בית המדרש

..

השיעור השבועי: פרשת בא • הרב נתנאל אביסרור

צפו בשיחה מרתקת מפי הרה"ג רבי נתנאל אביסרור שליט"א על פרשת בא –

כתבות נוספות בנושא:

גדול מנחילי תורת האר"י בדורנו יוצא מגדרו לפעול ישועות בקבר הארי הצפת לחצו כאן >

ערב שבת שלום ומבורך לכולם

פרשת בא

נכנסנו לחודש גדול וקדוש עדיין בתוך ימי השובבי"ם כתוב בתורתנו הקדושה באחד בשבט הואיל משה באר את התורה…

וכלשון כק האדמור הגדול החידושי הרים מגור זיעא… ועדיין הדברים חיים וקיימים בכל נפש מישראל שנפתחים בו מעיינות של באר התורה ואפשר להכיר חידושי תורה של קודם א בשבט ולאחר א בשבט עד כדי כך כי באחד בשבט ראש השנה לאילן והאדם נקרא אילן עץ השדה לחדש בתורה ולעשות פירות ברוחניות שלא יהיה עץ סרק ואכמ"ל

במוצאי שבת יחול 41 שנים להילולא קדישא להאי גברא רבה חד מן קמאי המלומד בניסים הגה"צ והקוה"ט המקובל האלוקי ציס"ע שלשלת היוחסין האדמור רבי ישראל אביחצירא בן הקדושים רבי מסעוד והרבנית עיישה זיעא

המכונה בפי כל הבבא סאלי שהיה עמוד התפילה בדור האחרון והפקיר את חייו בשביל כל עם ישראל כמה גזירות ביטל וכמה מופתים נעשו על ידו והכל בזכות קדושת העיניים הפה והמחשבה מתוך סיגופים נוראים ושקידה עצומה בלימוד התורה הנגלה והנסתר בייחד עם תורת החסידות הכללית וחסידות חב"ד בפרט

ולמפורסמות אין צריך ראיה הקשר שלו עוד בהיותו בחור שהיה טובל במקווה עם כוונות של מרן הבעל שם טוב הקדוש זיעא ועם מרנן כל גדולי החסידות הכללית ומרנן אדמורי חב"ד לדורותם הרבי הריי"צ וחתנו ממלא מקומו נשיא הדור

על אף שלא נפגשו אבל תמיד היה קשר מכתבים עוד ממרוקו והעברת מסרים בין החסידים והערכה רבה ביניהם
והתייעצויות בענייני הכלל והפרט

שזה התחיל עוד עת הגיעו שלוחי כק מרן הגהק הרבי הריי"ץ מילובאוויטש לפני למעלה מ75 שנים למרוקו וכבר ראו אצלו הרבה ספרי חסידות שלא משו משולחנו הטהור וכן אצל בנו הגדול הגהק רבי מאיר זיעא קשר נפלא שהיה לו עם תורת החסידות ועם כק הרבי נשיא הדור ופלאו כמו אצל אביו הגדול זיעא שזה פרק בפני עצמו

ועד היום רבבות פוקדים את ציונו הקדוש בנתיבות יע"א והילולות נערכות בכל מקום בעולם ומשפחתו הצדיקה והמפוארת ממשיכה את שושלת הקודש להאהיב שם שמים ותורה וחסידות בדורנו אשרי עין ראתה כל אלה

יהי רצון שיהא מליץ יושר עלינו להחיש הגאולה האמיתית והשלימה תיכף ומיד ממש בחסד וברחמים בשובה ונחת אמן ואמן

אחד ההסברים הוא, שבפרשתנו מסופר על הגאולה ממצרים. התורה מבקשת אפוא לרמוז, שעל-ידי עבודת ה’ בבחינת “בוא” – מקרבים את הגאולה. הכיצד?
כשאדם קובע עיתים ללימוד תורה, לא די שהוא “הולך” ללמוד, כלומר, שהוא מופיע ללימודים ולומד, אלא עליו לעשות זאת באופן כזה שהלימוד “יבוא” אליו ויחדור בפנימיותו. שהתורה שלומד תשפיע עליו ותתאחד עמו בהתאחדות גמורה. כך הדבר גם בשאר ענייני עבודת ה’ – צריך שתהיה חדירה של הדברים (“בוא”) באופן פנימי. עבודה בדרך זו מחישה את הגאולה.
(משיחת כ”ק אדמו”ר תש”מ).

