הרה”ק רבי אליעזר צבי מקאמרנא נולד בסאמבור בשנת תק”ץ לאביו הגה”ק רבי יצחק אייזיק מקאמרנא בהרה”ק רבי סנדר זצ”ל שאביו היה דור חמישי לרבינו בעל ה”תוספות יום טוב” זי”ע.
כשהגיע לפרקו נשא לאשה את בתו של הנגיד רבי יוסף שעהנר מטורקא.
בד בבד עם גאונותו בתורה, אשר היה מפליא ביותר, ובין חיבוריו הרבים אף עשה חיבור גדול על כל תנ”ך בו ציין על כל פסוק – דוגמת ה”תולדות אהרן” – כל מאמרי רז”ל בש”ס בבלי וירושלמי, וכל המדרשים הנמצאים, זוהר הקדוש, תיקוני זוהר, זוהר חדש וכל כתבי האריז”ל, כדי שימצאום בנקל. עם כל זאת הסתיר רבינו את גדלותו בענוה ובשפלות עצומה, ובמקום גדולתו אתה מוצא ענוותנותו.
בי’ אייר שנת תרל”ד נסתלק אביו הגדול מהרי”א מקאמרנא זי”ע. יומיים לפני הסתלקותו ביקש לקרוא לבנו-רבינו, וציווה לנכדו רבי אברהם מרדכי שיביא לו בגד לבן חדש, שלא נתכבס ולא נתלבן במים, וכשנכנס אליו רבינו אמר לו: עמוד, ואלבישך בגד לבן, ושתלך בו כל ימי חייך ביום שבת קודש, ואל תפשוט ביום השבת את הבגד הלבן כל ימי חייך, אפילו כאשר תהיה לפעמים בשבת בדרך אל תסיר אותו.
ואכן לאחר הסתלקות אביו מילא את מקומו, ואלפים נהרו אליו. רבינו נתברך מאביו הקדוש ומבעל ה”דברי חיים” מצאנז להיות פועל ישועות בישראל. ורבים הם סיפורי הנפלאות והישועות שפעל בברכותיו ותפילותיו.
ביום ראשון בערב אור לכ”ד באייר, השיב את נשמתו הטהורה למרום. ברגעיו האחרונים ציוה לבניו ונכדיו שעמדו סביביו, שישכון שלום בעולם, ואח”כ אמר: אמר רבי אלעזר אמר רבי חנינא תלמידי חכמים מרבים שלום בעולם וכו’, וכשסיים את המאמר בפסוק “ה’ יברך את עמו בשלום” הראה אל הנוכחים שיאמרו עמו, ובתיבת ‘בשלום’ יצתה נשמתו.
הותיר אחריו ארבעה בנים צדיקים וקדושים: הרה”ק רבי מנחם מאניש, הרה”ק רבי אברהם מרדכי, הרה”ק רבי יעקב משה שמילא מקומו בקאמרנא עפ”י צוואת אביו, והרה”ק רבי פנחס נתן זי”ע.
ספריו הקדושים שנדפסו המה: דמשק אליעזר – על הזוה”ק, “בן ביתי” – על התורה ותהלים, אור עינים – כללים בקבלה, “זקן ביתי” – עמ”ס אבות.
אצל מרן ה’שר שלום’ מבעלזא
בילדותו היה חלש וסבל יסורים בידיו עד שהרופאים לא מצאו לו מזור ותרופה.
אזי לקחו אביו הק’ עמו לבעלזא אל מרן ה”שר שלום” זי”ע. כשנכנסו אל הקודש מישש מרו המהר”ש את ידו של הילד, והבחין כי הרבי מקאמרנא מתבונן בו היטב, כמי שרוצה ללמוד דבר. השמיט את יד הילד ואמר לו: תבוא לכאן מבלעדי אביך. התבטא ר’ אייזיקל מקאמרנא ואמר כי מובא בשם רבינו הבעש”ט זי”ע שאפשר לרפאות חולה על ידי שמות הקודש. נענה לו ה”שר שלום” ואמר: חלילה לנו מלהשתמש בשמות, וב”ה מצאנו דרך לרפאות בלי שימוש בשמות.
