השיעור השבועי: פרשת לך לך • הרב נתנאל אביסרור

שבת שלום ומבורך לכולם ורק בשורות טובות ומשמחות ישועות ונחמות

פרשתנו פרשת לך לך שבה אברהם אבינו אבי כל האומה והמכונה אברהם העברי שפתח לנו דרך וצינור במסירות נפש של עשרה נסיונות שהתנסה ועמד בהם בכל העוז והפליא את כל העולם כולו שלא הכירו את הקבה

ולכן אומרים את פרשת עקדת יצחק כל יום ויום להזכיר לנו שהוא הגבר הוקם על שבזכותו נהיה כח גדול לכל יהודי ויהודי לאלפי שנים קדימה למסור נפש על קידוש השם וגם לחיות על קידוש השם בכל הזמנים הקשים שעמדו לעם ישראל מכל העולם.

ובנוסף שכולנו עושים היום ברית מילה בשמחה רבה לילדינו בגיל שמונה ימים שזה למעלה מהטבע ממש שזה ההסבר שמברכים דווקא להכניסו בבריתו של אברהם אבינו עה כי הוא פתח את הדרך לזה

ויהי רצון שלא עוד שוד ושבר בגבולינו שיתקיים בנו ונתתי שלום בארץ ושכבתם ואין מחריד והשבתי חיה מן הארץ וחרב לא יעבור בארציכם וניגאל בשובה ונחת בחסד עליון וברחמים גדולים ונראה מעכשיו רק דם מילה ורפואה ודם של קרבנות בבית המקדש השלישי תיכף ומיד ממש אמן ואמן

כ"ק אדמו"ר מהוריי"צ סיפר:
בהיותי ילד נכנסתי פעם בשבת פרשת לך-לך, בבוקר לפני התפילה, לחדר אבי (הרבי הרש"ב נ"ע), ומצאתיו 'עובר' על פרשת השבוע ('שניים מקרא ואחד תרגום'). הוא היה שרוי במצב-רוח מרומם ובה בשעה זלגו מעיניו דמעות. עמדתי נרעש, בלא שיכולתי להבין כיצד אפשרי מצב-רוח מרומם יחד עם דמעות, אך לא העזתי לשאלו על כך. רק במוצאי שבת, כשנכנסתי כדרכי לאבי, אזרתי עוז ושאלתיו לפשר הדבר.
אבא ענה: אלה דמעות של שמחה. ומיד הוסיף והסביר: רבינו הזקן אמר ש'צריכים לחיות עם הזמן', זאת אומרת שיש לחיות עם פרשת השבוע ועם פרשת היום של השבוע. פרשת בראשית היא פרשה שמחה בעיקרה – הקב"ה ברא את העולמות והנבראים, והיה שבע-רצון, כפי שנאמר "וירא אלוקים כי טוב"; אולם סוף הפרשה אינו נעים כל כך.
פרשת נח, פרשת המבול, היא פרשה עצובה; אבל סוף הפרשה שמח – במזל-טוב נולד אברהם אבינו!
פרשת לך-לך היא פרשה של שמחה אמיתית. בכל יום ויום מהשבוע חיים עם אברהם אבינו – הראשון שמסר את נפשו לפרסם אלוקות בעולם, ומסירות-נפש זו על התורה ומצוותיה הנחיל אברהם אבינו בירושה לכלל-ישראל.
(ספר-השיחות תש"ב, עמ' 29-30).
* * *
שמה של פרשתנו מורה על הליכה מחיל אל חיל. ונשאלת השאלה: הרי בפרשה מסופר על מאורעות שהם בגדר ירידה – ירידת אברהם למצרים ולקיחת שרה לבית פרעה!
אלא ירידת אברהם למצרים גרמה לגלות מצרים; ועלייתו ממצרים, במקנה בכסף ובזהב, סללה את הדרך לגאולה ממצרים, ברכוש גדול. כך גם לקיחת שרה לבית פרעה הביאה לכך שבגלות מצרים לא משלו המצרים בנשי-ישראל, כשם שפרעה לא משל בשרה בהיותה בביתו. מובן אפוא שבפנימיות העניינים יש בירידה זו משום התחלת העלייה, שהרי מטרתה ותכליתה היא העלייה שבאה לאחריה.
(ליקוטי-שיחות כרך ה עמ' 58).

