השיעור השבועי: פרשת במדבר • הרב נתנאל אביסרור

ערב שבת שלום ומבורך לכולם

שבת מברכין חודש סיון ערב ראש חודש נזכיר שוב את תקנת כק מרן הגהק האדמור רבי יוסף יצחק מליובאוויטש זיעא לקרוא את כל התהילים בשבת הקרובה וזה מועיל לכל המצטרך בגשמיות וברוחניות לו ולכל המשפחה

פרשת במדבר וערב חג השבועות מתן תורתנו תשפו שזה גימטריא עם הכולל שבועות שהכח להתמודד עם כל המצב שנמצאים בו עכשיו זה רק התורה הקדושה שבה נמצא כל החיות שלנו כי הם חיינו ואורך ימינו

ועוד למה נקרא חג שבועות מלשון השבועה שנשבע הקב"ה לישראל שלא יחליפנו באומה אחרת ואנחנו לא נחליפו חו אלא כמו כריתת ברית כי עצם עצמותה של הנשמה של יהודי היא חלק אלוקה ממעל ממש

לכן דווקא בזמנים הקשים ביותר שאין איתנו יודע עד מה כי תורה שלמדנו באף הכוונה בצער גדול היא שעמדה לנו ותעמוד לנו כן יהי רצון בעגלא דידן בביאת המשיח יתגלה תכף ומיד ממש אמן ואמן

לעולם קורין פרשת במדבר סיני קודם עצרת (טור או"ח סימן תכח).
ללמדך:
א. רז"ל אמרו (במדב"ר פי"ט) שיש ללמוד תורה בצורה כזאת שהאדם "משים עצמו כמדבר ומפליג עצמו מן הכול". כלומר: יש לגשת לקבלת התורה ללא חשבונות של תועלת אישית, אלא אך ורק לשם קבלת התורה, בחינת "הקדמת נעשה לנשמע".
ב. אפילו אדם שנמצא ב'מדבר', הוא סובל ממחסור ומקשיים שונים, חייב בתלמוד תורה. ובלשון הרמב"ם (הלכות תלמוד תורה פ"א): "אפילו עני המתפרנס מן הצדקה ומחזר על הפתחים".
ג. המדבר, שהוא מקום "לא ישב אדם (העליון) שם" (ירמיה ב), הוא מקום הקליפות והסטרא אחרא. התורה ניתנה במדבר דווקא, שכן תפקידה להפוך את העולם הזה התחתון, שהוא "מלא קליפות וסטרא אחרא" (תניא פל"ו), ל'דירה' לו יתברך.
(לקוטי שיחות כרך ח עמ' 236, התוועדויות תשמ"ה כרך ד, עמ' 2135).
* * *
על שלושה מניינים מסופר בפרשתנו: א) מניין בני-ישראל, ב) מניין בני לוי, ג) מניין בני קהת. שלושה אלה מקבילים לשלוש ההבטחות שהובטחו לפני מתן תורה (יתרו יט): א) "והייתם לי סגולה מכל העמים", ב) "ואתם תהיו לי ממלכת כוהנים", ג) "וגוי קדוש":
מניין בני-ישראל – כנגד "והייתם לי סגולה מכל העמים". כי במניין זה באה לידי ביטוי חשיבותם המיוחדת של ישראל על אומות העולם, כמאמר (ביצה ג), "דבר שבמנין לא בטל".
מניין בני לוי – כנגד "ממלכת כוהנים", שפירושו "שרים". שהרי בני לוי נמנו בנפרד בהיותם שונים ומיוחדים, "שומרי משמרת הקדש".
מניין בני קהת – כנגד "וגוי קדוש". שכן בבני קהת נאמר (לקמן ד) "זאת עבודת בני קהת.. קודש הקדשים" (המקודש שבכולן, רש"י).
(לקוטי-שיחות כרך יח עמ' 24).
* * *
חז"ל נותנים שני טעמים לזה שהתורה ניתנה במדבר: א) הלומד תורה חייב לשים את עצמו כמדבר הזה שהכול דשין בו, ב) ללמדנו שהתורה ניתנה חינם לכל באי העולם והכול שווים בה (במדב"ר פי"ט).
"כמדבר הזה שהכל דשין בו" – היינו מצד ה'גברא', האדם הלומד תורה. דווקא כאשר "ונפשי כעפר לכל תהיה" אפשר להגיע ל"פתח לבי בתורתך".
"הכול שווים בה" – היינו מצד ה'חפצא' דתורה. התורה היא 'הפקר' והעוסק בה כדבעי זוכה שתהיה 'שלו' ושתיקרא על שמו (ראה ע"ז יט).
ושני הדברים הם הכנה לקבלת התורה. שכן מי שמבקש לקבל את התורה חייב לדעת שני דברים: א) שבכוחו לעשות את התורה שלומד "תורתו", ב) שאפשר להגיע לכך דווקא על-ידי ביטול מוחלט.
(משיחת ד' בסיוון תשמ"ה. התוועדויות תשמ"ה כרך ד, עמ' 2114).

