השיעור השבועי: פרשת תרומה • הרב נתנאל אביסרור

[23:36, 12.2.2026] נתנאל אביסרור: ערב שבת שלום ומבורך

פרשת משפטים שבת מברכים חודש אדר נזכיר שוב את תקנת כק מרן הגהק האדמו"ר הרבי יוסף יצחק שניאורסון מליובאוויטש זיעא
חמיו של כק מרן הרבי מילובאוויטש נשיא דורנו לקרוא את כל התהילים בשבת הקרובה לפני התפילה או במשך כל השבת וזה משפיע ברכה והצלחה ומזל טוב לכל החודש כולו כי משבת מתברך כל השבוע ומשבת מברכין כל החודש כולו

ויש כמה ראשי תיבות על שמו של החודש אדר זה אדיר במרום ה ואין דבר רע ורעווא דרעווין אשתכח ועוד וכל זה נותן לנו כח בתקופה הזו שנדע שתמיד עם ישראל היה רדוף בין האומות וקמו עלינו המן ופרעה שבכל דור ודור והעיקר הגדול שהקבה מצילנו מידם

בפרט שהזוהר הקדוש כותב בפרשת משפטים שיש כאן הרבה בין אדם לחברו וזה סוד הגלגולים שאין אדם יודע למה קרה לו כך וכך שכמעט כל נשמות ישראל בעולם הם מגולגלים שצריכים לתקן את חלקי נפשם עד כדי שאפילו משה רבנו…
[21:53, 19.2.2026] נתנאל אביסרור: ערב שבת שלום וחודש טוב ומבורך לכולם

נכנסנו לחודש גדול וקדוש מאוד של ניסים ונפלאות
חודש אדר הנזכר בספרי הקודש כ״חודש שנים עשר״

והימים האלה נזכרים ונעשים מפרש מרן הגהק החיד"א זיעא שעל ידי שהם נזכרים אזי הם נעשים ומתעורר אותם רחמים ועת רצון שהיה באותם זמנים

השם ״אדר״ נזכר במקרא תשע פעמים, במגילת אסתר ובעזרא. מקורו של שם זה אינו עברי, אלא בבלי.

משמעות השם ״אדר״ בבבלית היא קודר, מעונן. ואכן, תיאור זה תואם בדרך כלל את מראה פני השמים בחודש אדר; אמנם האביב כבר מתדפק על שערי הארץ, הימים כבר מתארכים והלילות מתקצרים, אף על פי כן עדיין לא ירד החורף מגדולתו, השמים עודם מעוננים, וגשם – ופעמים רבות גם שלג – יורדים בחודש זה בארץ ישראל.

אולם לדרשני השמות אין די במשמעות האקלימית הקדומה של השם, והם מוצאים בו כמה וכמה רמזים ורזים:

יש האומרים: ״אל תקרי אדר אלא אדיר״, שכן מי לנו גדול ואדיר ממשה רבנו, שנולד ונפטר באדר, וכפי שנאמר על הקב״ה ״מי כמכה נאדר בקדש נורא תהלת״ או כלשון הפייטן: ״אלו ואלו באדר מאדירים״

ויש האומרים: ״אל תקרי אדר אלא הדר״, כי בחודש אדר הטבע כולו מתחיל ללבוש הוד והדר. בארץ ישראל, שבה אין הגשמים מצויים כל כך, השדות ממהרים להבשיל והפרחים להתייבש. על כן, בקיץ שולט בנוף הארץ הצבע הצהוב־היבש, ורק באביב מפארת יפעת הצבעים הרעננה את פני האדמה. החיזיון היפה הזה מתחיל להיות ניכר בחודש אדר, שהוא ראש וראשון לחודשי ההדר של השנה. אסמכתא לכך מוצאים בנוהג הקדום להשמיע על הכלאיים בראש חודש אדר ומבואר בירושלמי: ״כלום אמרו יוצאין אף על הכלאיים, לא כדי שיהו הצמחים ניכרין״ כלומר, בחודש אדר (ובשנה מעוברת – באדר שני) כבר גדלו צמחי השנה עד כדי כך שניתן להבחין בכלאיים שצמחו בשדות.

