השיעור השבועי: פרשת כי תצא • הרב נתנאל אביסרור

ערב שבת שלום ומבורך לכולם
וכתיבה וחתימה טובה לשנה טובה ומתוקה ומבורכת ורק בשורות טובות ומשמחות ישועות ונחמות אמן ואמן

בשבת קודש יג אלול ימלאו 116 שנה להסתלקותו של האדם הגדול הענק בענקים אשר האיר את כל העולם בכל פרד"ס התורה הקדושה מרן הגהק המקובל האלוקי ריש מתיבתא וריש גלותא רבינו יוסף חיים זיעא המכונה על שם ספרו הבן איש חי

שיהא מליץ יושר עלינו להחיש הגאולה האמיתית והשלימה תיכף ומיד ממש אמן ואמן

הגה"ק בבא סאלי זיעא תמיד אהב להסתכל בתמונתו בצורת הדיקנא קדישא כמו צורת פני המנורה הטהורה ואמר שזה חקוק תחת כסא הכבוד ושהוא אדם השלם

הקשר התורני של מרן הבן איש חי עם גדולי דורו הגיע גם עד אירופה, וחלק גדול מפסיקתו ההלכתית שנטתה לחומרה אחר הקבלה, מקבילה פעמים לא מעטות דווקא לפסיקת הרמ"א ולעיתים מזכירה באופיה את אופי הפסיקה של הקהילות החסידיות באירופה. בפירושו על הש"ס הוא מביא את מחלוקת הגר"א והבעש"ט בעניין כוונת התפילה. בספרי ההלכה הוא מזכיר פעמים אין ספור את 'שולחן ערוך הרב' שחיבר מרן כק האדמו"ר הזקן מחב"ד בעל התניא קדישא זיעא בתואר ה'הגאון רבי זלמן', ובספרי דרשות הוא מביא דברים מכתבי ה'בני יששכר', רבי צבי אלימלך מדינוב.

ובבן יהוידע על הש"ס ברכות דף ג מזכיר פרוש גם מהגהק רבי לוי יצחק מברדיטשוב זיעא

גם בכיוון ההפוך, זכה רבי יוסף חיים להערצה מרבני ומקובלי אירופה, כמו הרידב"ז ובעל ה'לשם', רבי שלמה אלישיב (סבו של הגרי"ש אלישיב), ובחסידות בעלזא אף ישנה מסורת המספרת כי האדמו"ר השלישי, רבי יששכר דב, לא רצה לכתוב על מצבת אביו "יחיד בדורו" באומרו כי כל זמן שחי הבן איש חי בבבל, לא ניתן לומר על מישהו אחר "יחיד בדורו".

וכן כל גדולי ישראל מכל העדות והחוגים וכן כל גדולי החסידות מביאים מספריו על הש"ס ועל כל התורה כולה שבלי זה אי אפשר להבין הרבה אגדות בש"ס שזה מאוד תמוהים

בז' אלול תרי"ט נפטר חכם אליהו חיים, וביום השביעי ל'שבעה' עלה רבי יוסף חיים להספיד את אביו בפני אלפי יהודי בגדד. במעמד זה התגלה לראשונה כוחו הגדול בדרשה ובדיבור, ובו ביום החליטו חכמי בבל כי רבי יוסף חיים ימלא את מקום אביו בהנהגה. היה זה בי"ג אלול תרי"ט – חמישים שנה בדיוק לפני יום הסתלקותו.

פרשת כי תצא למלחמה על אויביך ונתנו ה' אלוקיך בידך (כא,י)

מלחמה זו רומזת למלחמת היצר בעת התפילה. וההקדמה למלחמה זו היא 'כי תצא', היציאה מהבית לבית-הכנסת, שכן (א) "אין תפילתו של אדם נשמעת אלא בבית-הכנסת" (ברכות ו), (ב) המטרה היא "ונתנו ה' אלוקיך בידך", והקב"ה נמצא בבית-הכנסת, כמאמר רז"ל (ירושלמי ברכות פ"ה) "היכן הוא מצוי, בבית-הכנסת".
הסבר נוסף: היציאה היא ברגל, ועבודת התפילה מתחילה ב'רגל' שבנפש, היינו הודאה וקבלת עול ("מודה אני", "הודו לה'").
(אור התורה דברים עמ' תתע).

