התפילה היא מרכיב מאוד מרכזי בחיי היהודי. עם שחר הוא נושא תפילה, באמצע יום העבודה הוא שופך שיחו בתפילת המנחה ולעת תשקע השמש וכוכבים יתנוצצו במרום, שוב יתחנן לפני בוראו, יבקש מאת 'המקום'.
בזמני שמחה הוא יגיל ירנן ויאמר מזמור תודה, ובעת צרה ישפוך צקון לחש בערגה ותחינה. דמעותיה של אם דואגת מתערבבות בתפילות כנות – "שמור נא א-לי על ילדיי, שנשמע מהם בשורות טובות". פעמים הקול נשמע ופעמים רק שפתיים נעות, יש תפילה הנאמרת במילים וכזו שבמחשבות.
אך מה טיבה של זו התפילה? האם את מטרתה היא משיגה? הלא קרה והתפללנו מעומק ליבנו ובטוחים היינו כי נתקבלה בקשתנו, ואז, למרבה האכזבה, גילינו כי תוחלתנו נכזבה. רענו לא הבריא, לעבודה לא התקבלנו, הסכסוך עוד לא נפתר, הפרנסה לא מספיקה לצרכינו. האם, חלילה, תפילתנו הייתה לשווא? היש שומע?
ומלבד שאלת יעילותה של התפילה, קיימת גם שאלה עקרונית-אמונית לגביה: אנחנו מאמינים בני מאמינים שהבורא מנהיג את עולמו באופן הטוב ביותר שניתן להנהיגו, כמו גם ש'כל מה שעושה ה' – הכל לטובה'. אם כן, כיצד אנו מרהיבים עוז בנפשנו להתערב בהנהגתו את עולמו, ולבקש שישנה שם וישנה גם פה? האם לא נכון יהיה שפשוט נניח לדברים להתנהל כפי שהם מתוך ביטחון שמה שקורה, הוא בוודאי הדבר שצריך שיהיה? מדוע להתפלל שדברים ישתנו ויהיו אחרת, אם מי שעומד מאחורי המצב בהווה הוא זה שלו תהילה ולו התפארת?
שאלה זו בעצם, נשאלה לפני כשש מאות שנה על ידי רבי יוסף אלבו, 'בעל העיקרים', הסבור גם כי חוסר הבהירות לגביה ולגבי מהות התפילה בכללה, הוא שמביא רבים לרפיון ולהתרשלות בה ובכוונתה.
אז הבה ונצא למסע בעקבות סוד התפילה, שבפרשתנו – בתפילת אברהם על סדום ועמורה – היא נזכרת בתורה לראשונה.
תפילתו אומנותו
את יסודיותה ומרכזיותה של התפילה ביהדות, ניתן לראות בדברי חז"ל הנודעים במסכת אבות המונים אותה בין העמודים עליהם "העולם עומד" ואומרים: "על שלושה דברים העולם עומד – על התורה ועל העבודה ועל גמילות חסדים", כאשר עמוד "העבודה" מכוון לעבודת התפילה . כך גם התלמוד בראשית מסכת תענית מבאר את הנאמר בפרשת "והיה אם שמוע": "ולעבדו בכל לבבכם" כציווי על התפילה, שכן "איזוהי עבודה שבלב? הווי אומר – זו תפילה".
נמצאנו למדים מכך שחז"ל רואים בתפילה 'עבודה'; ולא סתם עבודה – כי אם 'עבודה שבלב'. וכשחושבים על כך, שני החלקים בהגדרה זו של התפילה מוקשים: ראשית, האמירה שתפילה היא 'עבודה' נראית קצת משונה, כל עוד אנו רואים בה בעיקר כלי לסיפוק משאלותינו, צרכינו וחוסרינו. וכי זו עבודה? הרי זו יותר בקשה, תחינה ומשאלת לב, פחות 'עבודה'.
גם הנחרצות הזו שבה הגמרא פוסקת ש"עבודה שבלב – זו תפילה", אף היא מעוררת קושי. אין ספק שתפילה מטבעה מחוברת אל הלב; אבל האם הנחת תפילין, לשם דוגמא, אינה צריכה להיעשות בכל הלב וההתכוונות? מהי ההבחנה בין חלקו של הלב בתפילין ובשאר המצוות לחלקו בעבודת התפילה עד שאפשר לומר בפשטות "איזוהי עבודה שבלב – זו תפילה"?