אדר – חוסן, גדולה, תפארת
ל״אדר״ יש גם משמעות של חוסן וגדולה, תפארת ואצילות; למשל: ״ברב עם הדרת מלך״ או ״השתחוו לה׳ בהדרת קודש״ המקובל האלוקי רבי יוסף ג׳יקטילה מגדולי המקובלים בספרד במאה ה־13, קבע כי חודש אדר הוא חודש של הדר משום שבחודש זה עלתה, רמה ונתהדרה קרנם של ישראל, שמו של הקדוש ברוך הוא התקדש והתהדר בעולם כולו.

באדר מכינים את האדרא
בארמית, ״אדרא״ משמעה ״גורן״. בחודש אדר, שבו הגשמים פוסקים כמעט לחלוטין, מתחילים להכין את הגרנות כדי לכנס בהן את התבואה לאחר הקציר ולדוש אותה מניין שאדרא פירושה גורן? ממושב הסנהדרין, שהוא כחצי גורן עגולה ומכונה בארמית בשם "אדרא דאזהרה״

אדר – דירה לדור בה
כפי שציינו לעיל, זוגות רבים נישאים דווקא בחודש אדר – שכן מצוות ״פרו ורבו״ רמוזה במזלו, מזל דגים.

כיוון שהקימו בני הזוג בית בישראל, נזקקו לדירות לדור בהן. על כן אמרו חכמים: ״אדר״ הוא מלשון דירה לדור בה.

על פי הנוהג הארץ־ישראלי, שרווח בשנים עברו בהשפעת מנהגי החברה הערבית, נחשב אדר לחודש ה״מוחרם״ – היינו, "ראש השנה״ לדירות, שבו פוקעים חוזי ההשכרה של הדירות ומתחיל מחזור חדש של שכירות. משום כך הרבו בחודש אדר לעסוק ב״בדק הבית״, לשפץ דירות ולהתקינן לדייריהן החדשים.

אדר – ״מדור דור״
יש המבקשים ללמוד מן הפסוק העוסק בפרשת מלחמת ישראל בעמלק ברפידים: "כי יד על כס י־ה, מלחמה לה׳ בעמלק מדור דור״ כי עיקר מצוות מחיית עמלק מתחת השמים חלה בחודש אדר. זהו שנאמר ״מדור דור״: שאם אין די באדר אחד למחיית עמלק יש לעבר את השנה ולהוסיף לה לשם כך אדר שני, כדי שהמחייה תהיה שלמה ונצחית.

על כן לא מקרה הוא שנס פורים, שבו נמחתה משפחת המן בן המדתא האגגי מזרע עמלק, התרחש בחודש אדר.

אדר – אני ד׳ רופאך
עוד דרשו חכמי הדרוש ואמרו כי "אדר" הוא נוטריקון "אני ד׳ רופאך", כמה שנאמר "כל המחלה אשר שמתי במצרים לא אשים עליך כי אני ד׳ רופאך"

ואומרים כי חודש אדר, שהוא החודש שלפני הגאולה, הוא חודש של ריפוי הנפש מפגמי הגלות על מנת שיהיה העם מוכן לגאולה, ואילו חודש אייר, שגם ראשי התיבות שלו הן "אני ד' רופאך״, הבא אחרי הגאולה, גם הוא חודש של ריפוי הגוף ממחלות השעבוד, ריפוי שבא לאחר הגאולה.

