הגאון המקובל חיים שאול הכהן דוויק זצ"ל המכונה שד"ה: נולד בחאלב סוריה בשנת התרי"ח מחכמי ארץ-ישראל ומגדולי המקובלים אשר התגוררו בירושלים. מנעוריו עסק בתורת הנסתר וכל שנותיו עסק בהפצת סודותיה ליחידי סגולה. מילדותו נכרו בו כישרונות עצומים שהתאחדו עם שקידתו המופלאה. לאחר שלמד בשקידה ש"ס ופוסקים החל מנעוריו ללמוד את תורת הנסתר.
בשנת ה'תר"ן כשהיה אך בן 32 שנים עלה לארץ, והצטרף לישיבת "בית אל". עם הזמן התמנה לראש הישיבה. משאת נפשו הייתה להנחיל את תורת הח"ן לכלל ישראל כדי להביא את הגאולה השלמה לעם. הוא הלך והתפרסם לתהילה בתפוצות ישראל כגדול בתורת הנגלה והנסתר. בשנת ה'תרנ"ח כאשר נוסדה ישיבת "רחובות הנהר" בשכונת הבוכרים שבה למדו כ-19 חכמי קבלה והתפללו עפ"י כוונות הרש"ש זצ"ל נקרא רבנו לעמוד בראשה ולהרביץ תורה לעדרים על ידי הגביר ר' ניסים נחום.
במשך כל ימות השנה עבר לפני התיבה בתפילות והיה עומד זמן רב ומתפלל עפ"י הכוונות ללא סידור בידו. בימים הנוראים רבים מבני ירושלים נהגו להצטופף בבית הכנסת על מנת לזכות ולהתפלל עמו, בחזרת הש"ץ כאשר הגיע לברכת 'המחזיר שכינתו לציון' היה פורץ בבכי, ומדי יום מצאו את הקרקע במקום, שבו עמד רטובה מדמעותיו.
בשנות מלחמת העולם הראשונה חש בעיניו. מכיוון שרופאים כמעט ולא היו בנמצא, הפצירו בו בני ביתו תלמידיו לצאת לחו"ל כדי לקבל טיפול רפואי לעיניו החולות ולמנוע מהן עיוורון מוחלט. למרות הסכנה שנשקפה לעיניו, סירב רבנו בכל תוקף לעזוב את הארץ. הוא נותח בעיניו בארץ- אך ל"ע התעוור. כאשר התעורר מתרדמת הניתוח, ונודע לו, ששוב לא יראה את אור היום, אמר: "הכל היה כדאי, ובלבד שלא לעזוב את ארצנו הקדושה – אפילו לשעה אחת בלבד!".
נפטר ב-ד' טבת התרצ"ג בירושלים. חי כ-75 שנים. ציונו בהר הזיתים בחלקת הספרדים. בשנת ה'תש"ג עלו פורעים ערבים להר-הזיתים, הרסו קברים, ניתצו מצבות וחיללו את מקום הציונים של רבים מיקירי ירושלים. ביניהם חוללה גם מצבת קבורתו של הצדיק, ולצערנו טרם נתגלתה עד היום
אביו: ר' אליהו. רבותיו: ר' מרדכי עבאדי, ר' אליהו משען, מתלמידיו: המקובל הצדיק ר' סלמאן מוצפי. הגאון המקובל רבי סלמאן אליהו. המקובל רבי אשר זעליג מרגליות.
מספריו: •איפה שלמה- על "אוצרות חיים" למהרח"ו •שר שלום- ביאורים לדברי הרש"ש בספר "נהר שלום" •חידושים לספר "שפת אמת" •הגהות לספר "אור הלבנה" לרבי יעקב קצין •הגהות לספר "עלי נהר".