לך לך (יב,א)
להנאתך ולטובתך (רש"י)
מקשים המפרשים – לשם מה צריך היה להבטיח לאברהם שנסיעה זו תהיה לטובתו ולהנאתו, והרי לדידו די היה בציווי הקב"ה בלבד?
ויש לומר, שאמנם מצד נשמתו אכן קיים אברהם את הציווי בקבלת עול, רק כדי למלא את רצון הבורא; אך מצד גופו – הגוף העלים. אמנם מדובר בגופו של אברהם, אבל בכל זאת זה גוף גשמי. וכפירוש הידוע בעניין "וייפול אברהם על פניו ויצחק", שזה היה מצד הגוף. ומצד הגוף היה צורך בהבטחה שהנסיעה היא "להנאתך ולטובתך".
(ליקוטי-שיחות כרך ה, עמ' 299).

לך לך מארצך וממולדתך ומבית אביך אל הארץ אשר אראך (יב,א).
ציווי זה מופנה לנשמתו של כל יהודי ויהודי, אשר צריכה לרדת ממקור חוצבה בעולמות העליונים, דרך השתלשלות מדרגות רבות, עד לעולם הזה:
"מארצך" – מבחינת רצון העליון (ארץ מלשון רצון);
"ממולדתך" – מבחינת חכמה העליונה (הנקראת 'אב');
"מבית אביך" – מבחינת בינה (שהיא בית וכלי לאב, חכמה);
"אל הארץ" – לעולם הזה הגשמי;
"אשר אראך" – אשר אני, מהותו ועצמותו יתברך, אראה לך. רק בעולם הזה מסוגלת הנשמה להמשיך ו'לקחת' את עצמות הבורא, על-ידי עסק התורה והמצווה.
(לקוטי שיחות, כרך א, עמ' 15).

מארצך וממולדתך ומבית אביך (יב,א).
"מארצך" – מרצונותיך; "ממולדתך" – ממידותיך; "מבית אביך" – משכלך. אף שרצונותיו של אברהם, וכן שכלו ומידותיו, היו חדורים קדושה, מכל מקום, הם כוחות שלו (אמנם של קדושה, אבל מציאות דקדושה); ועליו ללכת "אל הארץ אשר אראך" – העבודה שהקב"ה מראה לו. אמנם, גם לפני ציווי זה פרסם אברהם אלוקות בעולם והכניס רבים תחת כנפי השכינה, אבל הוא עשה זאת מצד הכרתו והבנתו באלוקות; ואילו לאחר הציווי נכנס לסדר חדש – פרסום אלוקות מצד ציווי ה', בתור שליח ה'.
(לקוטי שיחות כרך כ ,עמ' 58).

מארצך וממולדתך ומבית אביך (יב,א).
התורה אינה מזכירה את גדולתו של אברהם (שהכיר את בוראו, שמסר נפשו על קידוש ה' באור-כשדים, ועוד), כפי שאנו מוצאים אצל נח (שקודם שהקב"ה דיבר אליו מקדימה התורה ומספרת שהיה צדיק ותמים). מדוע?
יש לומר, שאצל כל העמים, ההתקרבות לאלוקות תלויה בכך שהם מכירים בקב"ה ומתקשרים אליו. אך אצל עם-ישראל מתבסס עיקר קירובם לאלוקות ומציאותם כיהודים על כך שהקב"ה בחר בהם. וכאן יש רמז לעניין זה – שייחודו של אברהם אבינו כיהודי ומעלתו הגדולה אינם מתחילים בכך שהוא התקרב לבורא, אלא שהקב"ה הבדילו וייחדו; הקב"ה ציווה והוא קיים.
(לקוטי שיחות כרך כ ,עמ' 305).