כי תצא למלחמה על אויביך ונתנו ה' אלוקיך בידך ושבית שביו (כא,י)
"כי תצא למלחמה" – אם רק תצא להילחם, "על אויביך" – הגוף והנפש הבהמית, "ונתנו ה' אלוקיך בידך" – מובטח לך שבעזרת ה' תנצח אותם, ולא זו בלבד, אלא "ושבית שביו" – תנצל את כוחה הגדול של הנפש הבהמית בקדושה, ככתוב (משלי יד) "ורב תבואות בכוח שור".
(לקוטי שיחות ב עמ' 384).

כי תצא למלחמה (כא,י)
"כי תצא" – מדבקותך בהקב"ה, מיד "למלחמה" – תצטרך להילחם עם הרע.
('מגיד דבריו ליעקב' עמ' ז).

כי תצא למלחמה (כא,י)
במלחמת הרשות הכתוב מדבר (רש"י).
נאמר בספרים שמלחמה זו רומזת למלחמת היצר, ובכל-זאת אומר רש"י שמדובר במלחמת הרשות. אומר על כך כ"ק אדמו"ר הצמח-צדק:
אמנם העבודה בבחינת 'אתכפיא' (כפיית הדעת והלב שלא להימשך לעניינים בלתי רצויים), היא 'מלחמת חובה', כדכתיב (שלח טו), "ולא תתורו אחרי לבבכם", אך עבודה בבחינת 'אתהפכא' (להפוך ולשנות את רצונות הלב מיסודם) 'מלחמת רשות' היא, שכן אינה שווה לכל נפש.
(אור-התורה – דברים, עמ' תתסד).
* * *
כ"ק אדמו"ר מתרץ: ידוע שעבודת התפילה נקראת 'בירור בדרך מלחמה', שכן הנפש האלוקית מתלבשת אז בנפש הבהמית, והתלבשות זו דורשת מלחמה ויגיעה. לעומת, לימוד התורה נקרא "בירור בדרך מנוחה", שהרי הלומד ממשיך אור אלוקי בנפשו, ויצר הרע מתברר מאליו.
מובן אפוא כי בירור בדרך מלחמה ("כי תצא למלחמה"), הוא 'מלחמת רשות', שהרי ישנה גם דרך אחרת – בירור בדרך מנוחה.
(ליקוטי-שיחות, כרך יד, עמ' 85).
* * *
כ"ק אדמו"ר הצמח-צדק היה מייעץ לנערים המתחילים בעבודת התפילה להתבונן לפני התפילה בדרגות נעלות ביותר, שכן כך יתבטל הרע ויוכלו להתפלל בכוונה. וכך היה אומר:
"כי תצא למלחמה" – כשיוצאים למלחמת היצר בעת התפילה, צריכים להתבונן בדרגה שהיא "על אויביך" לגמרי, שאין לרע קשר ואחיזה בה כלל.
(מפי השמועה).

על אויביך (כא,י)
כאשר תצא למלחמת היצר מתוך ביטחון שהקב"ה אכן עומד לימינך לעזור לך, הנה עצם היציאה, אפילו לפני שהחלה המלחמה עצמה, כבר תהיה באופן ד"על אויביך" – למעלה מהאוייב.
(ליקוטי שיחות, כרך ב, עמ' 697).

