"זהו! הגיע הזמן לעבור לאמריקה – 'די גאלדענע לאנד', ולהתחיל בחיים חדשים וטובים יותר", הוא אמר לעצמו. היה זה חיים, יהודי פשוט שהתגורר באודסה שבאוקראינה, וחייו היו חיים של מאבק תמידי למען השגת פרנסתו ומטה לחמו. לא פלא, אפוא, שגמלה בליבו ההחלטה להגר לארצות הברית הרחוקה, שנודעה זה מכבר כ'ארץ האפשרויות הבלתי מוגבלות'.
וכך מצא עצמו חיים נכנס בלב מלא תקוות לבית כנסת חשוב במיאמי שבפלורידה. כדרך האורחים, התיישב חיים באחד הספסלים שבקצה בית הכנסת, הניח תפילין, והחל מתפלל תפילת שחרית עם המניין המרכזי. הוא קיווה שמישהו יבחין בו ויתעניין בשמו ובסיבת הגעתו למיאמי, אך איש לא ניגש אליו ונדמה היה לו שכלל לא הבחינו בנוכחותו. ואז זה קרה…
היה זה יום שני בשבוע – יום בו קוראים בתורה – ולאחר שספר התורה הונח על הבימה, שאל הגבאי בקול: "יש כאן כהן?" מאחר שאיש לא קם, הבריקה לחיים המחשבה: "אני אהיה הכהן! כך לבטח ישימו לב אליי ואזכה להכרה וחשיבות. אקבל בקביעות עליות, אברך את הקהל בברכת כהנים ואהיה הכהן באירועים המיוחדים של 'פדיון הבן'". "אני כהן", אמר חיים והחל צועד אל עבר בימת הקריאה.
בסיום התפילה התברר לשמחתו של חיים שהאסטרטגיה שלו הייתה נכונה, כאשר אחד אחרי השני ניגשו המתפללים אל 'הכהן החדש' והתעניינו לזהותו ולסיבת הגעתו. לאחר שחיים כבר חש כמעט כבן בית במקום, הוא החליט לגשת ולתת שלום לרב בית הכנסת. הרב לחץ את ידו של חיים בחמימות, ופניו היו כפני המנסה להיזכר במשהו מבלי הצלחה. כעבור כמה שניות התבררה סיבת הדבר כשהוא שאל: "אמור לי, ר' חיים, יכול להיות שכבר נפגשנו מתישהו בעבר? משום מה פניך מאוד מוכרות לי, אך אינני מצליח להיזכר מדוע… מאיפה אתה בעצם?".
לאחר שחיים השיב שהגיע מאודסה והוסיף עוד אי אלו פרטים על חייו, השתנו פניו של הרב באחת והוא קרא: "אהה! אני זוכר אותך! אתה הרי בנו יש יענק'ל ונכדו של ר' דוב. כמה נפלא שהגעת הנה". אלא שאז תפס הרב עוד משהו ואמר: "רגע, רגע, רגע. מתי בדיוק הפכת לכהן? אני זוכר את אביך כישראל, ואת סבך כישראל, אז כיצד 'השתדרגת' אתה ונעשית פתאום לכהן מיוחס?" ר' חיים לא נבהל משאלת הרב שתפס אותו בשקר, והשיב בשקט ובקור רוח: כבוד הרב, אנחנו כאן במקום חדש… כמוך, גם אני זוכר אותך מאודסה ואף פעם לא נודעת כתלמיד חכם וכיודע ספר… והנה, כאן הפכת לרב חשוב! נו, אם אתה הפכת כאן לרב, מדוע שאני לא אהפוך כאן לכהן…
אנחנו הולכים ומתקרבים לחג הפסח – חג חרותנו, ובחג זה כל אחד מאיתנו יכול להיהפך למשהו שונה ולמישהו אחר. כל אחד מאיתנו יכול להיות פתאום "כהן" ולגלות בעצמו את מלוא המשמעות של הימנותו על "ממלכת כהנים וגוי קדוש". בחג הפסח יש בידינו את היכולת לצאת מהמצרים הרוחניים שבהם אנו נתונים, אל גאולה פרטית וכללית, עד שכל רואינו לא יכירונו וישתאו: האם זה אותו חיים/מענדל/יענק'ל או בער'ל שהכרנו? פנים חדשות באו לכאן!