ואברכה מברכיך ומקללך אאור (יב,ג)
כל כהן שמברך מתברך… שנאמר "ואברכה מברכיך" (סוטה ל"ח); גוי אחד פגע את רבי ישמעאל ובירכו. אמר ליה כבר מילתך אמורה… "ומברכיך ברוך" (ירושלמי ברכות ספ"ח)
בנוגע לבני-ישראל אומר הכתוב "ואברכה מברכיך", שהיא ברכתו של הקב"ה, עליו נאמר "תוספתו מרובה על העיקר" (ב"ר פס"א). ואילו בנוגע לגוי אומר הכתוב "ומברכיך ברוך" שמשמעו ברכה על-ידי בני אדם.
(לקוטי-שיחות כרך ה עמ' 426).

ואת הנפש אשר עשו בחרן (יב,ה)
אשר עשו בחרן: שהכניסן תחת כנפי השכינה. אברהם מגייר את האנשים, ושרה מגיירת הנשים, ומעלה עליהם הכתוב כאלו עשאום (רש"י)
במדרש רבה נאמר "אלו הגרים שגיירו". ורש"י משנה מלשון המדרש וכותב "שהכניסן תחת כנפי השכינה", ולא "שגיירן".
טעם הדבר: לפני מתן-תורה לא היה לאברהם ובניו מעמד שונה משל בן-נח. ומה שקיימו האבות את כל התורה כולה – היה זה בגדר של הידור שקיבלו על עצמם. הרי שאז לא היה קיים עדיין כל עניין הגירות.
ולכן כותב רש"י "שהכניסן תחת כנפי השכינה" בלבד, ולא "שגיירן", שמשמעו גירות ממש. רק בהמשך דבריו, לאחר שכבר הדגיש כי אין כוונתו לגיור כפשוטו, בבואו לפרש את פרטי הדבר (שאברהם התעסק עם האנשים ושרה עם הנשים), נוקט רש"י לשון "גיור".
(לקוטי-שיחות כרך ה עמ' 143).

ויסע אברם הלוך ונסוע הנגבה (יב,ט)
התחברות הנפש עם הגוף היא בדרך של "רצוא ושוב", דהיינו, "דפיקא דליבא" הדופק בשתי דפיקות – הסתלקות (התכווצות) והתפשטות. טעם הדבר הוא, כי הגוף גשמי והנפש רוחנית; ואי-אפשר שתהיה התחברות של שני הפכים אלה אלא בדרך של "רצוא ושוב".
כך גם בחיות האלוקית המחיה את העולם – חיות זו נמשכת בדרך של "רצוא ושוב", ככתוב (יחזקאל א) "והחיות רצוא ושוב". כי אי-אפשר שתהא התחברות העולם גשמי והחיות האלוקית אלא בדרך של "רצוא ושוב" דווקא.
משום כך גם עבודת האדם בתורה ומצוות, שעניינה להמשיך אור אלוקי בעולם, היא בדרך של "רצוא ושוב". זהו "הלוך ונסוע" – עבודתו של אברהם היתה באופן של "רצוא ושוב".
(ספר המאמרים תרצ"ט עמ' 86).

ולאברם היטיב בעבורה (יב,טז).
רז"ל אמרו (פרש"י בראשית כד,סז) שבזכותה של שרה היתה הברכה מצויה בעיסה.
זהו "היטיב בעבורה": 'עבור' הוא תבואה, כמו "ויאכלו מעבור הארץ" (יהושע ה). "היטיב בעבורה" פירושו, שהיתה ברכה מצויה בעיסה (בתבואה).
(ליקוטי לוי-יצחק עמ' שעז).

ולאברם היטיב בעבורה (יב,טז).
לעולם יהא אדם זהיר בכבוד אשתו, שאין ברכה מצוייה בתוך ביתו של אדם אלא בשביל אשתו, שנאמר, ולאברם היטיב בעבורה. והיינו דאמר להו רבא לבני מחוזא – אוקירו לנשייכו כי היכי דתתעתרו (=כבדו את נשותיכם כדי שתתעשרו. בבא-מציעא נט).
דבר זה, שעל אדם לכבד את אשתו כדי שיתעשר, נאמר על-ידי רבא. רבא הוא מבחינת אברם, כמובא בכתבי האר"י ז"ל שאברם הוא אותיות מרבא. לכן דווקא הוא אמר שעל אדם להוקיר את אשתו בשביל שיתעשר, בדיוק כפי שהיה אצל אברהם.
רמז נוסף לקשר שבין רבא לאברם – רבא היה גר במחוזא, ובאברהם נאמר (לקמן טו) "היה דבר ה' אל אברם במחזה לאמר".
זאת ועוד: "מחזה" בריבוע עולה ר"ג ובגימטרייה – רבא (203).
(ליקוטי לוי-יצחק עמ' שעז).