ושבית שביו (כא,י)
ביד האדם לא רק לנצח את היצר, אלא גם לקחתו בשבי, כלומר – לנצח את היצר בעזרת היצר עצמו. שכן, תפקידו של היצר הוא לפתות את האדם לחטוא, והוא זריז במלאכתו זו כדי לעשות שליחות בוראו. מזה גופא יכול האדם ללמוד – להזדרז בקיום רצון הקב"ה ולא להישמע לפתויי היצר. זאת ועוד: מרצונו של היצר-הרע ניתן ללמוד מהו רצונו של היצר-הטוב.
(כתר-שם-טוב עמ' יז,נה).
* * *
"ושבית שביו" – תוכל להוציא מיד הקליפה דבר השבוי אצלה, כמבואר בתניא (פרק ז) ש"מי שהוא בזוללי בשר וסובאי יין למלאות תאוות גופו… יורד חיות הבשר והיין שבקרבו ונכלל לפי שעה ברע גמור… עד אשר ישוב האדם ויחזור לעבודת ה'".
(ליקוטי-שיחות, כרך ב, עמ' 697).

וראית בשביה אשת יפת תואר וחשקת בה ולקחת לך לאשה (כא,יא)
"וראית בשביה אשת יפת תואר" – היופי הגשמי הוא בבחינת שביה, שהרי שורשו הוא יופי רוחני, ספירת התפארת, אלא שנפל ונשתלשל ביופי גשמי;
"וחשקת בה" – שמא תחשק ביופי הגשמי;
"ולקחת לך" – להנאתך;
לא תעשה כן, אלא תעלה את היופי "לאשה" – "אשה ריח ניחוח לה'", על-ידי זה שתדבק מחשבתך בשורש היופי, תפארת העליון.
('מגיד דבריו ליעקב' עמ' ז).

האחת אהובה והאחת שנואה… והיה הבן הבכור לשניאה (כא,טו)
אהובה – היינו נפש האלוקית.
שנואה – היינו נפש הבהמית.
"והיה הבן הבכור לשניאה" – לנפש הבהמית שורש נעלה יותר מלנפש האלוקית, בהתאם לכלל ש"כל הגבוה-גבוה ביותר יורד למטה-מטה ביותר", נמצא שמבחינה זו הנפש הבהמית היא ה"בכור".
(ליקוטי-תורה – דברים, עמ' לז).

והיה הבן הבכר לשניאה (כא,טו)
"שניאה" – רומז ללאה, ככתוב (ויצא כט) "וירא ה' כי שנואה לאה".
"והיה הבן הבכור לשניאה" – לאה היא אמו של יהודה, שמזרעו יבא משיח בן דוד הנקרא "בכור", ככתוב (תהלים פט) "מצאתי דוד עבדי . . אף אני בכור אתנהו".
(אור התורה דברים עמ' תתקו).

לא תלין נבלתו על העץ . . כי קללת אלקים תלוי (כא,כג)
זלזולו של מלך הוא, שאדם עשוי בדמות דיוקנו (רש"י).
לכאורה הטעם הזה מחייב שאין לתלות את המת אפילו לשעה קלה?
אלא החטא מעלים ומסתיר על העובדה שהחוטא עשוי 'בדמות דיוקנו' של מקום, ולכן אין 'זלזולו של מלך' בתלייתו; ורק לאחר התליה, שהיא השלב הסופי של כפרת החטא, מתגלה עניין זה, ושוב יש לדאוג ל'קללת אלוקים'.
(לקוטי שיחות ז עמ' 168).

לא תראה את חמור אחיך או שורו נפלים בדרך והתעלמת מהם הקם תקים עמו (כב,ד)
"לא תראה את חמור אחיך" – אם ראית יהודי הדומה לבהמה טמאה, "או שורו" – יהודי שדומה לבהמה כשרה, "נופלים בדרך" – הם נפלו מדרגת אדם לבחינת בהמה, "והתעלמת מהם, הקם תקים עמו" – חובתך לעזור להם ולהקימם מנפילתם. שכן מן השמים גרמו שתראה בנפילתם כדי שתעזור להם; אלמלא לא היה הדבר שייך לך, לא היית רואהו. "לא תראה… והתעלמת".
(לקוטי שיחות ב עמ' 633).