קצת בלשנות בדרך למהות
שיעור בלשני קצר יכול לעזור לנו בפתרון שאלותינו ובהבנה בהירה יותר של מהות תפילותינו. חז"ל מלמדים שהדרך שלנו כיום, משחרב בית מקדשינו, להביא קורבנות – היא באמצעות תפילות ש"כנגד תמידין תקנום" . איפה נקודת ההשקה והחיבור בין השניים – בין הקורבן והתפילה? בפעולתם ומהותם.
המילים קורבן והקרבה הן מלשון קרבה והתחברות. המקריב קרבן מתקרב לאלוקיו. האקט המעשי הוא אמנם זביחתה של בהמה, אך המהות היא התקרבות הנפש אל בוראה, על ידי התבוננותו של המקריב למי הוא מקריב ולשם מה. ואת זה, את הדבקות בה', מוצאים גם בשם שניתן לשיחתנו ותחינתנו לה' – 'תפילה' .
בחסידות מבואר שתפילה פירושה התחברות והידבקות, וכמו 'התופל כלי חרס " שמדבק את חלקי הכלי זה לזה באמצעות טיח. אם כן, התפילה היא התחברות לא-ל ממש כמו הקורבנות שפועלים אף הם התקרבות אליו.
כשאדם 'קרוץ חומר' מתפלל לא-ל ומשוחח עם קונו, הוא פורץ את מסגרת אישיותו ומתרומם. בתפילתו, הוא מצליח להתעלות טפח מעל קרקע העולם המלאה אגו, יצרים וחומר ומתחבר לבוראו. הטריגר הוא אולי תחושת הצורך והחסר, אבל זהו רק המניע שמוביל ליצירת הקשר עם הקב"ה וההתחברות אליו. התפילה מחדדת אצל המתפלל את ההכרה כי ה' הוא הזן ומפרנס לכל והוא המנהיג הבלעדי של עולמנו, כך שרק אליו יש להפנות את משאלות ליבנו.
וזו מהות התפילה – קשר אישי פנימי ועמוק עם הקב"ה. זה אולי מתחיל מבקשה, אבל ממשיך בהתמסרות אל חיק אבא של הנשמה. משום כך תפילה יכולה להתקיים בכל שפה ומבטא, כי מה שחשוב הם הלב והנשמה. ולפתוח את הלב ולהתחבר אל הקב"ה – אפשר בכל שפה.
ומשהבנו שתפילה היא, קודם כל, התחברות הנפש אל בוראה, ברור לגמרי מדוע 'עבודה שבלב – זו תפילה'; יותר משתפילה היא דרך להשגת צרכינו, היא דרך להתחבר ולהתקשר לאלוקינו. זו עבודת הלב! כי זוהי תפילה – קשר. חיבור. דבקות.
"איני אותו האיש"
כאשר מתפללים תפילה ראויה לשמה, בכוונת הלב ומתוך אמונה זכה, התפילה מרימה אותנו לגבהים רוחניים ומפיחה בעצמות היבשות רוח חיים. היא משנה מבט על העולם ומעניקה פרספקטיבה אחרת על מה שקורה, והופכת מוחשית את נוכחותו של הבורא. כשמתפללים תפילה שכזו, האדם שלפניה והאדם שאחריה, אלו שני אנשים שונים! זה שלפניה עוד היה קשור לעולם החומרי בעבותות, וזה שאחריה נטוע עמוק בספרות רוחניות…
השינוי הגדול שעובר האדם המתפלל בכוונה הבאה מעומק הלב, הוא, לדידו של 'בעל העיקרים', זה שבכוחו את הקושי העקרוני-אמוני לגבי התפילה ליישב. כשהאדם מתפלל ומבקש שישתנה מצבו לטובה, הוא לא מערער על הנהגתו הנוכחית של הקב"ה את הבריאה. אלא שבאמצעות התפילה הוא הופך לאיש אחר, נעלה יותר, וממילא גם זכאי לשפע אחר! הפרנסה שהייתה, הבריאות הרעועה והבעיה שנראתה בלתי פתירה, כל אלה היו הדבר הנכון עבור האדם שהייתי לפני התפילה. עכשיו, נעשיתי לאיש אחר. מאמין יותר, קשור יותר, מחובר יותר.
אז אנא, שלח לי בגרסתי הנוכחית – אך ברכה וישועה!