ואנשי סדום רעים (יג,יג).
ורבותינו למדו מכאן – ושם רשעים ירקב (רש"י).
"ושם רשעים ירקב" הוא מקרא מלא במשלי (י). מדוע אפוא הוצרכו רבותינו ללמוד זאת גם מפסוק זה?
אלא מהפסוק במשלי (מצד עצמו) לומדים רק שיש להימנע מהזכרת שם רשעים, וכך ישתכח השם מעצמו (ראה רש"י במשלי שם). ואילו מהפסוק דנן אנו למדים, שכאשר מזכירים את שמם של הרשעים (כאשר יש בכך צורך) – יש לגנותם ולהכתירם בתארי גנאי
(ליקוטי-שיחות כרך ה עמ' 42).

והנשארים הרה נסו (יד,י).
להר נסו, הרה כמו להר, כל תיבה שצריכה למ"ד בתחילתה הטיל לה ה"א בסופה (רש"י)
בריש פרשתנו (וכן בסוף פרשת נח) נאמר "ארצה כנען" ואין רש"י מפרש שם שה'ה' בסוף מילה היא במקום 'ל' בתחילתה, וזאת לפי שהדבר ידוע ומובן מעצמו. מדוע אפוא דווקא כאן מוצא רש"י לנכון לפרש זאת?
אלא: בפסוק דנן היה אפשר לכאורה לצרף את תיבת "הרה" לתיבת "הנשארים" ולא לתיבת "נסו", ואז היה פירוש הכתוב: "והנשארים הרה – נסו" (כלומר, אותם שנותרו בהר, ברחו על נפשם). לפיכך מבאר רש"י שהפירוש הנכון הוא כי הנשארים ברחו אל ההר.
(ליקוטי-שיחות כרך י, עמ' 46).

אם מחוט ועד שרוך נעל (יד,כג).
בגמרא (סוטה יז) נאמר שבזכות אמירת אברהם "ועד שרוך נעל" זכו בניו לרצועה של תפילין (שרוך היינו רצועה). במדרש (רבה) כתוב, שבשכר זה נתן הקב"ה לישראל מצוות נעל דחליצה.
ויש להמתיק ולקשר הדברים: תפילין ומנעלים שייכים זה לזה, וכמאמר רז"ל (שבת סא) "כתפילין, כך מנעלין: מה תפילין בשמאל, אף מנעלין בשמאל".
(ליקוטי לוי-יצחק בראשית עמ' צו).

אנוכי מגן לך (טו,א)
אברהם הוא בחינת חסד בלתי מוגבל, ולכן בעיניו היו כולם טובים.
אולם באמת אין זו הדרך. שהרי הכוונה והתכלית הן לבער את הרע מן הארץ, ואם יתנהג העולם במידת חסד גדולה כזו, לא יתבטל הרע לעולם ולא יבוער מן הארץ!
זהו "אנוכי מגן לך": הקב"ה מלביש "מגן" על בחינת החסד של אברהם, כדי שהחסד יהיה מוגבל ומדוד, וכך יוכלו, בבוא העת, לבער את הרע מן העולם.
(תורה-אור, דף יב, עמ' א).