כי אני הכבדתי את לבו (י,א)
גזירות פרעה, קושי גלות מצרים, אינם משום שפרעה רוצה זאת מרצונו החופשי אלא מפני שהקב”ה הכביד את ליבו, כדי שיתגלו ניסיו ונפלאותיו.
כשיהודי נתקל ב”מיצר” – בדברים המונעים אותו מעבודת הבורא, ייתן את לבו שמקור המניעות הוא למעשה הקב”ה בעצמו, המבקש לנסותו, כדי שיגלה את כוחות נשמתו.
(משיחת כ”ק אדמו”ר נשיא דורנו).

למען שתי אתתי (י,א)
“למען שתי אותותי” (מלשון אותיות) – למען אשים את אותיות סיפורי המכות בתורה.
הקב”ה רצה לברר ולהעלות את כל ניצוצות הקדושה שהיו במצרים, אף המצויים בדברים בטלים של פרעה ושל מצרים. הדיבורים והאותיות האלה נתבררו על-ידי שהקב”ה עשה מהם צירוף אחר, של קדושה, והכניסם בתורה.
אילו לא הביא את שלוש המכות האחרונות על מצרים, היו חסרים כמה סיפורים (אותיות) בתורה, וממילא לא היו מתבררים כל הניצוצות.
זה שאמר הכתוב “למען שתי אותותי”: הקב”ה אומר שרצונו לברר את האותיות הנ”ל על-ידי התורה; ולכן מן ההכרח להביא עוד שלוש מכות על המצרים, כדי להכניס גם את האותיות האלה בצירופים שבתורה.
(אור תורה דף כט עמ’ ג-ד).

ולמען תספר באזני בנך ובן בנך (י,ב)
מדוע רק במכת ארבה נזכרו “בנך ובן בנך”?
אפשר לבאר זאת בדרך הרמז: על הפסוק (יהושע כד) “וארבה את זרעו” איתא בכתבי האריז”ל ש’ארבה’ (208) בגימטרייה ארבע פעמים ‘בן’ (52) – היינו, בנים ובני בנים. לכן במכת ארבה דווקא נזכר “בנך ובן בנך”.
(תורת לוי-יצחק הערות למסכת תענית עמ’ כא).

ויהי חושך אפלה (י,כב)
ולמה הביא עליהם חושך?… שחיפשו ישראל וראו את כליהם, וכשיצאו והיו שואלין מהן והיו אומרים: אין בידינו כלום, אומר לו: אני ראיתיו בביתך ובמקום פלוני הוא (רש”י)
כל העניין אומר דרשני: הלוא בני-ישראל היו מן הסתם מוכנים לוותר על הכלים ששאלו ממצרים, ובלבד שייצאו שעה אחת קודם מהגלות המרה?!
בהכרח לומר שה’רכוש גדול’ שעמו יצאו ממצרים לא היה דבר צדדי וטפל בגאולה, אלא זו היתה המטרה והכוונה של גלות מצרים, שבני-ישראל יקבצו את כל הניצוצות האלוקיים שהיו במצרים ויעלו אותם לרשותם – רשות הקדושה.
ללמדך: הגלות איננה רק עניין של עונש ומירוק חטאי בני-ישראל, אלא היא נועדה גם ל’בירור הניצוצות’, הנעשה על-ידי קיום מעשים טובים באותם דברים שבתוכם חבויים הניצוצות. מכאן, שאין אדם רשאי לומר, “מוותר אני על העלאת ניצוצות ואני מעדיף להסתגר בארבע אמות של תורה ותפילה”, אלא עליו לעסוק בבירור הניצוצות שבעולם.
(ליקוטי-שיחות כרך ג, עמ’ 824).