מישהו הולך תמיד אתי
הרב ניסן מנגל, רב חסידי המתגורר ופועל בניו יורק הוא יליד ברטיסלבה בירת סלובקיה והיה כבן שמונה בעת שהחלה שואת יהודי אירופה. לאחר שנתיים נשלחו הוא ובני משפחתו למחנות ההשמדה, הוא עבר שם ייסורים ועינויים קשים, אך בדרך נס הוא הצליח לשרוד את המלחמה. כעבור שנים שיתף הרב מנגל ברגעים דרמטיים בהם הקושי כמעט הכריע אותו וחרץ את גורלו למוות. כך הוא סיפר:
כשגרמניה הייתה כבר לקראת הפסד וכניעה לכוחות בעלות הברית, לקחו אותנו הנאצים לאחת מ'צעדות המוות' הידועות לשמצה. באותה צעדה היו שתי שורות – שורה של בריאים וחסונים יותר ושורה שנייה לכל החולים והנחשלים. אותי שמו בשורה של החלושים, והיה ברור לכל שמשמעות ההימנות על שורה זו היא – מוות קרוב כמעט ודאי. עוד קינן בתוכי יצר החיים ולא חדלתי מלחפש שעת כושר לחמוק ולעבור לשורה של הבריאים.
כעבור כברת דרך נדמה היה לי שהנה הגיעה שעת כושר כזו, אך טעיתי. חייל אס-אס הבחין בניסיון ההתגנבות שלי, היכה אותי באכזריות והחזירני לשורה השנייה. למרות כאביי העזים וחולשתי הרבה, לא חדלתי מניסיון ההתגנבות לשורתם של הבריאים שסיכוייהם להישאר בחיים היו גבוהים יותר. תודה לא-ל, סוף כל סוף עלה בידי לעבור אליה מבלי שמי מהחיילים הנאצים יבחין בכך.
הצעידה הייתה ארוכה, קצב ההליכה היה מהיר, גופי היה חלוש ואוכל ומים לא ניתנו לנו כלל. בשלב מסוים חשתי כי זהו, כשל כוח הסבל ואין לי את היכולת להמשיך לצעוד. אפסו כוחותיי. פניתי ליהודי שצעד על ידי וביקשתי שישתדל לזכור את תאריך ומקום מותי והוספתי: "רגליי כושלות, אין בי עוד כוח. תיכף אמעד וירייה תשים קץ לחיי". הוא ניסה לעודד את רוחי ולתמוך בי, אך לשווא. כבר השלמתי עם מותי.
ואז, רגע לפני שעצרתי את הילוכי והגעתי אל מותי, צפה למול עיניי תמונה שלי ושל בני משפחתי יושבים יחד בסעודת שבת מ"הימים ההם" – הימים שחלפו ואינם, ואבא חזר על אמרה עליה הוא נהג לחזור לעתים קרובות: "הבעש"ט אומר", הדהד קולו של אבי בראשי, "שהקב"ה תמיד מחזיק לנו את היד. הקב"ה אומר לכל אחד מבניו, תמיד אני אתך!".
קולו של אבא והמסר של הבעש"ט, אימצוני ונתנו לי את הכוח להמשיך לצעוד ולשרוד! חשתי באותם רגעים שהקב"ה אכן מחזיק בידי ומסייע לי לבל אמעד.
תחושה כזו, שהקב"ה בכבודו ובעצמו ניצב לצידנו ומחזיק בידנו, זו רמת האינטימיות שניתן וצריך לכוון אליה. וההגעה אליה או, למצער, ההתקרבות אליה, היא-היא ייעודה המרכזי של עבודת התפילה. וזו לגמרי 'עבודה'…
ההופעה הראשונה
כאמור, התפילה הראשונה המוזכרת בתורה, היא תפילת אברהם על סדום ועמורה לאחר שהקב"ה בישרו שהוא מתכוון להופכן. התורה מספרת שהנימוק לשיתופו של אברהם מראש בכוונתו להחריב את סדום ועמורה היה זה: "וה' אמר המכסה אני מאברהם אשר אני עושה? ו[הרי] אברהם היו יהיה לגוי גדול ועצום ונברכו בו כל גויי הארץ!".