הילד חזר לביתו בריא, ושוב לא היה בבעלזא, לימים כשגדל רבינו ונתפרסם כפועל ישועות, אמר כמה פעמים שהוא מצטער על שלא נסע שוב פעם לבעלזא, “שאילו היה שם עוד פעם, הייתי בריא כל ימי בכל האיברים. (שלשלת קאמרנא עמ’ קס”ד)
הסכמת הרה”ק מצאנז על ספרו
מעתה אתן תודה לאל יתברך שמו זכיתי לדפסו ספרי הראשון הזה הנקרא ‘אור עינים’ והוא שוה לכל בעלי נפש דקדושה, ותאמין לי אחי שלא כוונתי בעת כתיבת הספר הזה להיות בעל מחבר ספרים ולהדפיס אותם להתגדל ח”ו מכבוד התורה, חס מלהזכיר לומר כן, אלא בעת למודי רשמתי לעצמי כדי שלא אשכח שורש ענין למודי בכתבי מרן האר”י זלה”ה וכן כמה דברי רז”ל הנצרכים לעבודת הבורא ב”ה וזה היה בכל יום בעת למודי, ואחר כמה שנים באו חברים שלי וראו חיבור זה ואמרו לי שזה הספר נצרך מאוד לכמה בני אדם בעלי נפש ונכון הוא להדפיס אותו ולא השגחתי על דבריהם.
ואחר פטירות אדוני אבי מורי ורבי זלה”ה הייתי מסתופף בצל קדשו של מחותני הרב הגאון הקדוש איש קדוש אלקים מו”ה חיים ה”ש זלה”ה מסאנז ושמע מאנשי שלומינו שיש תחת ידי חיבור כזה ושלח להראות לפניו חיבור הזה והיה מעיין בו בלילה אור ליום ב’ פ’ לך שנת תרל”ו לפ”ק וביום ב’ אחר התפלה נטלתי ממנו רשות ליסע לביתי לשלום, ואמר לי עיינתי בספרכם וראיתי כמה דברים נחמדים הנצרכים לבעלי נפש דקדושה, ואבקש מכם להדפיס זה הספר בקרוב כי העולם צריך לו.
(מתוך ההקדמה לספרו ‘אור עינים’)
סיפר הגה”ק רבי חיים יעקב מקאמרנא זיע”א בעל ה’פרי חיים’, שבעיר באריסלאב היה דר אחד מחשובי חסידי קאמרנא ושמו רבי צבי, והיה לו בית מרזח, פעם נכנס אליו גוי אחד מכשף גדול ובקי בשירטוטי הידים, והראה לו בן החסיד הנ”ל את ידיו, ואמר לו, שרואה בשירטוטי ידיו שבעוד כמה שבועות יהיה בן י”ג, ויחגוג שמחת הבר מצווה, ולמחרת יום הבר מצוה ימות! התחיל הנער לבכות מדברי הגוי, ויספר הדבר לאביו, תיכף ומיד אסר העגלה ונסע לקאמרנא, אל רבינו הקדוש בעל הדמשק אליעזר זיע”א, אמר לו רבינו הקדוש: “דברי הגוי אמת, אבל אני מבטלם, ואין לך ממה לפחד, וכל דברי הגוי יהיו מעתה בטלים ומבוטלים, וסימן שדבריי כנים, כשתחזור לביתך תשמע שהגוי המכשף מת במיתה משונה”, וכן היה. והאריך בן החסיד הנ”ל עוד הרבה שנים והיה מגדולי חסידי קאמרנא, ושמו היה רבי יחזקאל מבאריסלאב.