אדר – אדרת
עוד יש שדרשו ״אדר״ מלשון אדרת: ״האדרת והאמונה למי ולמי לחי העולמים" האדרת היא גלימת המלכים, ובחודש אדר התגלה מי הוא מלכו של עולם. גם אם הכל נעשה בסתר וכביכול בדרך מקרה, ברור היה לכל מי הוא מלכו של עולם, ועליו נאמר ״בלילה ההוא נדדה שנת המלך״
עוד דרשו חכמי הדרוש ואמרו כי "אדר" הוא נוטריקון "אני ד׳ רופאך", כמה שנאמר "כל המחלה אשר שמתי במצרים לא אשים עליך כי אני ד׳ רופאך"

ואומרים כי חודש אדר, שהוא החודש שלפני הגאולה, הוא חודש של ריפוי הנפש מפגמי הגלות על מנת שיהיה העם מוכן לגאולה, ואילו חודש אייר, שגם ראשי התיבות שלו הן "אני ד' רופאך״, הבא אחרי הגאולה, גם הוא חודש של ריפוי הגוף ממחלות השעבוד, ריפוי שבא לאחר הגאולה.

אדר – אדרת
עוד יש שדרשו ״אדר״ מלשון אדרת: ״האדרת והאמונה למי ולמי לחי העולמים" האדרת היא גלימת המלכים, ובחודש אדר התגלה מי הוא מלכו של עולם. גם אם הכל נעשה בסתר וכביכול בדרך מקרה, ברור היה לכל מי הוא מלכו של עולם, ועליו נאמר ״בלילה ההוא נדדה שנת המלך״

פרשת תרומה שבת שקלים

שני פירושים בתיבת “תרומה”: הפרשה והרמה. ושניהם עולים בקנה אחד: כשאדם מפריש מכספו וזהבו לדבר של קדושה, הוא מרים אותם מחומריותם וגשמיותם ומעלה אותם לגבוה, לרוחניות ולקדושה.
כפתגם הידוע של רבנו הזקן: השם יתברך משפיע לאדם גשמיות, והאדם עושה מהגשמיות – רוחניות.
(לקוטי שיחות חלק יא, עמ’ 315).
* * *
‘לי’ בגימטרייה ארבעים, רמז למה שאמרו רז”ל (תרומות פ”ד) שהנותן תרומה בעין יפה תורם אחד מארבעים.
(אור התורה, שמות כרך ה’, עמ’ א’שמה).

אשר ידבנו לבו (כה,ב)
יהודי הנודב מממונו לדבר שבקדושה, נותן זאת בכל הלב ועם כל הלב – “אשר ידבנו ליבו”. צריכים רק למצוא את הגישה המתאימה לעוררו, ואז נותן כל אחד ואחד כפי יכולתו: זה זהב, זה כסף וזה נחושת.
(לקוטי שיחות כרך ד, עמ’ 1275).
* * *
“ויקחו לי תרומה” – על-ידי פעולה זו יתרומם ויתגדל שמי,
“מאת כל איש” – אך, רק מי שהוא “כולו איש” מסוגל לפעול הרמה והגדלה זו. ומיהו “כולו איש” –
“אשר ידבנו ליבו” – אדם שליבו זך וברור לאביו שבשמים.
(אור תורה (רמזי תורה), פר’ תרומה, עמ’ 70).

זהב וכסף ונחשת (כה,ג)
נאמר בספרים שיש כאן שלוש דרגות בנותני צדקה, כמרומז בראשי-התיבות: ‘זהב’ – זה הנותן בריא. ‘כסף’ – (הנותן רק) כשיש סכנת פחד. ‘נחשת’ – (הנותן צדקה רק כשהוא שכיב-מרע וזו היא) נתינת חולה שאמר תנו.
ומאחר שצדקה שקולה כנגד כל המצוות, יש לומר ששלוש הדרגות הללו הן בעצם שלוש דרגות בשליחות הכללית של “ועשו לי מקדש”, לעשות את העולם דירה לקב”ה:
“זה הנותן בריא” – עבודת הצדיקים שהיא עבודה מושלמת. “כשיש סכנת פחד” – כשהאדם מושפע מההעלם וההסתר שבעולם, ורק על-ידי עבודת הצדקה פודה את עצמו ומשתחרר מההשפעה השלילית. “נתינת חולה שאמר תנו” – מצב שבו הנותן מושפע מהעולם עד כדי כך שהוא כבר ‘חולה’.
למדנו כאן שגם חולה יכול לתת צדקה, וכל אדם מישראל, יהיה מי שיהיה, יכול להשתתף במלאכת המשכן, היא המלאכה של הפיכת העולם למכון לשבתו יתברך.
(התוועדויות תשמ”ט כרך ב, עמ’ 330 ואילך).