הנמקה זו על פניה נראית תמוהה; וכי כיצד עבודת היותו של אברהם בעתיד "לגוי גדול ועצום" קושרת אותו לגורלן של סדום ועמורה, עד שהקב"ה רואה לעצמו חובה לשתפו בתוכניותיו לגביהן? מלבד זאת יש לכאורה טעם לפגם בכך שאזכורה הראשון של התפילה בתורה היא תפילתו של אברהם על אנשי סדום, תפילה שנראה מפשטות הכתוב כי לא התקבלה. האם יאה שהופעתה הראשונה של התפילה תהיה בתפילה שלא נענתה? ובכלל, לשם מה משתף הקב"ה את אברהם בפורענות המתרגשת ובאה על סדום, אם הוא יודע שתפילת אברהם לא תועיל למנוע אותה?
ננסה להלן להרחיב ולהעמיק עוד בעניין התפילה ולפתוח צוהר נוסף לסוד כוחה והשפעתה.
שימלא משאלות ליבנו לטובה!
'בדגל מחנה אפרים' מובא בשם הבעש"ט שהתפילה תמיד פועלת, רק שלעתים היא פועלת רק בעולמות עליונים; וגם כשהיא פועלת בעולמנו, אפשר שהאדם יתפלל על דבר אחד וייתנו לו בזכות תפילתו דבר שונה בהיותו טוב ונכון יותר עבורו . איחול רווח אומר: "שימלא ה' משאלות ליבך לטובה" מטעם זהה. משאלות הלב שלנו לא תמיד נכונות עבורנו וגם כשהן טובות, הן לאו דווקא הכי טובות… לכן האיחול אינו "שימלא ה' משאלות ליבך" גרידא, אלא שימלא אותן "לטובה"! כלומר, שהן יתמלאו על ידו באופן שהכי ייטיב איתנו ועם מי שנועדנו להיות.
הבדיחה מספרת על ראש עיר שביקר בבית משוגעים בעירו ושמע אחד שצועק בגרון ניחר שוב ושוב: "רחל – רחל". מה יש לו עם "רחל" שאל בלחישה את מנהל בית המשוגעים, וזה סיפר שלקראת חתונתו של האיש עם בחורה בשם רחל, הוא הוכה הלם כשהתבשר על ידי משפחתה שהיא אינה רוצה בו כחתן ושהחתונה מבוטלת. "זה שבר אותו לגמרי!" אמר מנהל בית המשוגעים בטון אמפתי. "הוא איבד את שפיותו ולא חדל מלקרוא בשמה מבוקר עד ערב".
"כואב", הגיב ראש העיר קצרות ופנה להמשיך בסיור. הם עברו בין המחלקות, משוגע אחד סיפר שהוא נפוליאון וחברו השיב שהוא בכלל המשיח וכן הלאה, ואז נכנסו לחדר נוסף שלהפתעתו של ראש העיר גם בו היה מישהו שצעק: "רחל – רחל".
"מה, היא ביטלה שידוך גם אתו?" שאל ראש העיר את מנהל בית המשוגעים.
"לא", השיב ראש העיר, "פשוט אתו היא דווקא התחתנה"…
זו אמנם בדיחה, אך היא מחדדת לקח חשוב. לא פעם אנו יכולים להיות שבורי לב ממשהו שרצינו להשיג ולא עלה בידינו, כאשר אילו השגנו אותו היינו מגלים שהוא נטל יותר משהוא נכס…
על מה ולמה חיבוק?
מלבד זאת, הרווח הגדול ביותר שניתן להשיג בתפילה הוא, כאמור, עצם החיבור והקשר לאבינו שבשמיים, והוא – תמיד מתקיים. אז אולי הבקשה שלנו לא נענתה כפי שקיווינו וציפינו, אבל מהי אותה בקשה בהשוואה לקשר הפנימי והעמוק שיצרנו באמצעותה עם הקב"ה!
אני זוכר שהלכנו פעם עם בננו בכורנו לרופא בשביל שיקבל איזושהי זריקה והוא נבהל מאוד והתנגד בכל כוחו. ניסינו לדבר עמו ולהרגיעו, אך הניסיונות עלו בתוהו והילד בשלו. בעיניים שלו באותו רגע הזריקה הייתה דבר מאיים ומפחיד שיש להתנגד לו בכל תוקף. לא הייתה בררה והחזקנו אותו בידינו לבל יזוז והזריקה ניתנה. מיד אחר כך, עוד קודם שנרגע ויבשו דמעותיו, הוא חיבק אותי ואת אשתי.