והאם רובצת על האפרוחים (כב,ו)
ידוע ש"אם" רומז לבינה, ו"אפרוחים" – למידות אהבה ויראה. שכן ההתבוננות בגדולת ה' "מולידה" אהבת ה' ויראתו.
הרמזים לכך:
א) "אפרח" בגימטרייה 'חסד גבורה' (אהבה ויראה). ב) האותיות א' ופ' של תיבת "אפרח" הן ראשי תיבות אהבה ופחד. ג) בתיבת "האפרחים" ישנן האותיות יראה.
(ליקוטי לוי-יצחק לתניא, עמ' לב).

כי תבנה בית חדש (כב,ח)
הרבי מהר"ש הלך פעם בלוויית אחד מחסידיו ברחוב, ובדרכם עברו ליד מקום שבו עסקו פועלים בהקמת בית. הרבי שם לב שפיסות עץ קטנות נפלו מידי הפועלים, מקצתן נפלו אל מתחת לבניין ונשארו שם, ומקצתן נפלו לצד הדרך, והעוברים והשבים ליקטו אותן לצורכי בישול והסקה.
אמר הרבי:
הלוא תראה שהקיסמים שאותם מלקטים זוכים להתברר, שכן יהודים משתמשים בהם לבישול לכבוד שבת וכיוצא בזה; ואילו הקיסמים שנופלים מתחת לבניין אינם זוכים להתברר. זהו שנאמר "כי תבנה בית" – כשעוסקים בבניית בית, "חדש" – ראשי-תיבות "חאַפ די שפענער" (=תפוס את הפיסות הדקות)…
(מפי השמועה).

ועשית מעקה לגגך… כי יפול הנופל ממנו (כב,ח)
אסור שגאוותך ("גגך") תגרום נפילה רוחנית אצל יהודי אחר. כשיוצאים לקרב יהודי לתורה ומצוות, ומתערב בכך הרגש של גאווה וישות, זה עלול להרחיק את השני ולגרום אצלו נפילה יתרה, ולכן צריכים להגביל את הגאווה – "ועשית מעקה לגגך".
ואם יאמר האומר שהוא חושש מפני הגאווה ולכן הוא מושך את ידו מעבודה זו – עליו לדעת שלא זו העצה (האם בגלל גאוותו חייב השני לסבול?), אלא העצה היא "ועשית מעקה לגגך", להגביל את הישות שלו.
וכמסופר שפעם אחת התאונן אברך אחד לפני אדמו"ר האמצעי שהוא מתגאה מכך שחוזר מאמרי חסידות ברבים בטוב-טעם. השיב לו הרבי: "אַ ציבעלע זאָל פון דיר ווערן, אָבער חסידות זאָלסטו חזר'ן" (=המשך לחזור חסידות אפילו אם יהיה ממך 'בצל').
(לקוטי שיחות כרך כד, עמ' 143).

לא תחרוש בשור ובחמור יחדיו (כב,י)
בחסידות מובאים שני טעמים לאיסור זה: א) כדי שהקליפה (חמור) לא תינק מהקדושה (שור). ב) כדי שלא לערב את הגבורות (שור) ואת החסדים (חמור).
אומר על כך כ"ק אדמו"ר:
לפי הדעה (רמב"ם הלכות כלאים פ"ט) שהאיסור אינו אלא במין טהור עם מין טמא, טעם האיסור הוא כדי שהקליפה לא תינק מהקדושה; ואילו לדעה (רא"ש הלכות קטנות הלכות כלאים ס"ה) שהאיסור הוא גם בטהור עם טהור וטמא עם טמא, טעם האיסור הוא כדי שלא לערב מידות מנוגדות.
(לקוטי שיחות כרך כד, עמ' 150).