להלן ננסה להתחקות אחר אחד מסודות הפסח, המהווה מפתח חשוב בדרך לגאולה וחרות מאתגרינו ומשוכותינו, ומאפשר לנו לשנות כיוון בחיים ולצעוד בדרך חדשה.
שיחה פתוחה על כוס קפה
ממש בהתחלת ליל הסדר אנו אומרים: "כל דכפין ייתי ויכול, כל דצריך ייתי ויפסח", כאשר אמירה זו בפשטות מהווה הזמנה ל"כל מי שרעב – שיבוא ויסעד עמנו על שולחננו, ויקיים אתנו את מצוות הפסח". אלא שאם זו כוונתנו, הרי שלכאורה אנו מממשים אותה בדרך מאוד לא רצינית. הלוא כשאדם חפץ באורחים הוא דואג להזמינם מראש, ולא מסתפק בהזמנה חגיגית הנאמרת בתוך ביתו לאוזניהם של בני משפחתו… מה, אם כן, כוונתנו באמירת ה"כל דכפין ייתי ויכול"?
שמעתי מחסידים פרשנות נפלאה לאותה 'הזמנה חגיגית', ולפיה זו בעצם הזמנה לנו עצמנו! עם התיישבנו ל'שולחן הסדר' עלינו לעשות בירור פנימי – האם פעם פגשנו את עצמנו ואת מי שאנחנו באמת? האם יצא לנו לאחרונה לשבת עם צדדיה השונים של אישיותנו לשיחה פתוחה על כוס קפה? האם עמדנו על החלקים בנפשנו שלא קיבלו את מזונם הרוחני ונותרו רעבים? בלילה הזה זה יקרה! בליל הסדר "כל דכפין" בנפשי פנימה – "ייתי ויכול"; ו"כל דצריך" תיקון – "ייתי ויפסח!". בלילה הזה אנו מסוגלים להישיר מבט אל מה שעוד איננו כפי שצריך להיות, ולראות כיצד נוכל לשפרו. אנחנו גם עורכים הצהרת כוונות ומכריזים ברור שגם אם השנה אנו עוד בגלות פנימית ותקועים בבעיות שונות, הרי שבשנה הבאה נהיה "בארעא דישראל"! "השתא עבדין – לשנה הבאה בני חורין!"
עוני או חירות?
כיצד חג הפסח נותן לנו את הכלים הדרושים בכדי להתמודד עם החלקים הלא מתוקנים שלנו, ומאזרנו חיל ואומץ להביט להם 'בלבן של העיניים'? נבין זאת בהקדים 'קושיה' (כדרכו של הסדר המבוסס על קושיות ופירוקן):
את סימני 'הסדר' אנו עורכים על גבי שלוש מצות. מדוע שלוש? הסברים שונים נאמרו בדבר, אך ההסבר ההלכתי לכך הוא שכבכל השבתות ומועדי השנה, אנו צריכים שני לחמים שלמים או במקרה שלנו – שתי מצות שלמות 'ללחם משנה', ומכיוון שבתחילת 'הסדר' אנו שוברים מצב אחת ל'יחץ', על כן צריך שלוש מצות; אחת שתישבר ועוד שתיים שלמות לברך עליהן.
ומדוע שוברים את המצה עם תחילת 'הסדר'? משום שעל המצה להיות לחם עוני, שאחד הפירושים בזה הוא: לחם עניים. רכיבי המצה הם בסיסיים בלבד – קמח ומים, כלחמו ומאכלו של העני שהינו מינימלי וחסר גיוון וטעם, שכן 'המזווה' של העני עומד ריקן ואין בו אלא מעט שבמעט המאפשר קיום. ולא זו בלבד שהמצה מורכבת מלחם ומים גרידא, היא גם לא נהנית אפילו מתפיחה והחמצה – 'לחם עוני' אמיתי! וכשם שהעני נאלץ לחלק את לחמו, לאכול ממנו מעט ולשמור את היתר עבור יום המחר, כך גם אנו שוברים את המצה ב'יחץ' כדרך העני.