ניכנס רגע לראש שלו: בעיניים הילדותיות שלו, הרופא רוצה להכאיב לו ומהווה איום, ואבא ואמא כמו בגדו בו, שיתפו פעולה עם הרופא ומסרו אותו בידיו. אף על פי כן, מיד לאחר מן הוא ממהר לחבק אותם. מדוע? כי הוא קשור אליהם! הוא אולי לא מבין אותם, אבל יודע ובעיקר מרגיש שהם אוהבים אותו.
וכך ממש גם עם הקב"ה. גם כשנראה שהוא לא ענה לנו ונשאר אדיש לתחנונינו, אין ספק כי הוא שומע אותנו ומלא באהבה אלינו. וגם אם אנו לא מבינים איך בדיוק הוא שמע את בקשתנו אם שום דבר ממשי בשטח לא השתנה, אין בזה בשביל לשנות את אמונתנו כי הוא "א-ל שומע תפילה". כשם שילד קטן לא תמיד מצליח להבין את הוריו אך בטוח באהבתם אליו, כך ויותר מכך יש לו ליהודי להיות בטוח בהיותו בן יקיר אצל השם, ומחוסר ההבנה של דרכי הא-ל אל לו להתרשם. וכי יש סיבה לחשוב שאת דרכי ההשגחה יוכל להבין ילוד אישה הבא מ'טיפה סרוחה'?
האסטרונאוט הקנדי כריס הדפילד שיתף בתובנה שעלתה לו עת שהה בתחנת החלל וראה את כדור הארץ כנקודה קטנה בין אינספור כוכבים, תובנה שמחדדת את אי יכולתנו לראות את התמונה המלאה ולהבין את דרכי השכינה: כשראיתי את כדור הארץ שתמיד נראה היה לי אדיר ממדים כעוד נקודה בין כוכבים, חשבתי שניתן לדמות אותנו ביום-יום לתינוק המצוי ברחם עמו שחללו הקטן הוא כל עולמו. בעודו ברחם, אין לו שום מושג אמיתי מהעולם הגדול שמחוצה לו. מבט חיצוני על כדור הארץ נתן לי פרופורציה אחרת. פתאום צרכינו הרגילים נעשו לחסרי משמעות. הם הפכו מינוריים. והתחוור לי שהיקום כולו הוא מערכת שלמה ומסודרת להפליא, בה כל פרט ופרט הוא חלק ממערכת שלמה וגדולה!
ועוד איך הועילה!
הסברנו שתפילה היא קשר, למדנו שתפילה פועלת בעולמות עליונים ולעתים גם כשפועלת למטה, זה באופנים שונים. כעת נוסיף קומה לבניין ונראה שתפילת אברהם על סדום דווקא נענתה ולא הייתה לשווא, אלא שזה עתיד היה להתברר רק כעבור שנים ולא ב'כאן ועכשיו'.
בספר 'מגלה עמוקות' למקובל הנודע ר' נתן נטע שפירא מובא כך:כשחטא אדם הראשון ואכל מעץ הדעת, התקלקלו כתוצאה מכך ארבעה דורות (שהיו, כמו האנושות כולה, מצאצאיו) – דור אנוש, דור מבול, דור הפלגה וסדום.
כאשר ירדו ישראל למצרים, התגלגלו בהם נשמותיהם של הדורות הללו, וכשישראל נצרפו והזדככו 'בכור הברזל' של מצרים בשומרם את שמם, לשונם, לבושם וייחודם כעם, הם פעלו תיקון עבור ארבעת הדורות האלה והכשירו את הדרך לקבלת התורה. ארבע לשונות הגאולה שבכתוב: "והוצאתי אתכם מתחת סבלות מצרים, והצלתי אתכם מעבודתם, וגאלתי אתכם בזרוע נטויה, ולקחתי אתכם", מוסיף ה'מגלה עמוקות' הן כנגד גאולתם של ארבעת הדורות הללו עם גאולת ישראל. ומדוע זכו אותן נשמות של סדום ועמורה לתיקון על ידי ישראל? בזכות התפילה ההיא של אברהם, זו שדימינו לחשוב כי לא נתקבלה…
מובן, אפוא, מדוע שיתף הקב"ה את אברהם מראש בהפיכת סדום ועמורה, כמו גם כיצד היותו של אברהם "לגוי גדול" שייכת לזה. הרי ה"גוי גדול" שיהיה מאברהם הוא זה שיביא את נשמותיהם של אנשי סדום ועמורה על תיקונן! אם כן, "המכסה אני מאברהם"? טובה גדולה תצמח משיתופו בסוד הדברים .