המקובל רבי אשר זעליג מרגליות מביא בספרו 'הילולא דרשב"י' עמ' נ"ב 'אספר מעשה ה' לפני עשרים שנה בערך, בא מכתב בקשה מחו"ל לכ"ק מו"ר המקובל האלוקי רבי חיים שאול הכהן דוויק זצוק"ל, שמושל העיר שבא מקרוב שם מציק ליהודים, ורבנו הקדוש זצוק"ל נסע למירון לשבת של סליחות לפני ר"ה עם עשרים מתלמידיו, ואני הקטן עימהם, והיינו שם חמישה ימים, ובכל יום שעשינו שם הקפות סביב הציון הקדוש של רבי אלעזר עם ארבעת המינים הישנים של השנה שעברה בידינו, וכשחזרנו ירושלימה, מצא רבנו טלגרמה בביתו ונתבשר, כי מושל העיר מת פתאום, וליהודים שם אורה ושמחה'.
על ענוותנותו של הצדיק ניתן ללמוד מהסיפור שלפנינו שהובא בספר "אורח צדיקים" המצטט מהספר "הללו עבדי ה' ": סיפר ר' יואל טייטלבוים, האדמו"ר מסאטמר, שהלך לבקר את הצדיק החכם המקובל ר' חיים שאול, וביקשו, שיברך אותו ברכת כהן. ר' חיים היה סגי-נהור, ונדמה לו שרבנו רוצה לברכו, ותכף הרכין את ראשו, כדי שרבנו יניח ידו עליו לברכו. כשהבין את כוונת ר' יואל, אמר רבנו, שאדרבה, הוא רוצה להתברך ממנו, ותיכף הניח ר' יואל את ידיו על ראש רבנו הקדוש וברכו. הפליא רבנו מאוד את גודל תמימותו ומידת ענוותנותו של הצדיק".
פעם אחת שאל אדם אחד את רבנו, אם יכול הוא לצאת ידי חובת התשובה הצום והתפילה בימי השובבי"ם, אם ישכור בכסף מלא אדם אחר שיצום ושיתפלל בעבורו כשלוחו. רבנו הסביר לו, שעל פי ההלכה הדבר אינו ניתן וסיים את דבריו בפתגם: "שּובּו בנים שֹבבים חּוץ מַאחר".
בהיותו בארם צובא כשהיה בן ראה איך הנשים מתחילות לגלות מקצת שערותיהן, ועמד וצווח על הפרצה, ומשלא נשמעו לו, עלה בליל שבת על הבימה והכריז אם ישמעו בקולו- מוטב להם, ואם לאו- תחול עליהן קללה, ועזב במוצאי שבת את העיר ועלה לירושלים. לאחר זמן קצר פרצה שרפה בעיר וכילתה חלק גדול מהעיר, וכולם נוכחו בצדקת ה'.
כאשר המקבל האלוקי ר' יוסף-חיים זצ"ל בעל הבא"ח יעץ למקובל ר' סלמאן אליהו אביו של המקובל האלוקי הרב מרדכי אליהו צמח זצ"ל( לעזוב את בגדד ולעלות לארץ ישראל, הגיע ר' סלמאן להיפרד מר' יוסף חיים ושאלו: "אצל מי אשב ואלמד בתורת הנסתר בארץ ישראל?". ענה לו הצדיק: "לא אקוב בשמו של רבי מסוים לפניו תשב ללמוד את תורת הקבלה. ואולם אמסור לך מספר קושיות עמוקות, והרב שיתרץ לך אותן- תדע נאמנה כי הוא רב מובהק וממנו תלמד".
ר' סלמאן עזב את בגדד והגיע לירושלים. מיד התפרסם שמו של הגאון הצעיר שעלה מבבל, ובקרב חכמי המקובלים יצא הקול, כי "ארי עלה מבבל". כשהגיע שמעו של ר' סלמאן אליהו לאוזניו של ר' שאול, ביקש שיבוא לפניו, והחל לשוחח עמו ברזי התורה. שעה ארוכה שוחח הגאון הישיש עם ר' שאול עם ר' סלמאן, ונוכח לראות כי לפניו יושב גאון מופלא, רך בשנים וזקן בחוכמה. אמר ר' שאול לר' סלמאן: "מהיום והלאה תבוא אצלי מדי יום ביומו ואלמד עימך את הכוונות עפ"י דרכו של הרש"ש". ר' סלמאן שאל את ר' שאול את הקושיות בחוכמת הקבלה, שמסר לו הבא"ח ור' שאול תרץ לו את כל הקושיות בטוב טעם ודעת. עתה ידע ר' סלמאן, כי אכן ר' שאול הוא הרב המוסמך והמובהק, ממנו עליו ללמוד את רזי התורה, והכתיר אותו לרבו המובהק".
