אם גם בעתות שגרה אנשים חווים קשיים ומתמודדים עם התמודדויות שונות המזכירים להם תדיר כי 'החיים הם לא פיקניק', הרי שבזמנים כמו הזמן בו אנו נמצאים מאז שמחת תורה האחרון והפרעות הנוראיות שהתחוללו בו – הקושי מתחדד, הסטרס אצל רבים נעשה לאורח של קבע ואנשים מסתובבים עם תחושה שהקרקע עליה הם דורכים שוב אינה יציבה כבעבר והביטחון שהיה מנת חלקם עד לא מזמן, התערער לגמרי.
אנשים מחוברים לחדשות כמו לאינפוזיה כאשר אלה, למרבה הצער, לא תמיד משמחות; הורים ונשים אכולים מדאגה וחרדים לשלום יקיריהם הנמצאים בחזית; משפחות רבות של פצועים וחטופים נקרעות בין זיק תקווה ואופטימיות לחוסר אונים וייאוש, והיגון העמוק שעטף את עמנו עם הירצחם של כה רבים מבנינו ובנותינו הנאהבים והנעימים, מוסיף להיות נוכח בלבבות.
כל אלה, מטבע הדברים, 'מעיקים לנו על הנשמה' ומעלים את השאלה – איך צולחים את הקושי הזה ויוצאים מאפלה לאורה? מהיכן נוכל לקבל את הכוחות ותעצומות הנפש לבחור בחיים ולעמוד בניסיון ולא נישאב חלילה אל הלך רוח של ייאוש וחידלון?
להלן נתחקה אחר סודו של אברהם, אבינו הראשון, מי שהיה לסמל של גבורה ועמידה בניסיון, ובעזרתו נמצא גם אצלינו מעיין לא אכזב של תעצומות נפש, כוח ואון. אברהם יהיה לנו מקור השראה הכיצד ניתן לא רק לצלוח ניסיונות, אלא גם לצמוח מהם!
חיים שכאלה…
כבר בפרשת לך-לך קראנו על תלאותיו של אברהם. תחילה כאשר הגיע לארץ לאחר מסע ארוך ומלא בציפייה לראות בהתממשות ברכת ה' "ואברכך, ואגדלה שמך והיה ברכה", ציפייה שנכזבה לאחר שקבלת הפנים עבורו הייתה – "ויהי רעב בארץ, וירד אברם מצרימה כי כבד עליו הרעב"; אחר כך בלקיחת אשתו הצדקת לבית פרעה, כשהוא נאלץ להחריש ולכבוש את צערו מתוך חשש אמיתי לשלומו; ממשיך ב'סכסוך בתוך המשפחה' במריבה שהתגלעה בין רועי מקנה אברהם לאלה של לוט, מה שהוביל לכך שנפרדו דרכיהם; ואם בכך לא די, אברהם מוצא את עצמו מנהל מלחמה עיקשת בכדי להציל את לוט אחיינו ובהמשך רואה בבריחתם של הגר ובנו, לאחר ששרה (שריי באותה עת) מטיחה בו דברים קשים על שלא עשה די בכדי שתיפקד בבן ועל שתיקתו לנוכח בזיונה בידי הגר אם ישמעאל.
גם פרשת וירא מביאה בכנפיה תלאות והתמודדויות, שלא היו קלות מהראשונות. שוב אשתו מוצאת את עצמה בביתו של איש זר – כשהפעם זה אלימלך; כרצון שרה, אברהם משלח את הגר אשתו ובנו ישמעאל, לאחר שקיבל הוראה מפורשת – "שמע בקולה" מאת הא-ל והשיא הוא ללא ספק ניסיון 'העקדה' של יצחק בנו אהובו, כשאברהם כבר לקח את המאכלת "לשחוט את בנו".
והנה אנו מגיעים לפרשתנו 'חיי שרה' – פרשה שלמרות שמה המבטיח, דווקא מתחילה במותה…
הניסיון הקשה מכולם
בראשית פרשתנו, כאמור, מספרת התורה על פטירתה של שרה ועל המשא ומתן הארוך שניהל אברהם עם בני חת ועפרון, רק בשל הרצון הכל כך אלמנטרי לרכוש 'אחוזת קבר' לקבורת רעייתו. במשך כחמישה עשר פסוקים מתארת התורה את הדין ודברים שבין אברהם לבני חת ועפרון, כאשר גם כשכבר נעתרו למכור לו 'אחוזת קבר' לקבורת שרה, הם גבו ממנו הון! "ארבע מאות שקל כסף" שקל אברהם לעפרון, תג מחיר אסטרונומי שהיה, מבחינה נדל"נית, משולל הצדקה והיגיון.