זהב וכסף ונחשת (כה,ג)
מדוע נבנה המשכן גם מכסף ונחושת, והלוא הזהב הוא הנעלה והחשוב ביותר, ומן הראוי שהמשכן וכל כליו יהיו רק מזהב? הרי אפילו הכלי שממנו השקו את הבהמות לפני הקרבתן היה מזהב, כי “אין עניות במקום עשירות”. מדוע אפוא השתמשו לבניית המשכן בכסף ובנחושת?
אלא שלוש המתכות האמורות רומזות לשלוש הדרגות והבחינות שבישראל: צדיקים, בעלי תשובה ורשעים.
כסף – רומז לצדיקים. כסף מלשון כיסופים ואהבה, מידת החסד. עבודת הצדיקים היא בבחינת חסד, להמשיך אור עליון מלמעלה למטה.
זהב – רומז לבעלי תשובה. זהב הוא בחינת הגבורה, כידוע (“מצפון – משמאל – זהב יאתה”). ועבודת בעלי התשובה היא בבחינת גבורה, להעלות לקדושה את הרע שדבק בהם.
נחושת – רומז לרשעים. נחושת מלשון נחש, אשר גרם לחטא עץ הדעת, החטא הראשון, והוא שורש לכל החטאים שלאחר מכן.
לכן נבנה המשכן מכל שלוש המתכות ולא מזהב לבד.
(לקוטי שיחות כרך ו, עמ’ 152-154).
* * *
גם תלמיד-חכם ועובד אלוקים אינו רשאי להחזיק עצמו בגדולה ולהבדיל עצמו מפשוטי העם; עליו לרדת מדרגתו ולקרבם. שהרי לבניית המשכן היה צורך לא רק ב’זהב’ ו’כסף’, אלא גם ב’נחושת’.
ולאידך, אדם פשוט והדיוט לא יחשוב שאינו ראוי לגשת אל הקודש, שהרי המשכן נבנה גם מ’נחושת’.
(לקוטי שיחות כרך ו, עמ’ 106).

ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם. ככל אשר אני מראה אותך את תבנית המשכן… וכן תעשו (כה,ח-ט)
יש להבין: א) מדוע לא נאמר “ועשו לי בית (שישמש) מקדש”? ב) מהו “ושכנתי בתוכם” לשון רבים. לכאורה היה לו לומר “ושכנתי בתוכו”?
אלא בני-ישראל נצטוו “להעתיק” את המקדש העליון, הרוחני, ולבנות משכן גשמי שיהיה “מרכבה” אליו. לכן נאמר “ועשו לי מקדש” (ולא בית מקדש), כי הציווי הוא שבני-ישראל יעתיקו את ה”מקדש” העליון.
ומנין הכוח לבריות, בשר ודם, להקים מקדש כדמות מקדש העליון? לכך נאמר “ושכנתי בתוכם”, בתוך כל אחד ואחד מעושי המלאכה. הקב”ה מבטיח שתשרה עליהם השכינה כדי שיוכלו לעשותו כתבנית המקדש העליון.
(כתר-שם-טוב סימן שיט, דף מב, עמ’ ג’).