אלא שיחד עם היותה של המצה 'לחם עוני' המזכיר לנו את השעבוד במצרים, אנו עושים השתדלות רבה בליל הסדר לנהוג כדרך בני חורין אמיתיים, ואף את המצה עצמה אנו אוכלים בהסיבה! אז מה יש לנו כאן; מאכל עניים המסמל שעבוד, או חירות והסיבה כדרך המלכים? איך אפשר להלום את הסתירה הפנימית שיש במצה ואכילתה?
מה לשבור והחצוי בבית מדרשנו?
וביתר חידוד: מהמצה שאנו שוברים ב'יחץ' כזכר לשעבוד, אנו לוקחים את ה'אפיקומן'. האפיקומן, כידוע, קשור לגאולה וקרוי 'צפון', על שם הטובה הצפונה לישראל לעתיד לבוא. זהו מאכל גאולי! ושוב נשאל: כיצד זה דווקא ה'יחץ' והשבור, הוא שמתקשר לגאולה העתידה? האין חיבורן של גלות וגאולה כחיבור מין באינו מינו?
ובכלל, כיצד השתרבב השבור והחצוי אל שולחן הסדר, חרף הדגשתה הקבועה של היהדות את השלם והמהודר: 'לחם משנה', כאמור, הוא דווקא בלחמים שלמים; ברכה על פרי וכדומה מהודרת יותר כשנעשית על פרי שלם; ארבעת המינים צריכים להיות שלמים, וכאשר נקטם ראשם או שהאתרוג "ניקב וחסר כל שהוא" – פסולים הם למצווה. כך גם רבים נזהרים אפילו משימוש יומיומי בכלי שבור מפאת היותו "קשה לשכחה" ועוד. והנה, כאן המצווה מתקיימת דווקא בשבירת המצה וחצייתה, מדוע?
אין דבר שלם מלב שבור!
ידועה אמרתו של 'השרף מקוצק', אמרה שהפכה לניב מוכר, לפיה: "אין דבר שלם מלב שבור". האוקסימורון מטבעו 'מדבר' אלינו ומצלצל טוב, אבל מה הרעיון של האמרה הזו? מדוע באמת אין דבר שלם יותר מהלב השבור?
תשובת הדבר היא שהסבור שמוחו, ליבו ומעשיו שלמים הם בתכלית השלמות ושהוא בעצם כבר 'רואה את עולמו בחייו', הוא אחד שידרוך במקום ולא יתקדם ולו מילימטר אחד נוסף. כל זמן שאין בנו הכרה שהמצב הנוכחי איננו מושלם לחלוטין, וחסרה לנו הידיעה שאפשר להגיע למקום טוב יוצר משה שבו אנו נמצאים בהווה, לא יהיה בנו רצון אמיתי להתקדם, ובטח שלא נמצא בעצמנו את הכוח לצאת מאזור הנוחות ולשנות פוזיציה למען השגת אותו טוב. כשם ש'ידיעת המחלה חצי תרופה', כן גם התחלת הגאולה מעצמנו – נעוצה בהבטה כנה על חסרונותינו לצד מעלותינו.
בכוחו של עיקרון זה נוכל להבין אל נכון את סודו של ליל הסדר, ואת המסר החשוב שהוא מעביר לנו בשילוב שבין השבור לשלם, בין השעבוד לחרות ובין הגלות לגאולה.
להפסיק 'לשחק בנדמה לי'
אם סברנו תחילה ש'היחץ' עומד בסתירה לחרות, הרי שכעת אנו מבינים שהוא מהווה שלב מקדים והכרחי אליה. השבר הוא נדבך חשוב בבניין! כל זמן שהאדם חש כלי שלם, הוא איננו משאיר חריץ וסדק שדרכו ייכנס אליו אור השכינה. לתחושת השלמות יש תופעת לוואי שכיחה וקשה של אטימות. השלם בעיני עצמו, איננו קשוב לאחרים – שהרי אינם בערכו – וגם איננו קשוב לעצמו! הוא עיוור לצרכיו ומגרעותיו וחי בפנטזיה.