מעניין לציין שרבנו יונה בפירושו למסכת אבות רואה בניסיון הזה – פטירת שרה והקושי בהבאתה לקבורה – את הניסיון האחרון בעשרת הניסיונות בהן נתנסה אברהם אבינו והקשה מכולם. כלומר, לדידו דרבנו יונה היה זה ניסיון קשה אף יותר מניסיון העקדה שקדם לו!
רבנו יונה מציג את הקושי הגדול שהיה בניסיון זה כך: "הקב"ה הבטיחו 'קום התהלך בארץ לארכה ולרחבה כי לך אתננה', וכשמתה אשתו לא מצא [אפילו] מקום לקוברה עד ששילם דמים מרובים. ו[אף על פי כן] לא הרהר בדבר הזה". מלבד הקושי הנפשי והשבר בפטירתה של כל רעיה, ומלבד חוסר האונים שישנו בשעה שהרצון להביא קרוב לקבורה נתקל בקשיים, הקושי אצל אברהם התחדד מאוד והיה כפול ומכופל על רקע הניגוד המוחלט שבין מה שהובטח לו – הארץ כולה, לבין המציאות העגומה שהייתה בפועל ש"לא מצא מקום לקוברה". חרף זאת, "לא הרהר בדבר הזה".
ובעצם, הם-הם דברי הגמרא בבבא בתרא המספרת ש"השטן בא לפני הקב"ה ואמר: שטתי בכל העולם ולא מצאתי נאמן כעבדך אברהם! שאמרת לו 'קום התהלך בארץ לאורכה ולרוחבה כי לך אתננה', ואפילו הכי – בשעה שביקש לקבור את שרה ולא מצא מקום לקוברה [עד שקנה בארבע מאות שקל כסף], לא הרהר אחר מידותיך". הנה לנו שגם השטן התפעל יותר מכל, אף יותר מניסיון העקדה, מכך שלא הרהר אברהם 'איה אלוקיי והיכן הבטחתו', בעת שלא מצא מקום לקבורת אשתו.
זו תורה וזו שכרה?!
מצינו הסברים נוספים כיצד ניתן לראות בניסיון קבורת שרה כזה העולה על ניסיון העקדה (דבר שעל פניו נראה תמוה) ומהם:
א. עם כל הקושי שבעקדת יצחק – "בנך, יחידך, אשר אהבת", אברהם נצטווה עליו במפורש מאת הקב"ה, כך שהוא בעצם ידע שהוא מצוי השיאו של ניסיון. אפשר שאברהם הרהר לעצמו: "כן, זה קשה, זה נראה בלתי אפשרי, אבל עליי להתגבר על הכול ולמלא את ציווי בוראי!". עצם הידיעה שלפניך אתגר רגשי הנראה בלתי עביר ושמידת התבטלותך לבוראך נמצאת כעת בבחינה, יש בה בכדי למלא אותך עזוז וגבורה ולסייע לעמוד בניסיון בהצלחה. לא כן בקבורת שרה; כאן הקושי לא סומן כניסיון ובחינה. התחושה הטבעית במקרה כזה היא שסתם הכל הולך בקושי! וכשהרצון הפשוט להביא את רעייתך לקבורה נתקל בקשיים זאת בשעה שעל פי המסוכם היית צריך להיות בכלל 'איל נדל"ן', כמעט ואין מנוס מתסכול קשה והתרעמות כלפי שמיא! ובכל זאת, "לא הרהר בדבר הזה".
ב. הפטירה של שרה כשלעצמה הייתה דבר שמתבקש לראות בו בלתי הוגן וכחורג מכללי הצדק האלוקי שעל פיהם "שלוחי מצוה אינם ניזוקים".
במדרש תנחומא מסופר על הנסיבות שהובילו לפטירתה בפתע של שרה וכה נאמר שם: "באותה שעה (שאברהם כמעט ושחט את יצחק כקרבן עולה,) הלך השטן אצל שרה ונדמה לה כדמות יצחק. מכיוון שראתה אותו אמרה לו: בני, מה עשה לך אביך? אמר לה יצחק: העלני הרים, הורידני בקעות והעלני לראש הר אחד [שם הוא] בנה מזבח וסידר המערכה והעריך את העצים ועקד אותי על גבי המזבח ולקח את הסכין לשחטני. ואלמלא שאמר לו הקב"ה 'אל תשלח ידך אל הנער' – כבר הייתי נשחט!". תיאורו המפורט של השטן באוזני האם איך כמעט ונשחט יצחק בנה, הוביל לסיום טראגי: "ולא הספיק לגמור את הדבר ויצאה נשמתה".