ויוצא אותו החוצה (טו,ה).
אמר לפניו – ריבונו-של-עולם, נסתכלתי באצטגנינות שלי, ואיני ראוי להוליד בן. אמר ליה: צא מאצטגנינות שלך, שאין מזל לישראל (שבת קנו)
התוספות הקשו על זה: איך אפשר לומר שאין מזל לישראל, והרי אמרו רז"ל (מו"ק כח) "בני, חיי ומזוני – לאו בזכותא תליא אלא במזל תליא"?
מתרץ אדמו"ר הזקן:
ודאי שיש מזל לישראל, כדמוכח גם ממה שאמרו רז"ל (שבת נג) "אדם אית ליה מזלא", וכן – "הכול תלוי במזלא" (זוהר ח"ג רפט). אלא שאינה דומה בחינת המזל של ישראל לבחינת המזל של אומות העולם. המזל של אומות העולם הוא – המזלות, שבעים השרים והכוכבים, שחלק ה' להם; ואילו ישראל אינם נתונים לשליטת המזלות, ומזלם הוא בחינת "אַיִן", שלמעלה מהשתלשלות. וכך יש לפרש את מאמר חז"ל: "אין – מזל לישראל", המזל של ישראל הוא בחינת ה'אַיִן'
(ליקוטי תורה דברים עא,ד).

והאמין בה' ויחשבה לו צדקה (טו,ו).
כלום יש פלא וחידוש בזה שאברהם אבינו ע"ה, שמסר את עצמו למיתה על קידוש ה' בכבשן האש, האמין בהבטחת ה' שיהיה לו בן?
אמר אדמו"ר הזקן:
תשוקתו של אברהם היתה שיהיה לו בן שיירש את דרך עבודתו בעבודת ה'. ועל זה הובטח "אשר יצא ממעיך הוא יירשך". אבל הוקשה לאברהם: הלא יצחק הוא בעל בחירה, וכיצד אברהם יכול להיות בטוח שילך בעקבותיו? לכן נחשבה לו לזכות העובדה שהאמין בהבטחה זו.
כיצד, באמת, היה יכול הקב"ה להבטיח הבטחה כזו, והרי על-ידי כך שוללים מיצחק את הבחירה החפשית? אלא הידיעה שלמעלה אינה מכריחה את הבחירה, כידוע.
(שמועות וסיפורים חלק ג, עמ' 203).

במה אדע כי אירשנה (טו,ח).
כיצד אפשר להבין את העובדה שאברהם ביקש אות וסימן להבטחת הקב"ה, וכי הבטחתו של הקב"ה עצמה אינה מספקת?
הביאור בזה: רז"ל אמרו (בבא-בתרא קל) "אין למדין הלכה לא מפי לימוד כו' (שאם לומד הרב דרך לימודו ואמר 'מסתבר טעמא דפלוני חכם' אין תלמידיו למדין משם הלכה, דשמא אם יבא לידי מעשה ידקדק יותר ויראה טעם אחר בדבר, רשב"ם), עד שיאמרו לו הלכה למעשה". הווי אומר: הדיבור אינו מכריח שהדבר יבוא לידי מעשה בפועל, ובהחלט ייתכן הפסק בין הדיבור למעשה. לכן צריכה להיות פעולה מיוחדת שתוריד מדיבור למעשה.
ולכן, אף שהקב"ה הבטיח לאברהם בדיבור לתת את הארץ לישראל, מכל-מקום אברהם חשש שמא לא 'יומשך' הדבר מדיבור למעשה, כי מחמת חטאיהם לא יהיו ישראל ראויים לקבל את הארץ.
ואף שההבטחה מוכרחה להתקיים (שהרי הקב"ה הוא המבטיח) – עדיין קיים החשש שמא יהיה זה רק ברוחניות, ולא 'יומשך' כלל למטה בגשמיות. וברור שאם ה'המשכה' תהיה ברוחניות בלבד, רק יחידי-סגולה יוכלו לזכות בכך, כי לא כולם יהיו 'כלים' להשפעה. מה-שאין-כן כשה'המשכה' היא בגשמיות – הרי היא לכל בני-ישראל בשווה.
לכן ביקש אברהם כריתת-ברית בעניין של מעשה-בפועל. ואז כשההבטחה מלווה במעשה-בפועל בהכרח הוא שתינתן הארץ בפועל (בגשמיות) לישראל.
(אור התורה כרך א, דף פב).