ויקחו להם איש שה (יב,ג)
רז”ל אמרו (חולין ה) “אדם ובהמה תושיע ה’ – אלו בני אדם שהם ערומין בדעה (כאדם הראשון, רש”י), ומשימין עצמן כבהמה” (דכאי דוח, רש”י).
זהו שרמז הכתוב:
“ויקחו להם איש שה” – על האדם לקנות את מידת הביטול בנפשו, ולשים את עצמו כשה, שיש בה מידת הביטול יותר מבבהמות.
(אור התורה, שמות כרך א’ עמ’ רפה).

ראשו על כרעיו ועל קרבו (יב,ט)
קרבן הפסח היה שה – האליל של מצרים. בשחיטתו בא לידי ביטוי ביטולה המוחלט של העבודה זרה ופולחן האלילים.
גם כיום יש העבודה של שחיטת הפסח וביטול ‘אלילים’, ובשלושת הפרטים של ‘ראשו’, ‘כרעיו’ ו’קרבו’.
ראשו: אסור לאדם לעשות את ראשו – שכלו והבנתו המוגבלים – ‘אליל’, ולקבעו לסמכות הכי עליונה, אלא עליו להיות בטל לרצון העליון.
כרעיו: אסור לאדם לעשות ‘אליל’ מהתאווה לכוח ועוצמה (תאוות השלטון), למשול ולתבוע את כל הנמצא סביבו.
קרבו: האדם אינו רשאי לעשות ‘אליל’ מצרכיו הגשמיים, עד שאינו נרתע מכלום וכל האמצעים כשרים כדי להשיג את פרנסתו.
(ממכתב כללי לחג הפסח י”א ניסן תשכ”ו).

ואכלתם אותו בחיפזון (יב,יא)
כשאכלו ישראל את הפסח במצרים אכלו אותו בחיפזון… אבל לעתיד-לבוא נאמר, כי לא בחיפזון תצאו ובמנוסה לא תלכו (מדרש-רבה)
מדוע היתה יציאת מצרים בחיפזון, הלוא פרעה עצמו שלח אותם לחופשי? ומצד שני, מדוע לעתיד לבוא תהיה הגאולה שלא בחיפזון?
יציאת מצרים היתה לא רק יציאה משיעבוד גשמי לחירות גשמית, אלא גם יציאה מן המיצרים הרוחניים לחירות רוחנית. לכן בשעת יציאת מצרים, כאשר הרע שבנפשות ישראל היה עדיין בתוקפו, שכן עדיין “לא פסקה זוהמתם עד מתן-תורה”, מוכרחים היו לברוח מן הרע, כנאמר (שמות יד), “כי ברח העם”.
אבל לעתיד לבוא, כאשר יעביר ה’ את רוח הטומאה מן הארץ, והרע יתבטל לגמרי – לא יהיה עוד צורך “לברוח” מהרע.
(תניא פרק לא).

פסח הוא לה’ (יב,יא)
פסח הוא לה’: הקרבן הוא קרוי פסח על שם הדילוג… ואתם עשו כל עבודותיו… דרך דילוג וקפיצה (רש”י)
מה הצורך ב”דילוג” בשעת יציאת מצרים?
בני-ישראל היו משועבדים כמה דורות במצרים, שהיתה “ערוות הארץ”. משעה שהשתחררו מעבדות זו ועד שעמדו ליד הר-סיני לקבל את התורה מפי הגבורה – עבר זמן קצר ביותר (ארבעים ותשעה ימים). מעבר חד שכזה אי-אפשר לבצע אלא בדרך של “דילוג וקפיצה”.
(לקוטי-שיחות, כרך יב, עמ’ 161).