וידבר ה' אל משה במדבר סיני (א,א)
מונה אותם כל שעה (רש"י).
"מונה אותם" – המניין, שבו כל המנויים שווים, מעורר ומגלה את עצם הנפש, שהיא שווה בכל יהודי.
"כל שעה" – מצד עצם הנפש אין יהודי יכול להיפרד מהקב"ה אפילו לשעה קלה. שכן כל יהודי מוכן למסור את נפשו על קידוש השם, אף-על-פי שביכולתו לכפור בה' ח"ו ואחר-כך לעשות תשובה על חטאו (ואף שהאומר "אחטא ואשוב" אין מספיקין בידו לעשות תשובה – מבואר בתניא (פרק כה) ש"אם דחק השעה ועשה תשובה אין לך דבר העומד לפני התשובה"). הרי שאינו מסוגל להיפרד מהשם יתברך ולו לזמן קצר.
(לקוטי שיחות כרך ח עמ' 4).

שאו את ראש כל עדת בני-ישראל (א,ב)
"שאו את ראש" – עליכם להרים ולהגביה את נשמות ישראל ל'ראש' הנשמה – שורשה ומקורה.
"שאו את ראש" – כדי לעשות זאת עליכם להרים תחילה את ראשי העדה, שנים-עשר הנשיאים, כך שיוכלו גם הם להשתתף בעבודה זו, כדכתיב (פסוק ד), "ואתכם יהיו איש-איש למטה". שכן מצד גודל מעלתם של משה ואהרון, לא היו יכולים להשפיע ישירות על בני-ישראל אלא היו זקוקים לממוצעים – הם הנשיאים.
(ספר-המאמרים תרע"ח עמ' שיז).
* * *
מדוע מתאר הכתוב פעולת מניין זו בלשון 'שאו' דווקא, ולא 'מנו את ראש' וכיוצא בזה? שכן במניין זה נהפך כל יהודי להיות חלק מ'צבאות השם' והוא נעשה 'יוצא צבא בישראל', המקדיש את כל כוחו ומרצו לעבודת הבורא; ואין לך התנשאות והתעלות גדולה מזו.
(לקוטי-שיחות כרך יח עמ' 425).

שאו את ראש כל עדת בני-ישראל למשפחותם (א,ב)
דע מניין כל שבט ושבט (רש"י).
המפרשים פירשו, שכדי לדעת את מספר הנפשות שבכל שבט, היו מונים תחילה את כל המשפחות שבאותו שבט, ואחר-כך היו מסכמים את מספר הנפשות שבכל משפחה לסכום הכללי. ללמדך, שעם-ישראל מבוסס על המשפחה – מצבו של העם תלוי בהנהגת כל משפחה ומשפחה.
(ליקוטי-שיחות, כרך ח, עמ' 210).

שאו את ראש כל עדת בני-ישראל… לגולגלותם (א,ב)
גולגולת – רומזת לבחינה על-שכלית, כמו הגולגלת שמקיפה את המוח ולמעלה ממנו.
"שאו… לגולגלותם" – העלו והביאו את ישראל לאהבה על-שכלית, "אהבה רבה".
(ליקוטי-תורה, במדבר, עמ' ה).

כל יצא צבא (א,ג)
אמר הכתוב כן בכל פרטי המספר, לומר שלא היה אחד מכל הבאים לכלל המספר שלא היה ראוי לצאת בצבא, אלא כולן גיבורי כוח.. וזה נס (אור החיים)
כשישראל דבקים בהקב"ה על-ידי שמירת התורה, הם מתעלים מעל חוקי הטבע. פסוק זה הוא דוגמה בולטת לכך: בני-ישראל עדיין עמדו תחת הרושם העז של מעמד הר סיני והיו מסורים ונתונים לדיני התורה – לכן זכו לנס מופלא זה.
(לקוטי-שיחות כרך ח, עמ' 220).

תפקדו אתם לצבאתם אתה ואהרן (א,ג)
בנוהג שבעולם, ספירת אזרחי המדינה נעשית על-ידי פקידים מן השורה, שהרי לכאורה אין מלאכה זו דורשת חכמה יתרה. אולם מניינם של בני-ישראל נעשה על-ידי משה רבנו ואהרון הכהן בכבודם ובעצמם, ואיתם נשיאי המטות!
ללמדך, כמה גדולה מעלתם של ישראל לפני המקום, שכאשר צריכים למנותם חייב הדבר להיעשות בידי האנשים הכי חשובים שבעם!
(משיחת כ"ח באייר תשמ"ה. התוועדויות תשמ"ה כרך ד, עמ' 2092).