סיפר הרה”ח רבי צבי הירש קאלטער ז”ל, שהיה בעל תפילה בבית מדרשו של הראב”ד הגאון הצדיק רבי ישראל יצחק הלוי רייזמאן זצ”ל בבית המדרש דחסידים בתי וורשא, שאחיו היה לו בן שנולד אילם ל”ע, ומיום היוולדו לא הוציא הגה מפיו, באחת הפעמים שנסע אחיו עם בנו האילם לדרוש ברופאים ברכבת, ובתוך הרכבת נסע גם כן הצדיק בעל הדמשק אליעזר זיע”א. ניגש אליו אבי הבן עם בנו האילם ונתן קוויטל ופדיון כנהוג, שזקיני הקדוש יעתיר עליו שיוושע בדבר ישועה ורחמים, רבינו הרים את מגבעתו מעל ראשו והוריד הכיפה שלו מעל ראשו, והלביש את הכיפה שלו לילד האילם, ואמר לו, שיתחיל לדבר, ותיכף ומיד התחיל לדבר כאחד האדם.
סיפר הגה”ק רבי חיים יעקב מקאמרנא זיע”א בעל ה’פרי חיים’, שסיפר לו בעל העובדה הרה”ח ר’ מרדכי מייזעס ז”ל מזקני חסידי קאמרנא במונקאטש, שהוא היה איש עשיר אמיד גדול ומפורסם, והיה מלווה מעות ליהודים ולהבדיל לגוים גם כן, פעם הגיע אליו דוכס אחד, שילווה לו סך אלף רייניש וקצב את הזמן שעליו להחזיר את ההלוואה, ובתוך אותו הזמן מת הדוכס ההוא, ור’ מרדכי הנ”ל חשב, שאשת הדוכס אינה יודעת ממעשה הלוואה, ע”כ הוסיף עוד מספר אפס בסוף כדי שיהיה השטר הלוואה על סך עשרת אלפים רייניש, ובאמת ידעה אשת הדוכס ממעשה ההלוואה, ובעת שהביא השטר לגבות ממנה המעות, וראתה המעשה שעשה, הזמינה אותו לבית המשפט על מעשה המרמה שרצה לרמות אותה, והיה בסכנה גדולה, וכמעט שהיו יכולים להרוג אותו על זה.
בעת ההיא היה רבינו בשבת קודש בעיר ברגסאז ונסע ר’ מרדכי להסתופף בשבת קודש בצל הקודש, ובמוצאי שבת קודש נכנס ר’ מרדכי לרבינו ועיניו מלאות דמעות על הצרה הגדולה שנתגלגלה לפתחו, כששמע הצדיק את מה שעשה, קם ממקומו וזעק עליו דברי מוסר על שעלה במחשבתו לעשות כדבר הזה, ובפרט שעתה יצא מזה חילול השם גם כן, וקיבל על עצמו, שמעתה ישא ויתן באמונה אפילו עם עכו”ם, אך הנעשה אין להשיב לגבי המשפט, אמר לו רבינו, שבשעת המשפט יצייר לפניו דמות דיוקנו, ועל ידי כן תבוא לו הישועה, וכן עשה. כשנכנס לבית המשפט, והקטיגור התחיל להרצות דבריו, לא שת לבו לדברי הקטיגור, אלא עמד וצייר לפניו דמות דיוקנו של רבינו, אך לא אמר הקטיגור אלא מילה אחת ושתיים נפל ונתעלף, כשעוררו אותו מעלפונו והתחיל לדבר בשנית, ור’ מרדכי עשה כבתחילה וצייר לפניו דמות דיוקנו של רבינו, נפל הקטיגור בשנית והתעלף, כך חזר הדבר ונשנה כמה פעמים, עד שביטלו וויתרו על המשפט, ויצא זכאי בדינו.
[חלק מהדברים באדיבות מכון אור לישרים]