וככה תאכלו אותו, מתניכם חגורים, נעליכם ברגליכם, ומקלכם בידכם (יב,יא)
חייו של אדם מתחלקים, בדרך כלל, לשלושה סוגים: האדם עצמו, קשריו לסביבתו הקרובה, קשריו עם הסביבה הרחוקה.
שלושה חלקים אלו נרמזים בשלושת הפרטים האמורים – “מותניכם”, “נעליכם”, “מקלכם”:
“מותניכם” – אדם צריך להגיע לחירות בכל הקשור לו-עצמו. חירות זו נרמזת ב”מותניכם”, שכן “המותניים הם דבר המעמיד את כל הגוף עם הראש הניצב ועומד עליהם”.
“נעליכם” – על האדם לעזור ולסייע לאנשים שאיתם הוא בא במגע. ובאופן כללי יותר – להכניס אלוקות וקדושה בכל סביבתו. עניין זה נרמז ב”נעליים”, שהרי על-ידי הרגל בא האדם במגע עם האדמה.
“מקלכם” – אדם חייב להשפיע גם על חלק זה בעולם שרחוק ממנו, שאינו מסוגל להגיע אליו, שהרי “חייב אדם לומר בשבילי נברא העולם”. דבר זה נרמז ב”מקל”, כי אדם משתמש במקל כדי להגיע לדבר שאין ביכולתו להגיע אליו בידו.
(מכתב-כללי י”א בניסן תשמ”ו).

והיה הדם לכם לאות (יב,יג)
לא היו בידם מצוות להתעסק בהם כדי שיגאלו… ונתן להם הקב”ה שתי מצוות: דם פסח ודם מילה (פרקי דרבי אליעזר פכ”ט).
שתי מצוות אלה, ברית-מילה וקרבן פסח, רומזות לשני אופנים בעבודת הבורא – התחלתיות והמשכיות.
ברית-מילה מסמלת קשר בין הקב”ה ליהודי כבר בתחילת החיים. לעומתה, קרבן פסח שהוא חיוב על ראש המשפחה, מצביע על קשר מאוחר יותר בין האדם לקב”ה (כאשר האדם הוא כבר בעל משפחה).
לגבי קרבן פסח נאמר (בא יב,כא) “מִשכו וקחו לכם צאן… ושחטו הפסח”, “מִשכו ידיכם מעבודה זרה” (מכילתא שם) – בשלב זה של החיים ייתכן שיש מעשים שנעשו בעבר הדורשים תיקון. ואכן, כל רגע בחיים הוא התחלה של העתיד והמשך של העבר.
בכללות יותר: יש תקופות שבהן מתחיל אדם דברים חדשים, ויש תקופות שבהן הוא עסוק בהמשך פעולותיו בעבר. שני אלה מסמלים שני סוגים כלליים של עבודת הבורא: סוג אחד – עבודת הצדיק, העוסק בעיקר בכיבוש יעדים חדשים. הסוג השני הוא – עבודת בעל-התשובה, העוסק בעיקר בתיקון העבר.
בפרטיות יותר – שני סוגי העבודה קיימים אצל כל יהודי. בבוקר, בקומו משנתו, הוא “ברייה חדשה”, המתחילה יום חדש ומתכוננת לקראת העתיד. לעומת זאת, לפני השינה הוא עושה “חשבון נפש” על היום שחלף.
יציאת מצרים – היציאה מכל מיצר וגבול בעבודת הבורא – דורשת אפוא שתי עבודות אלה: הן התחלתם של דברים חדשים (עבודת הצדיק ב”עשה טוב”) והן תיקון של פעולות ומעשים מן העבר (עבודת בעל-תשובה ב”סור מרע”).
(ממכתב-כללי י”א בניסן תשכ”ט).