בני נפתלי (א,מב)
מדוע בכל השבטים נאמר "לבני", לבד משבט נפתלי שבו נאמר "בני"?
בעת הספירה עברו משה ואהרון בכל המחנה וכתבו כל שם בפנקס – "פלוני בן פלוני משבט פלוני". כך כתבו את שמותיהם של כל שישים ריבוא בני-ישראל. אחר-כך כתבו מספר כל שבט בספר בפני עצמו, ולצורך זה עברו על הפנקס הראשון ואמרו: "פלוני בן פלוני – לשבט פלוני". כתבו את שמו בספר השני, עד שסיימו את כל השבט. כך נהגו בכל השבטים. אך כשהגיעו לשבט האחרון, שבט נפתלי, לא היה צורך לרשום את שמות אנשי השבט בספר אחר, שכן לא נשאר אלא שבט אחד בלבד, אלא ספרו אותו במקומו ואמרו: "בני נפתלי, אלו שנשארו, מספרם כך וכך".
(ליקוטי-תורה להאריז"ל על הפסוק).

ויהיו כל פקודי בני-ישראל (א,מה)
הבא לפני אבי כל הנביאים ואחיו קדוש ה', והוא נודע אליהם בשמו, יהיה לו בדבר הזה זכות וחיים… כי ישימו עליהם עינם לטובה, יבקשו עליהם רחמים… והשקלים כופר על נפשותיכם (רמב"ן)
לפנינו רמז וסמך למנהג החסידי של נתינת ממון לרבי בתור "פדיון נפש".
(ליקוטי-שיחות, כרך יג, עמ' 133).

ויהיו כל הפקודים שש מאות אלף ושלושת אלפים וחמש מאות וחמישים (א,מו)
לאיזה צורך נחוץ לנו לדעת את מספר בני-ישראל באותו זמן, כאשר במשך הזמן גדל ונתרבה מספרם?
אלא מספרן של נשמות ישראל למעלה הוא שש מאות אלף – ומספר זה אינו משתנה לעולם. ומה שהיתוסף בדורות הבאים על שש מאות אלף – הוא משום שמספר זה הוא של הנשמות הכלליות בלבד, וכל שאר הנשמות הפרטיות מסתעפות מהן.
(ספר-המאמרים תרע"ח, עמ' שיב).

מנגד סביב לאוהל מועד יחנו (ב,ב)
"מנגד" – רומז לענייני עולם הזה, העומדים לנגד גילוי אור אלוקי (אל תקרי מנֶגד אלא מנַגד).
"מנגד… לאוהל מועד" – כאשר מבררים את ה'מנגד' ומכניסים אותו לגבול הקדושה, נהיה האדם המברר 'אוהל מועד', מוחו וליבו נעשים משכן ומקדש לקב"ה.
(ספר המאמרים ת"ש עמ' 107).

מנגד סביב לאוהל מועד יחנו (ב,ב)
מרחוק מיל… שיוכלו לבא בשבת (רש"י).
מטעם זה היה מרחק של מיל בין מחנה ישראל למשכן גם בימות החול.
לומר לך: את הרגש המיוחד של דבקות וקירוב לקב"ה שיהודי מרגיש בשבת, את הקִרבה המיוחדת בין 'מחנה ישראל' (היהודי) ל'משכן' (הקב"ה), צריך להמשיכה גם בימות החול; קדושת השבת צריכה לחדור לששת ימי המעשה.
(לקוטי שיחות כרך יג עמ' 8).

ואלה תולדות אהרון ומשה (ג,א)
שכל המלמד את בן חבירו תורה כאילו ילדו (רש"י).
מה בין לימוד התורה להולדה?
העונש על ביטול תורה הוא "היכרת תכרת" (סנהדרין צט). ומכיוון שקיומו של כל נברא מתחדש בכל רגע, נמצא שהמלמד את בן חברו תורה – ובכך למעשה מגן עליו מ'כרת' – הרי הוא גורם לחידוש קיומו. לכן נחשב הדבר "כאילו ילדו", שכן הרב מקשר את התלמיד למקור חיותו וגורם לכמעין "הולדה" – חידוש קיומו באותו רגע.
(ליקוטי-שיחות, כרך כג, עמ' 16).

