).
אף-על-פי שחייב אדם לעסוק עם ה"חולין", כדכתיב (שמות כ), "ששת ימים תעבוד ועשית כל מלאכתך" – אין הכוונה שעליו לרדת אל ה"חולין", אלא להפך, עליו לעסוק ב"חולין" לשם שמים ועל-ידי זה להעלותם לדרגת "חולין שנעשו על טהרת הקודש".
(ליקוטי-שיחות כרך טו עמ' 362-361).
©לזכות ישראל בן אברהם, לעשירות והצלחה
ולהצלחת חיה קלרה בת ר' יצחק
יוסף יצחק בן ישראל
מנחם מענדל בן ישראל
שמואל בן ישראל