בשביל לצאת לחרות בליל הסדר ולא להתחפר בבוץ של עצמנו, אנו בשלב די מוקדם מגיעים ל'יחץ'! אנו מזכירים לעצמנו שעוד איננו אוחזים בשלמות, אף שכמובן יש בנו שאיפה להיות תמימים ושלמים עם ה' אלוקינו ולבקר עצמנו ממומים. דווקא התובנה שיש לפנינו כברת דרך לעשות בכדי לתקן פגמים שונים שנפלו בנו, היא שתצעיד אותנו אל עבר החרות מהם.
יתירה מזו: לא רק שההכרה בחסרונותינו תוביל לחרות, היא גם תוצאה של חרות! מי שיש לו מספיק אומץ ויושרה לראות את חסרונותיו, הוא אדם שכבר השיג במידת מה חרות! רק אחד שיש בתוכו חוסן ותעצומות נפש, יכול להרשות לעצמו הצצה אל החלקים הטעונים תיקון שבעומק אישיותו.
ליל הסדר, אם כן, הוא לילה הקורא לנו להיות בני חורין אמיתיים ולהפסיק 'לשחק בנדמה לי'. "תגדלו!", הוא מבקש. "הביטו על ה'עוני' והמצה השבורה, ראו גם את הטעון תיקון ואת המידה המגונה, ובד בבד זכרו את היותכם חלק מעם סגולה – עם שניחן בכוח לצאת מאפלה לאורה!".
קודם 'בגדי תפארת' אחר כך מקלחת?
עוד קודם הגיענו ל'יחץ', אנו מתחילים ב'קדש' ועושים קידוש על היין. הסברים שונים נאמרו בסיבת היבחרו של היין להיות זה שעליו אנו מקדשים:
1. יין בטבעו משמח את הלב וכדברי נעים זמירות ישראל: "ויין ישמח לבב אנוש"! 2. לאחת הדעות בגמרא 'עץ הדעת' היה ענבים, ובקידוש על היין אנו מתקנים את החטא שנעשה בו. 3. ליין תכונה מופלאה וייחודית של השבחה ככל שהוא מתיישן, כך שבעוד שרכב ישן הוא מועמד טבעי לגריטה, 'יין ישן' הוא דווקא בעל תג מחיר גבוה. המסר של היין אל האדם הוא: ביכולתך ללכת ולהשתבח עם השנים. נצל עיתותיך למצוות, שקוד על תלמודך ויתקיים בך מאמר המשנה: "זקני תלמידי חכמים דעתם מתיישבת עליהם!". 4. בשונה מאילנות אחרים שיכולים להיות מורכבים, אין אפשרות לבצע הרכבה בגפן. גם כאן יש דוגמא והוראה חשובה ליהודי: היה כגפן! שמור על יהדות אותנטית ונטולת השפעה של רוחות זרות. הישמר מהקולטורה של רומא ויוון, ורחק מהתרבות הזולה שברחוב.
מכל מקום, בקידוש, כשמו, נעשית התקדשות של המקדש כמו גם של שאר המסובים. ומיד אחרי 'קדש' אנו עוברים ל'ורחץ', המסמל התרחצות והתנתקות מהטומאה והרבב שאולי דבקו בנו. ועולה השאלה: האם אין כאן בלבול הסדר ההגיוני? לכאורה, יש להקדים את ההתנקות להתקדשות ולרחוץ לפני הקידוש. קודם כל מתנקים ואחר כך לובשים בגדי תפארת – לא להיפך. מדוע, אפוא, מתחילים את הסדר ב'קדש' ורק בשלב ב' מגיע ה'ורחץ'?