את משמרת בני ישראל (ג,ח)
שכולן היו זקוקין לצורכי המקדש, אלא שהלוויים באים תחתיהם בשליחותם (רש"י).
ידוע הכלל (קידושין כג) שדבר שאדם אינו יכול לעשותו בעצמו, אין בכוחו גם למנות שליח שיעשה את הדבר במקומו. מובן אפוא שכל יהודי ראוי לעבוד את עבודת הלוויים, שהרי הלוויים עשו עבודה זו בתור שלוחי הציבור.
מכאן אפוא רמז וסמך לדברי הרמב"ם הידועים (סוף הלכות שמיטה ויובל), שלא שבט לוי בלבד, אלא כל מי שנדבה רוחו אותו לעמוד לפני ה' ולשרתו "הרי זה נתקדש קודש קודשים".
(ליקוטי-שיחות, כרך יג, עמ' 15).

ויהיו אלה בני לוי בשמתם גרשון וקהת ומררי (ג,יז)
לוי – מלשון "הפעם יילווה אישי אלי" (ויצא כט). מי שרוצה להתחבר לאלוקים צריך לברר ולזכך את עצמו בשלוש הדרכים האלה:
גרשון – עליו לגרש את הרע שבו, גם את הרע הדק ביותר. קהת – יש 'לאסוף' את כוחות נפשו ולשעבדם לעבודת הבורא (קהת מלשון אסיפה, כמו "ולו יקהת עמים"). מררי – צריכים להתמרמר מכך שעדיין לא בא לכלל קירוב אמיתי להקב"ה.
(ספר המאמרים תש"ד עמ' 242).
* * *
'קהת' רומז לאסיפת ניצוצות הקדושה הטמונים בגשמיות העולם, והעלאתם למקורם (קהת מלשון אסיפה, כמו "ולו יקהת עמים").
עבודה זו נרמזת בשמו של קהת דווקא, שכן בני קהת היו מופקדים על המזבחות, שעליהם מקריבים קרבנות, ועיקר בירורם של ניצוצות הקדושה נעשה על-ידי עבודת הקרבנות.
(ליקוטי-תורה במדבר עמ' כב).

והורידו את פרוכת המסך וכיסו בה את ארון העדות: ונתנו עליו כסוי עור תחש ופרשו בגד-כליל תכלת מלמעלה (ד,ה-ו)
שלושה כיסויי הארון רומזים לשלושה דברים המסתירים על אור הנשמה: הגוף, הנפש הבהמית, ואומות העולם: פרוכת המסך, שהיא חלק בקודש-הקודשים, רומז לגוף, שכן גם הגוף היהודי קדוש הוא. בגד כליל תכלת, שהיה מתאים למידת הארון, רומז לנפש-הבהמית ויצר-הרע, שהם "מקבילים" ו"מתאימים" לנפש-האלוקית והיצר-הטוב. כיסוי עור תחש, שלא היה חופף למידת הארון (ואפשר לכסות בו גם כלים אחרים), רומז לאומות העולם, שאין להם "התאמה" (ישירה) לבין ישראל.
הווי אומר: כשם שכיסוי הארון אִפשר את העברתו למקום חדש, כן באמצעות ההתגברות על כיסוייה של הנפש האלוקית היא מתעלה והולכת מחיל אל חיל.
(ליקוטי-שיחות, כרך ח, עמ' 17).

בגשתם אל קודש הקדשים אהרן ובניו יבואו ושמו אותם איש איש על עבודתו (ד,יט)
"קודש הקדשים" – רומז לתורת החסידות. וכמשל המפורסם של אדמו"ר הזקן מבן מלך שחלה ולצורך רפואתו לקחו את האבן היקרה שבכתר המלך, טחנו אותה ושחקוה במים, ונתנו לתוך פיו; הרי שתורת החסידות משולה ל"אבן יקרה שבכתר המלך", "קודש הקדשים".
"בגשתם אל קודש הקדשים" – רומז לכל אלו שעוסקים בלימוד תורת החסידות ובהפצתה.
כאשר תוך כדי עבודה זו נתקלים בהתנגדות לתורת החסידות, מובן שהדבר מעורר גבורות ודינים כלפי ההתנגדות, כפי שנרמז בכך שמדובר כאן בלוויים, וידוע שלוי שייך למידת הגבורה. על זה ממשיכה התורה:
"אהרן ובניו יבואו" – צריכה להיות 'המתקת הגבורות' על-ידי אהרן, איש החסד.
(משיחת ש"פ במדבר תשמ"ח. התוועדויות תשמ"ח כרך ג, עמ' 406).
לזכות ישראל בן רחל שלה
חיה קלרה בת רבקה
יוסף יצחק בן חיה קלרה
מנחם מענדל בן חיה קלרה
שמואל בן חיה קלרה