ועשו ארון… אמתיים וחצי אורכו ואמה וחצי רוחבו ואמה וחצי קומתו (כה,י)
מידות הארון היו כולן חצויות, כי הארון רומז לתורה, והתורה צריכה לפעול באדם הלומד תורה את שבירת הרגילות והמידות הרעות שלו.
(ספר המאמרים קונטרסים כרך א, עמ’ 318).

בטבעות הארון יהיו הבדים לא יסורו ממנו (כה,טו)
בטעם הדבר כתב “החינוך” (מצווה צו):
“נצטווינו לבל נסיר בדי הארון ממנו, פן נהיה צריכים לצאת עם הארון לשום מקום במהירות, ואולי מתוך הטרדה וחיפזון לא נבדוק יפה להיות בדים חזקים כל הצורך… אבל בהיותם בו מוכנים לעולם ולא יסורו ממנו, יעשו אותן חזקות”
לפנינו מוסר השכל נפלא:
אדם הלומד תורה משול לארון, שבו ניתנו הלוחות. נוסף על התמסרותו ללימוד התורה, עליו להיות מוכן תמיד להביא את התורה – ובמהירות – אל כל אחד ואחד מישראל, בכל עת ובכל מקום שיהא צורך בכך.
(לקוטי-שיחות, כרך טז, דף 334).

ועשית שניים כרובים (כה,יח)
היינו פני כרוב, היינו פני אדם, אפי רברבי ואפי זוטרי (חגיגה יג).
התורה נקראת “אדם”, כנאמר (במדבר יט), “זאת התורה – אדם”.
בחינת התורה כפי שהיא למעלה, במקורה – נקראת “אדם גדול”, “אפי רברבי”. כי היא חכמה עילאה והיא בבחינת אין-סוף, כדכתיב (ישעיהו מ), “אין חקר לתבונתו”.
בחינת התורה כפי שהיא למטה – נקראת “אדם קטן”, “אפי זוטרי”. כי כדי שהתורה תומשך למטה נדרש צמצום, וכמאמר רז”ל (שמו”ר פט”ו) “צמצם שכינתו בין בדי הארון”. כי כדי שהקול ידבר משם למשה, הוצרך הדבר להיות על-ידי צמצום. וכמשל הקטן אשר הגילוי במוחין שלו מצומצם יותר מבאדם גדול.
(תורה-אור – תרומה, דף עט, עמ’ ד’).

תיעשה המנורה (כה,לא)
תיעשה המנורה: מאליה, לפי שהיה משה מתקשה בה, אמר לו הקב”ה: השלך את הכיכר לאור והיא נעשית מאליה (רש”י).
מדוע נתקשה משה בעשיית המנורה דווקא ולא בעשיית שאר הכלים?
אלא המנורה היתה צריכה להאיר את חושך העולם, וכמאמר רז”ל (שבת כב) “עדות היא לבאי עולם שהשכינה שורה בישראל”. ולכן הוקשה למשה: איך אפשר להאיר את חושך העולם על-ידי מנורה גשמית? אמר לו הקב”ה: אמת שאין הדבר בכוחו של בן-אדם, אך השלך את הכיכר לתוך האש, ואני אעשה מזה מנורה.
הקב”ה אומר לאדם: אינני מסתפק ברוחניות שלך, בלימוד התורה שלך, בתפילתך, ובקיום המצוות שלך. אני דורש ממך שגם מהגשמיות שלך תעשה לי מקדש. אולם לא תוכל לעשותו לבדך; אני אעשה את זה. עליך רק להשליך את הזהב שלך לתוך האש שבליבך, היינו רשפי אש האהבה לה’.
(לקוטי שיחות כרך א, עמ’ 174).