באחד הימים בא אל הגאון הקדוש רבי חיים שאול דוויק זצ"ל יהודי, ובכה לפניו צרתו, וסיפר שהוא סוחר בבגדים ישנים וסחבות, וכל כספו ורכושו אינם עולים על עשר לירות, והיה סוחר עם ערבי אחד בתדירות, ובמרוצת הימים החל הערבי להלוות ממנו כסף, פעם אחרי פעם, עד שיום אחד נותר חסר כל, בלי פרוטה אחת. פנה הוא אל הגוי ואמר לו: "הב לי כספי!" והערבי הלך והביא לו תכשיט של אשתו כערבון. אולם, מאז חלפו עידן ועידנים והערבי איננו, ואין לו כסף לסחור, ומאידך, למכור את התכשיט הוא חושש. ועוד, שהתכשיט אינו בר ערך אפילו כדי מחצית החוב, ומה יעשה? אמר לו הגה"ק, שילך אל הכותל המערבי ויציע דבריו לפני ה', וכך עשה. הלך והתפלל. למחרת, בא אליו פתאום הערבי ושאלו: "איה המשכון?". ענה לו: "בביתי, אבל אינני יכול ללכת כעת הביתה, בוא מחר עם הכסף ואשיב לך את התכשיט!". למחרת, שב הגוי ובידו סכום הכסף בשלימותו, וסיפר הערבי,שלפתע החלה אשתו לצעוק עליו שישיב לה את התכשיט ואם לאו תהרגנו. אף שהוא עצמו לא היה חפץ לפדות את התכשיט, כי היה בעל ערך פעוט, ופשוט היה מוכרח להשיב את הכסף, וקיבל היהודי את הכסף לידיו. הרה"ח ר' נח גד וינטרוב ז"ל- 'בישישים חכמה' ששמע מפי ר' חיים זאב מילשטיין.
בסוף ימיו כשהיה סגי נהור, התאספו בחצות הלילה ללמוד בשיעורו, ראו את רגלו פצועה ונפוחה מאוד ומכוסה בדם רב – ומראהו רע מאוד. כששאלוהו לפשר הדבר, סיפר להם שהיה לו פצע גדול מלא מוגלה ברגלו, וכאשר הזמינו רופא לבדוק את המצב, הלה הפנה את רבינו לבית-הרפואה לטיפול מיידי. בהגיעו לשם, קבעו הרופאים שיש לפתוח את הפצע ולהוציא מתוכו את המוגלה. והיות שהטיפול עלול לגרום לכאבים קשים, רצו להרדימו. אך הוא סירב לכך, כי לא רצה להסיח דעתו מדבקות בה' אפילו לרגע אחד. ואמר להם, שיעשו הניתוח בלי הרדמה. אמרו לו הרופאים, שהיות והכאבים הם בלתי נסבלים, יצטרכו לאחוז בו בגופו, שלא יתנועע באמצע הניתוח. רבינו הסכים לכך והתנה, שלא תגע בו שום אישה. הרופאים צחקו בלבם לבקשתו, וכמה אחיות אחזו בגופו הקדוש. באמצע הניתוח כאשר התכווץ מכאב הטיפול, הבחין לרגע כי נוגעות בגופו נשים, צעק צעקה גדולה ומרה, ובאמצע הניתוח קם ויצא החוצה ועשה דרכו לבית המדרש לשיעורו הקבוע בחצות הלילה.