מִשכו וקחו לכם צאן למשפחתיכם ושחטו הפסח (יב,כא)
קרבן פסח, שהיה הכנה לגאולת מצרים, בא מן הצאן דווקא, כי בתיבה זו נרמז עניין יציאת מצרים (צאן מלשון “צאנה וראינה”).
(אור-התורה – שמות, כרך א, עמ’ רפה).

ולקחתם אגודת אזוב וטבלתם בדם אשר בסף והגעתם אל המשקוף ואל שתי המזוזות (יב,כב)
פעולות אלה היו חשובות מאוד ביציאת מצרים. חשיבותם גדולה גם במשמעותן הפנימית:
אזוב – רומז לשפלות וענווה, כמאמר רז”ל (מדרש רבה) “שאתם שפלים כאזוב”,
אגודת אזוב – רמז לאחדות ישראל,
וטבלתם בדם אשר בסף – רמז ללימוד התורה שנמשלה לדם.
והגעתם אל המשקוף ואל שתי המזוזות – על-ידי העבודה בדברים אלה זוכים להגיע למעשה האבות, כמאמר רז”ל (מדרש רבה) “והגעתם אל המשקוף – בזכות אברהם; ואל שתי המזוזות – בזכות יצחק ויעקב”; והלא כך אמרו רז”ל (תנא דבי אליהו רבה פכ”ה): “כל אחד ואחד מישראל חייב לומר – מתי יגיעו מעשי למעשה אבותי, אברהם, יצחק ויעקב”.
(אור-התורה – שמות, כרך א, עמ’ שיח-שיט).

וטבלתם בדם אשר בסף (יב,כב)
במדרש כאן אמרו, ש”דם” רומז ללימוד התורה. וסימנך: “סף” רומז ל”שישים המה מלכות”, שישים מסכתות, “ושמונים פילגשים” – שמונים ברייתות (ראה במדב”ר פי”ח).
(אור-התורה – שמות, כרך א, עמ’ שכה).

ועבר ה’ לנגוף את מצרים (יב,כג)
שם הוי’ הוא מידת החסד והרחמים, ובכל זאת נאמר “ועבר הוי’ לנגוף את מצרים”, כי מכת בכורות היתה בבחינת “גבורה שבחסד”, וכמשל האב שמחמת אהבתו לבנו הוא מכה את שונאו.
(אור-תורה – רמזי תורה, דף ל, עמ’ ג).

ופסח ה’ על הפתח (יב,כג)
יש להבין: מה עניינה של הפסיחה על הפתח דווקא, והלוא ה’ פסח על כל הבית, כפי שנאמר (להלן פסוק כז), “אשר פסח על בתי בני-ישראל במצרים”?
ההסבר בזה:
פסח – רומז לגילוי אלוקות שבדרך “דילוג”, שהוא נעלה מכל מדידה והגבלה. פתח – מסמל את עבודת ה’ בדרך של קבלת עול מלכות שמים, המהווה שער ומבוא לגילוי אלוקות.
עבודת ה’ מתחלקת (בדרך כלל) לשלושה קווים: תורה (קו האמצעי – המשקוף), עבודה (קו השמאל – המזוזה השמאלית) וגמילות-חסדים (קו הימין – המזוזה הימנית).
ופסח ה’ על הפתח – גילוי אלוקות נעלה זה בא על (ידי) הפתח, על-ידי קבלת עול מלכות שמים, שהוא ה”כלי” לגילוי זה.
(ספר המאמרים תש”ו).

ופסח ה’ (יב,כג)
ופסח: ודילג (רש”י).
אדמו”ר הרש”ב נ”ע היה נוהג, בשנים הראשונות לנשיאותו, לומר פתגמים קצרים. פעם אחת אמר: “ופסח – ודילג”. לכאורה: מאחר ש”פסח” פירושו קפיצה, מה מוסיף עוד “ודילג”?
אלא שבשעה שאדם קופץ, עליו לדעת מאיפה הוא קופץ ולאן הוא קופץ, ורק לאחר הקפיצה הוא יכול לראות ולדעת אם קפיצתו היתה למקום הראוי. הרי שלאחר “ופסח” עדיין צריך להיות “ודילג”…
(ספר המאמרים תש”י).