עניבה לפני המכנסיים…
אחד הרבנים היה פעם ב'יחידות' אצל הרבי מליובאוויטש זע"י. הוא העלה שאלה שהעסיקה אותו לגבי 'מבצע תפילין': כאשר החסידים פוגשים יהודי שאיננו שומר תורה ומצוות, אמר, הם ראשית מציעים לו להניח תפילין ורק אחר כך, לעתים, הם מדברים אתו על יסודות האמונה, על החשיבות הגדולה של שמירת שבת, זהירות מטרפות ומעברות חמורות אחרות. שאלתי היא, כיצד מתחילים בהנחת התפילין הקדושות ורק אז מדברים על זהירות מעבירות חמורות?
משל למה הדבר דומה? לאדם שראה את פלוני מתהלך ללא בגדים לגופו והזדרז להגיש לו עניבה… ברור לכל שתחילה יש לכסות את מערומיו ואחר כך אפשר לחשוב על עניבה! אחרת זה בבחינת "שליח ערטיל וסיים מסאני" שכל רואיו יצחקו לו. מדוע, אם כן, חסידי חב"ד מתחילים בהנחת התפילין המכונות "פאר", ורק אז עוברים לבסיס – זהירות ממאכלות אסורים, שמירת שבת וכיוצ"ב?
השיב לו הרבי תשובה מדהימה: ומה אם האדם הדרדר כל כך שהוא כבר איננו חש בושה בהתהלכו עירום כיום היוולדו? הוא כבר לא רוצה לקחת ממך את המכנס והחולצה, כי טוב לו כפי שהוא. מה העצה לאחד כזה? במקרה שכזה, דווקא אם תקשור לו עניבה, אפשר שגם הוא יחוש בחוכא ואטלולא שבמראהו ויבקש לכסות את גופו. ובנמשל: כשיהודי נמצא בשפל המדרגה וכבר לא מרגיש בחסרונן של מצוות התורה בחייו, תן לו את העניבה! הנח לו תפילין! רומם אותו! או אז גם הוא יחוש שהתפילין לצד אכילת טרפות, איננה הגיונית. אתה תראה שכפועל יוצא מהנחת התפילין, הוא גם ישמור שבת.
וזהו גם ההסבר להקדמת ה'קדש' ו'ורחץ': בשביל שנחוש צורך להתנקות מלכלוך וזוהמה, צריך שנתקדש תחילה. עלינו להתרומם מעט מהמקום שלנו, בשביל שנרגיש צורך לעבור 'ניקוי רעלים'. רק כשנדליק בתוכנו אור של קדושה, נבחין בכתם והרבב ונדע גם שיש בנו כוח להסירם מעלינו ולהיטהר. ללא הקידוש, לעומת זאת, כנראה שכלל לא נרגיש צורך בתיקון של משהו, וגם אם נרגיש בצורך – ספק אם נאמין שיש לנו את היכולת…
"ואני אומר: ישראל קדמו!"
בתנא דבי אליהו מובאים דברים 'מבהילים' על גודל מעלתם של ישראל, אפילו ביחס לתורה! וכך נאמר שם: "אמר לי: רבי, שני דברים יש בעולם ואני אוהבם אהבה גמורה ואלו הם: תורה וישראל. אבל איני יודע איזה מהם קודם (במעלתו). ואמרתי לו (אומר אליהו הנביא): דרכם של בני אדם אומרים – התורה קדמה, שנאמר: 'ה' קנני ראשית דרכו ', אבל אני אומר – ישראל קדמו! שנאמר: 'קודש ישראל לה' ראשית תבואתה ". ישראל הקדושים ביותר!