גדלים תעשה לך (כב,יב)
אף מן הכלאים (רש"י).
נאמר במדרש (פרקי דר"א פכ"א) שקין הביא זרע פשתן, והבל הביא כבשים שלא נגזזו לצמר, ומכיוון שמנחת קין נתעבה ומנחת הבל נתקבלה, אין לערב את שתי המנחות לעולם. ונשאלת השאלה: מאחר שפשתן שייך לקין, איך ניתן להשתמש בו בציצית?
אומר אדמו"ר ה'צמח-צדק':
לפשתן יש שורש נעלה ביותר בקדושה, אלא שירד ונפל עד לבחינת קין, על-פי הכלל 'כל הגבוה ביותר יורד למטה יותר'. הפשתן שבציצית, שהוא בגד של מצווה, מסמל את הפשתן כמו שהוא בשורשו, ושם הוא "מין במינו" עם הצמר ואין סיבה שלא לערב אותם.
(אור התורה דברים עמ' תתקסב).

ולא אבה ה' אלקיך לשמע אל בלעם ויהפך ה' אלקיך לך את הקללה לברכה כי אהבך ה' אלקיך (כג,ו)
"ולא אבה ה' אלוקיך לשמוע אל בלעם" – אף שבלעם מצא מקומות כאלה, שמשם היה יכול לקטרג על ישראל (כמסופר בפרשת בלק), לא רצה הקב"ה לשמוע אליו כלל, כמו אב שאינו רוצה לשמוע שום קטרוג על בנו יחידו (וכמעשה שהיה בימי הבעל-שם-טוב, שבית-דין של מעלה גירש את השטן ולא רצה לשמוע כלל את קטרוגיו).
"ויהפך ה' אלוקיך לך את הקללה לברכה" – הקטרוג עצמו נהפך לברכה, "כי אהבך ה' אלוקיך" – באהבה עצמית שלמעלה מטעם ודעת, ואין שום קטרוג יכול להחליש אהבה זו.
(אור התורה דברים עמ' תתקפא).

ולא אבה ה' אלוקיך לשמוע אל בלעם ויהפוך ה' אלוקיך לך את הקללה לברכה כי אהבך ה' אלוקיך (כג,ו)
"ולא אבה ה' אלוקיך לשמוע אל בלעם" – רומז לראש-השנה. ביום זה, שהוא יום הדין, באים המקטרגים לקטרג על ישראל, אבל כשישראל חוזרים בתשובה עומד הקב"ה מכיסא דין ויושב על כיסא רחמים ואינו מקבל את הקטרוגים.
"ויהפוך ה' אלוקיך לך את הקללה לברכה" – יום-הכיפורים. התשובה מעומק הלב בעשרת ימי תשובה גורמת לכך שביום-הכיפורים, שהוא יום סליחה וכפרה, נהפכים הזדונות לזכיות.
"כי אהבך ה' אלוקיך" – חג-הסוכות. עבודת ראש-השנה, עשרת ימי תשובה ויום-הכיפורים מזככת ומטהרת את ישראל, וכשמגיע חג-הסוכות מתגלה אהבתו העצמית והפנימית של הקב"ה אליהם.
(ספר המאמרים ת"ש עמ' 159).