וה’ היכה כל בכור (יב,כט)
בכל המכות באה רפואה למצרים, שהרי כעבור זמן המכה סרה מעליה, פרט למכת בכורות, שלא היתה להם רפואה למכה זו.
טעם הדבר: מטרת שאר המכות היתה להודיע למצרים את שם הוי’, כדכתיב (שמות ז), “וידעו מצרים כי אני הוי'”. ידיעה זו באה על-ידי הרפואה והסרת המכה; המכה עצמה באה משם אלוקים (ככל הדינים והגבורות שנמשכים משם אלוקים) והרפואה – משם הוי’.
אך במכת בכורות רצה הקב”ה לשבור ולבטל כליל את קליפת מצרים, לכן היתה המכה עצמה משם הוי’, כנאמר, “ועבר הוי’ לנגוף את מצרים”, “והוי’ היכה כל בכור”. הרי שמכה זו היתה בבחינת דין קשה ביותר, וכנאמר (שמות טו), “ימינך הוי’ תרעץ אוייב”, הכאה ביד ימין היא הכאה חזקה ביותר. ולכן למכה זו לא היתה רפואה.
(ספר-המאמרים תש”ו).

ויהי בחצי הלילה וה’ הכה כל בכור (יב,כט)
וה’: הוא ובית דינו (רש”י).
שם הוי’ הוא בחינת חסד ורחמים; ובית דינו – דין וגבורה. במכת בכורות שמשו שתי המידות, חסד וגבורה, יחדיו: בכורי מצרים נהרגו ובכורי ישראל ניצלו.
לכן היתה מכת בכורות בחצי הלילה דווקא, כי המחצית הראשונה של הלילה היא בחינת גבורה, והמחצית השנייה – חסד. נמצא שבחצות הלילה נפגשים ומתאחדים סוף הארת הגבורה והתחלת הארת החסדים, וברגע זה הם גם נחלקים. חצות לילה הוא אפוא הזמן המסוגל לחיבור החסד והגבורה, כפי שהיה בשעת מכת בכורות.
(תורת חיים, שמות דף קכ”ג עמ’ א’).

וינצלו את מצרים (יב,לו)
פירוש: בני-ישראל ליקטו את כל “ניצוצות הקדושה” שהיו במצרים ולא השאירו שם אפילו ניצוץ אחד.
(תורה-אור, פרשת וארא, דף נו עמ’ ד).
* * *
בכל דבר בעולם יש ניצוץ אלוקי המחייהו והמקיימו. מאחר שבני-ישראל הוציאו את כל ניצוצות הקדושה ממצרים, היתה מצרים צריכה להתבטל לגמרי; כיצד אפוא הוסיפה להתקיים?
אלא בני-ישראל ביררו רק את הניצוצות שהיה עליהם לברר, אך לא את הניצוצות שניתנו למצרים לצורך עצם קיומה של מצרים.
(משיחת כ”ק אדמו”ר נשיא דורנו).

ושמרת את החוקה הזאת למועדה (יג,י)
“למועדה” הוא מלשון קישוט (ככתוב (יחזקאל טז): “ותבואי בעדי עדיים”). ‘קישוטו’ של החג הוא – ‘המשכת’ והתגלות אותה הארה שנתגלתה בחג-הפסח הראשון, דבר זה מושג על-ידי הדיבור מעניינו של יום.
וזהו “מצווה לספר ביציאת מצרים”. ‘לספר’ תרתי משמע: מצווה עלינו להאיר (‘לספר’ מלשון אבן ספיר) באותה הארה שנתגלתה בחג הפסח הראשון, על-ידי שנספר ונדבר מענייני דיומא – יציאת מצרים.
(אור תורה פר’ בא דף ל”א עמ’ ב).