בליל הסדר, כבזמנים אחרים בהם אנו נדרשים לתיקון פנימי של אורחותינו, עלינו לזכור מדרש מופלא זה ולדעת שאין גבול למעלתנו כיהודים בעלי נשמה אלוקית, ואין קץ לחיבתו של ה' אלינו. ולא רק לחיבתנו אין גבול, כי אם גם לכוחנו אין גבול שכן – "ה' אלוקינו", כוחנו וחיותנו כיהודים הם למעלה מהטבע! היציאה ממצרינו באפשרותנו. 'אם תרצו – אין זו אגדה'…
שוב ושוב ו…שוב
את 'הסתירה' שבה פתחנו שבין ה'לחם עוני' ל'דרך חירות' שבאכילת המצה והסדר כולו, או מוצאים ב'סדר' שוב ושוב: על אף שאנו מקדשים על יין בהיותו "משמח אלוקים ואנשים", ושותים ארבע כוסות כנגד 'ארבע לשונות של גאולה' – הט"ז מביא שיש להקפיד בליל הסדר על יין אדום דווקא כזכר לדם התינוקות שבו רחץ פרעה! כלומר, באותה כוס אנחנו גם רואים גאולה וגם זוכרים את הריגתם האכזרית של עוללים ויונקים בידי פרעה… זה הרי מופרך!
ב'הא לחמא עניא' אנו אומרים שהמצה היא זכר ללחם עוני שאכלו אבותינו במצרים – שעבוד, ומצד שני אנו אוכלים את המצה משום שנגאלו בחיפזון "ולא הספיק בצקת של אבותינו להחמיץ, עד שנגלה עליהם מלך מלכי המלכים הקב"ה וגאלם ". שוב גלות וגאולה המשמשים בערבוביה!
ועוד: המרור הוא הרי על שם "שמיררו" והמצה, לעומתו, נאכלת ב'דרך חירות' והסיבה,בשל היותה (גם) זכר לגאולה. אבל אז מגיע הלל ומלמד שהמצווה מתקיימת דווקא בכריכתם יחד של המרור והמצה! מה הסיפור כאן?!
אלא שהחיבור הזה שבין החושך והאור, השעבוד והדרור, ובין השמחה והמרור, החלבנה והמור – לא בכדי עובר כחוט שני לכל אורך 'הסדר'; הוא-הוא סיפור עמנו והוא הבסיס לגאולתנו! "אין דבר שלם מלב שבור", כבר אמרנו. הדרך לצאת מן המיצר אל המרחב היא קודם כל לדעת שיש מיצר. בשלב שני, הכרחי לכרוך בין הבעיה לפתרונה ולזכור שזו דרך עם מוצא! יש לנו יכולת לצאת מזה. יש גם דרך אחרת. אל תהיה כנמלה העומדת על יד שלולית קטנה, ומדמה שהיא נצבת על שפת אוקיינוס בלתי עביר… במקום להרים ידיים לנוכח הקושי וליפול לייאוש משתק, ראה בו הזדמנות לצמיחה – אתגר מרתק. זכור שדווקא החיסרון שבו אתה נמצא, הוא שיוביל אותך לפסגה חדשה.
הכי בטוח כשעוגנים בנמל – אז מה?
הקב"ה הוריד אותנו לעולם בשביל שנתמודד ונצמח מהתמודדות והאתגר. בכוונה תחילה הוא לא ברא עולם מושלם ואוטופי שבו האלוקות תבצבץ מכל פינה, ותשרור בו רק אהבה ואחווה. חז"ל לימדונו ש"אשר ברא אלוקים לעשות" – היינו לתקן !
כשם שהאונייה אמנם הכי בטוחה כשהיא עוגנת בנמל, אבל ברור שכך היא לא תמלא את ייעודה, כך גם היהודי שבשביל למלא את שליחותו ותעודת חייו בעולם, עליו להפליג בלב ים החיים, ולהתמודד עם משברי הים וגליו האדירים. הוא ללא ספק ייקלע לרוחות וסער, אבל בדיוק לשם כך ירד הנה, לבוא בזה השער!
החסיד ובעל מסירות נפש ר' מוטל קוזלינר סיפר שכשהיה בישיבה, לימדו אותם להיות כמלחים באונייה. השיעור הראשון שמלמדים אותם הוא כיצד לייצב את רגליהם כך שלא ייפלו גם כשהאונייה מיטלטלת בחוזקה מצד לצד, וכך גם אנו צריכים להיות. להיות עם שתי רגליים יציבות של אמונה ויראת שמיים, גם בעולם סוער ומאתגר.