גביעיה כפתוריה ופרחיה (כה,לא)
ששת קני המנורה – הם כנגד “שישים המה מלכות” (שיר-השירים ו), שישים המסכתות שבש”ס, כדרשת חז”ל (במדב”ר פי”ח);
הכפתורים והפרחים – הם כנגד “הפילגשים והעלמות” (שבפסוק האמור) שהם, כדרשת חז”ל, הברייתות והמימרות;
הגביעים – רומזים לפנימיות התורה. שהרי בגביעים שותים יין, ו”יין” רומז לפנימיות התורה, הנקראת “יינה של תורה” (כנאמר, “נכנס יין – יצא סוד”).
(אור-התורה, שמות כרך ה עמ’ א’תצא).

וכפתור תחת שני הקנים ממנה… לששת הקנים היוצאים מן המנורה (כה,לה)
המפרשים כתבו, שגוף המנורה רומז לתורה שבכתב, וששת הקנים היוצאים ממנה רומזים לשישה סדרי משנה, תורה שבעל-פה (שהרי כל תורה שבעל-פה מבוססת על המקרא, וכלשון הרגיל בש”ס: “מנא הני מילי? – דאמר קרא”).
לפי זה יש לומר רמז נוסף בכפתור שתחת שני הקנים: מקום יציאת הקנים מהקנה האמצעי רומז להתחברות המשפיע (תורה שבכתב) והמקבל (תורה שבעל-פה). נמצא שיש שם אור כפול (מהתחברות שתי הבחינות); ולכן היה שם כפתור, היינו שהיה עב יותר משאר מקום המנורה.
(תורה-אור – ויקהל דף פח, עמ’ ב’).

ככר זהב טהור יעשה אתה (כה,לט)
‘כִּכָּר’ בגימטרייה ‘רם’ או ‘מר’.
ללמדך: בכל מצב שהאדם נמצא, אם במצב-רוח של התנשאות והגבהה מענייני העולם (‘רם’), או שהוא שבור ונדכה מענייני העולם (‘מר’) – עליו לעשות מזה ‘מנורה’ להשם יתברך.
(ספר המאמרים קונטרסים כרך א, עמ’ 334).

ועשית מכסה לאוהל עורות אילים מאדמים ומכסה עורות תחשים מלמעלה (כו,יד)
הן עורות האילים והן עורות התחשים באים ממין החי ולא ממין הצומח, כשאר הדברים במשכן. מבין שניהם – יש מעלה בעור התחש על עור האיל, בזכות צבעו המיוחד; צבע שהוא חלק ממהותו ומשפיע על תכונותיו, כפי שנאמר עליו, “ששש ומתפאר בגוונים שלו” (רש”י בתחילת הפרשה).
המשמעות הפנימית של הדברים:
מין החי רומז לקב”ה, כביכול, שהוא “חי העולמים” ומקור החיים גם של עצם מציאות הנבראים וגם של כל תכונותיהם, כי “מאמיתת הימצאו נמצאו כל הנמצאים”.
מאחר שבמשכן ובמקדש היו כל ענייני האלוקות בגילוי, לכן היו במשכן עורות תחשים, שבהם יש ביטוי מודגש לכך; שכן כאמור, גם צבע עורם (דבר טפל וחיצוני), הוא חלק ממציאותם בתור “חי”. כל זה בא ללמדנו שגם הפרטים החיצוניים שבנבראים מקורם אחד – “אמיתת הימצאו”, “חי העולמים”.
(לקוטי-שיחות, כרך לא, עמוד 138).