להתענג על כל תפילה!
מיד אחרי שחרף תפילתו נהפכה סדום ומצופה היה שאברהם אבינו יתאכזב מאי הצלחתה של תפילתו לשנות את המצב ולהפוך את החלטתו של הקב"ה (שכן בהווה נדמה היה שהתפילה הייתה לשווא) נאמר: "וישכם אברהם בבוקר אל המקום אשר עמד שם אל פני ה' " ואומרים חז"ל שהוא תיקן שם את תפילת השחר. והשאלה זועקת לשמיים: אברהם, זה הרגע הנכון לתקן תפילה? האם אי השפעתה של תפילתך נתנה לך השראה לחבר תפילה?
אלא שמבחינת אברהם אבינו לחדול מתפילה משום שלא ראית בהתגשמותה, זו קטנות מוחין! תפילה היא לכל לראש – קשר! קשר שנוצר בכל מקרה, מבלי תלות בקבלת משאלתך. ומלבד זאת, אברהם האמין באמונה שלמה שכל תפילה פועלת וכל תפילה משפיעה, גם אם בעיניך ובטווח המיידי זה לא ניכר.
רק לאחרי שמשה רבנו התפלל לא פחות מ515 (כמניין "ואתחנן") לזכות להיכנס לארץ, רק אז אמר לו הקב"ה: "רב לך, אל תוסף דבר אליי עוד בדבר הזה". מדוע רק עכשיו? למה ה' לא חסך ממנו את המאמץ הנפשי הגדול שהשקיע בתפילותיו אם ידע שלא ייעתר להן? אלא שכל תפילה ותפילה מעמיקה את הקשר והחיבור עם הקב"ה. ה' נכסף ומתאווה לתפילה הזו ולקשר שנוצר בזכותה. הוא התענג על כל אחת מ515 התפילות של משה! וכשאמר "רב לך", לא היה זה במשמעות של "די, מספיק כבר", אלא כמובא ברש"י: "רב לך – הרבה מזה שמור לך, רב טוב הצפון לך".
תפילה של ילד בדכאו
הרב ישראל מאיר לאו סיפר כי בהיותו בדכאו, היה אתו בצריף ילד בשם משה בישקובסקי שהגיע מעירו פיוטרקוב והיה אז כבן עשר. בשבת הגדול, כשבועיים לפני השחרור, נזכר משה בישקובסקי שזהו יום השנה על אביו ובכל מאודו רצה לומר קדיש. הוא שאל חרש היכן יוכל להשיג סידור תפילה לאמירת קדיש ויודעי דבר לחשו באוזנו שהיהודי העובד במחסן הבגדים מחזיק אצלו סידור בהיחבא.
הוא ניגש אליו והפציר בו שייתן לו את סידורו "רק לשתי דקות", אך הלה הכחיש בנחרצות כי יש לו סידור, בהבינו את הסכנה שנשקפת לו ולילד הצעיר.
בלי לחשוב פעמיים הוציא משה הקטן את מנת הלחם היומית שקיבל, לחם יבש שעבורם היה חיים, ואמר: "קח את זה ותן לי את הסידור לחמש דקות". עובד המחסן התקשה להשיב את פני הילד ריקם ועיניו יצאו אל פרוסת הלחם שבידיו והוא נעתר. הוא נטל מידיו של משה את הפרוסה, חילקה לשניים, החזיר לו את חציה ומסר לו את סידורו.
משה הקטן, שהיו לו את כל הסיבות לשכוח על בוראו ואפילו להתמרד כנגדו, הלך לצד תוך סיכון עצמי גדול ואמר את הקדיש. כשסיים, נזכר משה כי בשבת הגדול נהוג לומר חלק מן ההגדה והוא ניצל את ההזדמנות שסידור בידיו ואמרו.
כשהגיע ל"והיא שעמדה לאבותינו ולנו – שלא אחד בלבד עמד עלינו לכלותינו… והקב"ה מצילנו מידם", נפרץ סכר דמעותיו וההתרגשות עלתה על גדותיו. בשבילו הקדיש, ההגדה, התפילה, לא היו בבחינת משאלה, כמו שהיו דרך להתחבר אל ה' גם במחשכים של דכאו ולחסות בצל ידיו.
ויהי רצון שנראה בקרוב בהתגשמותה של תפילת עמנו לגאולת עולמים – "ותחזינה עינינו בשובך לציון ברחמים"!