להתמקד בהווה ובדרך לשנותו
למרות שאנו צריכים לראות את הטעון תיקון ולא להציג לעצמנו מצג שווא כאילו "הכול טוב", אל לנו להתחפר ולנבור בחטאי העבר ומעידותינו. זה, איננו נצרך בכדי לעשות תיקון ואדרבה – זה עלול לייאש. וכפי שדרשו יפה את האמור בהגדה: "מתחילה עובדי עבודה זרה… ועכשיו קרבנו המקום": אם אתה שקוע בעבר, במה שהיה "מתחילה" – זה "עבודה זרה"! זו אינה עבודת ה'. המבט צריך להיות ממוקד בהווה: "ועכשיו", ואזי תראה איך ש"קרבנו המקום".
וזו ההוראה של חג הפסח אלינו: יש בכם את העוצמות הדרושות בשביל להביט אל המציאות נכוחה, לראות את הטעון תיקון ולתקן! ואל תתחילו מההתנקות, אלא דווקא מה'קדש'! גם אל תחשבו שיש להפוך עולמות, אלא התחילו בצעד קטן, בהחלטה פשוטה אך עקבית. 'החומה הסינית התחילה בלבנה אחת' והיציאה שלכם אל 'המרחב האמיתי' מתחילה בצעד קטן.
סיגריות קדושות
כשהרב ישראל מאיר לאו היה רבה של תל-אביב, רבים מעולי 'חבר-העמים' התייצבו בבתי הדין בכדי לברר את יהדותם. פעם התייצב לפני הרב לאו וחברי בית דין נוספים, יהודי רוסי שהביא עמו שני עדים על יהדותו, ואלה העידו כך: האחד סיפר ש"הכרתי היטב את המשפחה. לפני ארבעים ושתיים שנה אני עצמי השתתפתי בברית שלו, אני זוכר את זה כמו היום". השני לעומת זאת אמר שלא היה בקשר קרוב עם המשפחה, אבל הוא רוצה לספר סיפור על אימו של האיש שיוכיח מעבר לכל ספק את יהדותו. זה דבר הסיפור:
אימו, כך התחיל, הייתה מנהלת מחלקה בבית רפואה במוסקבה. היא לא הייתה אמנם שומרת תורה ומצוות ביום יום, אבל הייתה לה מסירות נפש על מצווה אחת. היא הייתה מעשנת כבדה, כשתי חפיסות בכל יום, ומנהג היה לה להפריש בכל יום סיגריה אחת ולהניח אותה תחת מיטתה. בכל שנה, מיד אחרי חג הפורים, היא ביקשה ממני טובה ומסרה לי כ365 סיגריות שהצטברו אצלה לאורך השנה, ביקשה שאמכור אותן ואקנה לה בכסף שאקבל מצות לפסח. "אבל שיהיו מהודרות", ביקשה ממני.
חברי הבית דין פסקו שהוא אכן יהודי, אך הרב לאו שהינו בעל רגש לא יכול היה להירגע מן הסיפור המיוחד ועשה מאמצים לדבר עם האמא, מנהלת המחלקה היהודייה, שבמשך כל השנה אספה סיגריות לקניית מצות לפסח. כשהשיגה סוף סוף, אמר לה הרב לאו בדמעות שאצלו חג הפסח נמשך שבעה ימים, "אבל אצלך, את שמוותרת בכל יום במהלך השנה על סיגריה אחת, חג הפסח נמשך שנה שלמה! אני כל כך מקנא בך".
השאיפה של כולנו צריכה להיות שכמו אצל אותה אמא, גם אנו נחגוג את הפסח ואת חירותו במשך השנה כולה. שנצליח לקחת ממנו משהו לגם לימים חוליים ואפרוריים ונתחיל בו יציאה אמיתית מגלותנו הפרטית ומגלות עם ישראל כולו. ויהי רצון שנזכה עוד השנה לקיום הנבואה ש"כימי צאתך מארץ מצרים אראנו נפלאות" "ונאכל שם מן הזבחים ומן הפסחים"!