ועשית את הקרשים למשכן, עצי שיטים עומדים (כו,טו)
שורש תיבת “שיטים” הוא “שיטה”, שמשמעותה נטייה (כי מחמת גובהו של עץ השיטה הוא נוטה לכאן ולכאן). דהיינו, יש דבר שהוא אמצעי, וההטיה לאיזה צד, למעלה או למטה, נקראת שיטה.
אף תיבת “שטות” היא מאותו שורש. נמצא כי “שיטים” ו”שטות” – כולם משורש אחד.
והנה דרך המיצוע היא דרך ההיגיון והשכל. ההטיה מדרך זו לכיוון מטה היא “שטות דלעומת זה” (דקליפה), וההטיה כלפי מעלה היא “שטות דקדושה”.
“שטות דלעומת זה” היא אותה רוח שטות הגורמת לאדם לחטוא, וכמאמר רז”ל (סוטה ג) “אין אדם עובר עבירה אלא אם כן נכנס בו רוח שטות”. “שטות דקדושה” היא כאשר יהודי עובד את ה’ באופן שלמעלה מטעם ודעת, ועל-דרך מה שאמרו רז”ל (כתובות יז), “אהני ליה שטותיה לסבא”.
עבודת האדם היא אפוא להפוך את ה”שטות דלעומת זה” ל”עצי שטים עומדים” – “שטות דקדושה”.
(ספר המאמרים תש”י, עמ’ 114).

וארבעים אדני כסף (כו,יט)
האדנים נעשו מתרומת “בקע לגולגולת”, שהכול השתתפו בה במידה שווה. ואילו המשכן וכליו נעשו מתרומות “כפי נדבת ליבו” של כל אחד ואחד מישראל.
במה שונים האדנים משאר כלי המשכן?
כלי המשכן רומזים לעבודה בכוחות הנפש (היריעות – לכוחות המקיפים, רצון ועונג, והקרשים (שמידתם עשר אמות) – לעשר הכוחות הפנימיים של הנפש, שכל ומדות.
לעומת זאת, האדנים, שהיו החלק הנמוך ביותר במשכן, רומזים ל”עבודה” של קבלת עול מלכות שמים פשוטה, שאינה נשענת על שכל ורגש (אף-על-פי-כן, העבודה דקבלת-עול, “אדנים”, היא היסוד לכל מלאכת המשכן, כי ראשית העבודה ושורשה היא קבלת-עול).
לכן שונה תרומת האדנים מתרומת שאר כלי המשכן: בעבודה פנימית יש הבדלים בין יהודי ליהודי, וכל אחד עובד לפי כוחותיו וחושיו. לכן התרומה של כלי המשכן הייתה כנדבת ליבו של כל אדם. אך בעניין היסודי של קבלת-עול, “אדנים”, הכול שווים.
(לקוטי-שיחות, כרך א, עמ’ 162).

והבריח התיכון בתוך הקרשים מבריח מן הקצה אל הקצה (כו,כח)
תנא: בנס היה עומד (שאחר שהקרשים כולם נתונין באדנים… היה נותנו ומבריח לשלושת הרוחות, ואין לך אומן יכול לעשות כן, ובנס היה נכפף מאליו (שבת צח).
הבריח התיכון רומז לבחינת הדעת, שעניינה התקשרות לאלוקות; דעת מלשון התקשרות, כנאמר (בראשית ד), “והאדם ידע את חווה אשתו”. והיא מצויה אצל כל יהודי ויהודי. התקשרות זו ניתנת כמתנה מלמעלה, וזהו “בנס היה עומד”.
כיצד זוכים למתנת-גילוי זה שמלמעלה? מסביר רש”י:
“היה נותנו כו'” – תחילה צריכה להיות ה”נתינה”, ההתמסרות וההשתעבדות העצמית לאלוקות. ודווקא על-ידי זה מתגלה ההתקשרות.
“ואין לך אומן יכול לעשות כן” – על-ידי “עבודת אומן” אי-אפשר להבריח מן הקצה אל הקצה. “עבודת אומן” משמעותה עבודה שכלית. כי רק באמצעות השכל, החכמה והבינה, לא יוכל האדם להגיע לגילוי ההתקשרות האמורה לאלקות. להתקשרות זו מגיעים על-ידי התמסרות לה’.
רק כך זוכים שיהיה “מבריח מן הקצה אל הקצה” – ש”תומשך” השפעת הטוב בצורה מרובה מן הקצה העליון עד לקצה התחתון – מלמעלה למטה.
(ספר המאמרים קונטרסים, כרך א, עמ’ 319-318).