והנה אימה חשכה גדולה נופלת עליו (טו,יב)
והנה אימה וגו': רמז לצרות וחושך של גלויות (רש"י)
מדוע כותב רש"י "גלויות" בלשון רבים, והרי כאן מדובר בגלות מצרים בלבד?
הביאור הוא: גלות מצרים היא השורש לכל שאר הגליות. לכן אנו מוצאים (שבת פט,ב, ושם ברש"י בד"ה "ארד עמך") שלפני הירידה למצרים הבטיח הקב"ה ליעקב "ואנוכי אעלך גם עלה" – שהכוונה לכל ארבע הגלויות.
(לקוטי-שיחות, כרך ה, עמ' 183).

וגם את הגוי אשר יעבֹדו דן אנכי (טו,יד).
הרבי הרש"ב נ"ע אמר:
"וגם את הגוי אשר יעבֹדו" – זה שיש שליטה לאומות העולם על ישראל ("אשר יעבדו" לשון פועל יוצא),
"דן" – הוא מפני שבני-ישראל נדונים ונשפטים.
"אנכי" – על חוסר דבקותם ב"אנכי ה' אלוקיך"…
(ספר-השיחות תש"ג, אות מג, עמ' 74).

וגם את הגוי אשר יעבֹדו דן אנכי ואחרי כן יצאו ברכש גדול (טו,יד).
לפעמים יש יהודים שעובדים את הגוי ובוטחים בו, כדרך ישראל בהיותם באשור ומצרים, שהיו עובדים אותם ובוטחים בהם. אבל כשהקב"ה דן את הגוי הזה, רואים ישראל שרק לה' הישועה, ויעשו תשובה וייצאו ברכוש גדול.
גם בגלותנו המרה, יש הבוטחים ב'אשור' וב'מצרים', וחושבים שישועת ישראל תבוא מהם. הקב"ה דן את 'אשור' ו'מצרים' בדין גדול (נוסף על העונש המגיע להם על חטאיהם ופשעיהם), כדי שבני-ישראל יראו וילמדו שלא לשים את ביטחונם בהם, שכן הם משענת קנה רצוץ. או-אז יעשו תשובה וייגאלו.
(ספר-השיחות תש"ג, אות ח, עמ' 55).

ואברהם בן תשעים ותשע שנה בהימולו בשר ערלתו (יז,כד)
מדוע לא מל אברהם את עצמו קודם שנצטווה, והרי קיים את כל התורה כולה עד שלא ניתנה?
הביאור בדרך הפשט:
אברהם לא היה רשאי למול את עצמו קודם שנצטווה על כך מאת ה', מחמת איסור שפיכות דמים כי אסור לאדם להוציא מעצמו דם, כפי שפירש רש"י על הפסוק (בראשית ט,ה) ואך את דמכם לנפשותיכם אדרוש: "השופך דם עצמו". התורה אסרה על האדם לשפוך דם עצמו.
מצוות מילה דחתה את האיסור של "שופך דם עצמו" רק לאחר שנצטווה.
(לקוטי שיחות כרך ה, ע' 146).
* * *
אדמו"ר הזקן מבאר (בדרך החסידות):
מילה ברוחניות היא כריתת ערלת הלב, ויש בה שתי בחינות: מלמטה למעלה, "ומלתם את ערלת לבבכם" (דברים י) שעל האדם לבצע זאת (אתערותא דלתתא); ומלמעלה למטה, "ומל ה' אלוקיך את לבבך" (דברים ל), שהקב"ה מל את בני-ישראל (אתערותא דלעילא).
לכן לא קיים אברהם את מצוות מילה בגשמיות קודם שנצטווה, כי הוא רצה לזכות ולהגיע למילה השנייה, שמלמעלה למטה, הבאה רק על-ידי ציווי מוקדם של הבורא.
משום כך נאמר אצל אברהם "בעצם היום הזה נימול אברהם", מלמעלה למטה, כי אברהם זכה לבחינת "ומל ה' אלוקיך את לבבך".
(תורה אור, דף יג עמ' א' וב').
©לזכות ישראל בן רחל שלה
חיה קלרה בת רבקה
יוסף יצחק בן חיה קלרה
מנחם מענדל בן חיה קלרה
שמואל בן חיה קלרה