ולא יראה בך ערוות דבר (כג,טו)
חד חסיד שאל לאליהו זכור לטוב: ערום מהו שיקרא שמע, אמר ליה: ולא יראה בך ערוות דבר, ערוות דיבור (ירושלמי תרומות פ"א ה"ד)
בימי בחרותו פירש אדמו"ר ה'צמח-צדק' מאמר זה כך:
"ערום" – היינו 'משכיל' בחסידות, "מהו שיקרא שמע" – שיסביר את המושג של 'ייחודא עילאה' ויבאר איך הקב"ה הוא היש האמיתי ו'כולא קמיה כלא חשיב' (מבואר בחסידות ש'שמע' הוא ייחודא עילאה, ו'ברוך שם' ייחודא תתאה). "ולא יראה בך . . ערוות דיבור" – גנאי הוא לאדם להרחיב את הדיבור בדברים כאלו שהוא רחוק מהם.
"ערום" – אדם שהוא ערום מידיעה והשגה בענייני חסידות, "מהו שיקרא שמע" – בעבודה פשוטה, מתוך בכיות. "ולא יראה בך… ערוות דיבור" – גנאי הוא ל'עובד' כשחסרה לו ידיעה והבנה בחסידות.
(ספר השיחות ת"ש עמ' 106).

מוצא שפתך תשמור ועשית (כג,כד)
"מוצא שפתיך" – היינו אמירת 'מודה אני' בבקר. "תשמור ועשית" – יש לזכור ולשמור אמירה זו במשך כל היום ולהתנהג בהתאם אליה.
(לקוטי שיחות כד עמ' 296).

כי תבא בכרם רעך ואכלת ענבים כנפשך . . כי תבא בקמת רעך וקטפת מלילות בידך (כג,כה-כו)
בפועל הכתוב מדבר . . אף זו בפועל הכתוב מדבר (רש"י).
יש לדקדק בזה: לכאורה היה הכתוב צריך להקדים "כי תבוא בקמת רעך"? שהרי אכילת הפועל בכרם היא חידוש גדול יותר מקטיפת מלילות בקמה.
אלא "רעך" זה הקב"ה (שמו"ר ר"פ יתרו), ו"פועל" רומז ליהודי, שנברא לשמש את קונו.
כרם – רומז לעבודה מתוך תענוג, לפנים משורת הדין (הכרם מצמיח פירות המוסיפים תענוג). קמה – עבודה מתוך קבלת עול, כפי המוכרח על-פי שורת הדין (מתבואת השדה עושים לחם, המוכרח לקיום האדם).
לפי זה מובן מדוע קדם "כרם" ל"קמה": בראש ובראשונה מלמדנו הכתוב שהעובד מתוך תענוג הוא "פועלו" של הקב"ה והקב"ה מספק לו את כל צרכיו ("ואכלת ענבים כנפשך שבעך"); ולאחר מכן משמיענו הכתוב חידוש גדול יותר, שאף בעובד מתוך קבלת עול כן הוא ("וקטפת מלילות בידך").
(לקוטי שיחות כרך לד, עמ' 129).

ביומו תיתן שכרו (כד,טו)
ידועה השאלה: כיצד דוחה הקב"ה את מתן השכר על קיום המצוות עד לעולם הבא, היינו עולם התחייה, והרי הקב"ה מקיים את התורה, כמאמר רז"ל (שמו"ר פ"ל) "מה שהוא עושה הוא אומר לישראל לעשות"?
יש לומר שעבודת כל ישראל במשך כל הדורות נחשבת ל"שכירות" אחת, והרי "שכירות אינה משתלמת אלא לבסוף" (ב"מ קי). שכן תכליתה של עבודה זו היא לעשות מהעולם דירה להקב"ה, ומיד שתיגמר עבודה זו (בתחיית המתים) והעולם יהיה בבחינת "דירה" – יקבלו כל ישראל את שכרם.
(לקוטי שיחות כרך כט, עמ' 138).

זכור את אשר עשה לך עמלק (כה,יז)
על התקרבותו של אחד מגדולי חסידי אדמו"ר הזקן לחסידות מסופר, שפעם אחת, בעת קריאת פרשת זכור, הבחין באיש אחד שפניו הביעו את סלידתו העמוקה מעמלק. לאחר הקריאה ניגש אליו ושאל: ר' יהודי, מה עשה לך עמלק שאתה שונא אותו כל כך?
השיב הלה, שהיה אחד החסידים הנודעים: אם רצונך לדעת, בוא אתי לרבי שלי ושם תקבל את המענה…
(מפי השמועה).