האין זה מתבקש שאברהם יישא עיניו למרום ויאמר: ריבונו של עולם, האם זו תוצאה הגיונית מבחינתך לעמידתי בניסיון העקדה?! זו תורה וזו שכרה?! ומה אם הכלל שאתה קבעת – 'שלוחי מצווה אינם ניזוקים' – היש היזק ואבדן גדול מפטירת שרה רעייתי? ובזה לא די ואפילו לקבור אותה בקבורה מכובדת אתה לא נותן לי! מה קורה כאן, למען ה', 'השופט כל הארץ לא יעשה משפט'?!
אך לא. אברהם לא מהרהר אחר מידותיו ולא מטיח דברים, ונשאר איתן באמונתו שאין רע יורד מלמעלה ומקבל עליו את הדין!
ג. הסבר נוסף לקושי המיוחד שבניסיון זה (עם השקה לקודמיו), הוא שבעוד בעקדה הציווי היה על מעשה (שחיטה), הניסיון בקבורת שרה היה בפן המחשבתי – שלא להרהר. והרבה יותר קל לשלוט במעשה שלנו מלשלוט על מחשבותינו שהן לרוב 'אורחות בלתי קרואות' שאינן מחכות להזמנתנו בכדי להיכנס לתודעתנו…
מכל מקום, אי אפשר שלא להשתאות על עמידתו של אברהם בכל הניסיונות והתלאות שעברו עליו (ובהם 'התנכרות הורית' מצד תרח, אור כשדים, בריחה, רעב, עקרות, 'עקדה' ופטירה בפתע של שרה כשזוהי רשימה חלקית בלבד) בהצלחה ובגבורה, מבלי להרהר אחר השכינה ובלא לאבד את השפיות והאמונה. איך הוא עשה את זה? מה סוד כוחו וכיצד נוכל אף אנו ללמוד ממנו ומדרכו?
אנחנו יצורים מורכבים…
בשביל לבאר זאת, הבה ונכיר תחילה את עצמנו ונעמוד קצת על מורכבותנו: בעוד אצל נבראים אחרים ישנה דיכוטומיה ברורה בין ארץ ושמיים, חומר ורוח, גשמי ואלוקי, באופן שבעלי חיים הם רק חומריים ונטולי זיקה כל שהיא לרוח, ומנגד מלאכי מעלה הם רוחניים לחלוטין ואין בהם שמץ זיקה לארציות וחומרנות – היהודי הוא טיפוס מורכב הממזג בתוכו את שני העולמות גם יחד. מחד, הוא יצור גשמי הנהנה מאוכל טוב ומתאוות ארציות נמוכות, מאידך – הוא בעל נשמה חלק אלו-ה! "כשבא הקב"ה לברוא את האדם – בראו מן העליונים ומן התחתונים; 'וייצר ה' אלוקים את האדם עפר מן האדמה וייפח באפיו נשמת חיים'".
המורכבות שנוצרה בתוכנו עם חיבורם של שני הקטבים הללו – עפר ונשמה, היא העומדת מאחורי הפער המבעית והבלתי ניתן לגישור שהאדם לעתים מזהה בנפשו ובמשיכותיו, כאשר בד בבד עם היותו בעל נטיות נמוכות ומידות חייתיות, יש בו צדדים מרוממים המחזרים אחר הנעלה, הטוב והמצוות.
תכליתה של המורכבות הזו, שהופכת תדיר לקונפליקט, אינה פרנסה לפסיכולוגים ואנשי תורת הנפש, אלא בכדי שנוכל להאיר את הארציות ולזכך גם את הרפש. לשם כך נדרש היהודי להיות בעל שפה משותפת עם הגשמיות (שלא כמלאכים החיים ב'יקום נפרד') ויחד עם זאת להיות ראשו ורובו בעולם של קדושה ורוחניות.
לא בכדי המצווה הראשונה היא "פרו ורבו"; אם כל המצוות נועדו לתכלית של קידוש הגשם וחיבורו עם הרוח, הרי שבמצווה זו זה מתבצע במובן הפשוט והממשי ביותר – חיבור נשמה וגוף.