זכור את אשר עשה לך עמלק בדרך בצאתכם ממצרים (כה,יז)
"בדרך בצאתכם ממצרים" – כאשר מתעוררים לצאת ולהתעלות מהמיצר של הגשמיות והחומריות בא "עמלק" ומנסה להפריע.
העצה לקליפת עמלק היא – "זכור": יש לחקוק דברי תורה בזיכרון ולחשוב ולהרהר בהם בכל עת ובכל מקום.
(ספר המאמרים קונטרסים ב עמ' רפז).

אשר קרך בדרך (כה,יח)
לשון קור וחום (רש"י).
עבודת הבורא צריכה להיות מתוך חמימות והתלהבות, ככתוב (ואתחנן ד) "כי ה' אלוקיך אש אוכלה הוא", ואילו עמלק מקרר את האדם, שלא יתפעל מעניין אלוקי. כיצד הוא עושה זאת? על-ידי שהוא מעורר ספֵקות בכל דבר (עמלק בגימטרייה ספק), ואומר: מי אומר שהעניין הוא כן…
(ספר המאמרים קונטרסים ב עמ' רפז).

אשר קרך בדרך (כה,יח)
לשון קור וחום (רש"י).
פרשת עמלק נזכרת בתורה פעמיים – "ויבוא עמלק וילחם עם ישראל ברפידים" (בשלח יז), ו"זכור את אשר עשה לך עמלק".
העמלק מרפידים משפיע על יהודי שלא להקפיד בקיום המצוות, "שרפו ידיהם מדברי תורה" (מכילתא), ואילו עמלק של פרשתנו מקרר אותו מכל דבר שבקדושה. לכן מצינו שבשבת פרשת זכור קוראים "זכור את אשר עשה לך עמלק", ולאחר מכן, בפורים, קוראים "ויבוא עמלק" (אף שלכאורה היה הסדר צריך להיות הפוך) וכאמור, כי תחילה מקרר עמלק את האדם מכל דבר שבקדושה, ועל-ידי-כך הוא מביאו למצב של "רפו ידיהם מדברי תורה".
(ספר-השיחות תש"ד עמ' 74).

ויזנב בך כל הנחשלים אחריך (כה,יח)
חותך מילות וזורק כלפי מעלה (רש"י).
קליפת עמלק מסתירה על האותיות י'-ה' של שם הוי', כדכתיב (בשלח יז), "כי יד על כס יה מלחמה לה' בעמלק"; ואילו מצוות מילה פועלת גילוי של אותיות אלו, כנרמז בתיבת 'מילה' – מל י-ה. משום כך התנגד עמלק למצוות מילה דווקא.
(אור-התורה דברים עמ' תתרכד).

כל הנחשלים אחריך (כה,יח)
חסרי כוח מחמת חטאם, שהיה הענן פולטן (רש"י).
לפנינו לימוד ולקח נפלא:
עמלק לא פגע אלא בבעלי החטא שנפלטו מן הענן, ובשביל יהודים אלו יצאו כל ישראל מהענן כדי להילחם בעמלק, כנאמר (בשלח יז), "צא הילחם בעמלק" (צא מן הענן, רש"י).
הווי אומר: חובתו של כל אחד ואחד לצאת אל מ"חוץ לענן" – להגיע גם ליהודי הנמצא מחוץ לעולמה של היהדות, חשוף ל"עמלקים" שונים ומשונים, ולקרבו לתורה.
(מהתוועדות שבת-קודש פרשת בשלח תשמ"א).
©לזכות ישראל בן רחל שלה
חיה קלרה בת רבקה
יוסף יצחק בן חיה קלרה
מנחם מענדל בן חיה קלרה
שמואל בן חיה קלרה