כולנו 'רבי קומות'
אחד מתלמידיו של הרב עדין אבן ישראל (שטיינזלץ) ז"ל מספר על התוועדות ליל שישי עם הרב עדין בה שאל מישהו – האם הרגשת העצמי שלי, האני שלי, זו הרגשה שנובעת מנשמתי האלוקית, או שמא זו הרגשה של ישות נפשית נמוכה יותר שהנשמה רק חופפת עליה? כלומר, מיהו העומד מאחורי הרגשת 'האני' הבסיסית ביותר שלנו?
הרב עדין לא היה מהנבהלים להשיב ורק לאחר דקה-שתיים של שתיקה שבהן תווי פניו הסגירו הרהור ומחשבה, הוא השיב על השאלה באופן מקורי (כדרכו): כשאנו מסתובבים בערים היום, ניבטים לעינינו מכל כיוון אפשרי מגדלים גבוהים – 'רבי קומות'.
לאמיתו של דבר, המשיך הרב עדין, כולנו 'רבי קומות'. יש בנפשנו קומות גבוהות בהן אנו ממש 'גורדי שחקים', ויש לנו גם קומת קרקע ואפילו מרתף. יש בנו צדדים מוארים ונעלים מאוד, ויש אזורים חשוכים, נמוכים, מרתפים אפלים. היכן אנו גרים – האם באחת הקומות הגבוהות או חלילה תחת הקרקע – זה בבחירה שלנו. יש אנשים ש'האני' שלהם זו הנשמה האלוקית, ויש שמשום מה מתעקשים על מגורים במרתף החשוך והטחוב. אצלם 'האני' זה אגו, כאשר הנשמה נדחקת הצידה ונותרת מחוץ לתמונה…
שני עולמות וא-ל אחד
כשהרבי הריי"צ מליובאוויטש נאסר בשנת תרפ"ז (1927) 'בעוון הפלילי' החמור של הפצת יהדות ובפעולות 'קונטרה-רבולוציוניות' ('אנטי-מהפכניות') וגזר דין מוות ריחף מעל לראשו, הוא קיבל החלטה נחושה שלא לירא ולא ליחת מהמשטר הקומוניסטי ומחוקרי בית הכלא ולעמוד איתן כנגדם מתוך ביטחון גמור ב'מי שאמר והיה העולם'.
בין חוקריו היו גם שני יהודים קומוניסטים שניסו לחלץ ממנו מידע בכך דרך מבלי הצלחה. בשלב מסוים הוציא אחד מהם אקדח, נפנף בו ואמר: אתה יודע, הרבה אנשים שישבו פה וחשבו לשתוק ולא לשתף פעולה, התחילו 'לזמר' בזכות 'הצעצוע' הזה…
לשמע הדברים שנועדו להטיל בו מורך לב ופחד אמר הרבי בטון יציב ובוטח: "הצעצוע הזה מפחיד רק את מי שיש לו עולם אחד ואלוקים רבים; אבל מי שיש שני עולמות ואלוקים חיים ומלך עולם אחד, הוא איננו מתיירא ממנו".
באופן עמוק, שני העולמות שיש ליהודי עליהם דיבר הרבי, אינם שני עולמות הבאים זה אחר זה בלבד, אלא בכל רגע מחייו הוא בעצם נמצא בשני עולמות כשהעולם הגשמי טפל לעולמו הרוחני – עולם הנשמה. וכשזה כך, היהודי חופשי גם בהימצאו בין כותלי הכלא הקומוניסטי. גופו אמנם נמצא בחדר החקירות ומאוים באקדח, אבל הוא, הוא מחובר למעלה!
וזהו סוד כוחו האדיר של אברהם ויכולתו לצלוח את כל תלאות חייו וקשייהם. הוא אמנם נתקל בקשיים, אתגרים, התמודדויות וניסיונות אדירים, אבל הוא היה מחובר לחלוטין לנשמתו ולאלוקיו וחש שהקב"ה אתו! הוא חי בתודעה ברורה שהעולם הפיזי הוא לבוש לעולם רוחני ושיש לו בכל עת ובכל מצב שליחות להאירו. וכך, כשנתקל בקושי, לא היה זה בעיניו מצב ביש אקראי אלא הזדמנות למילוי שליחותו כשכל רגע הוא חש בנוכחות הקב"ה לצדו.
"גווילים נשרפים ואותיות פורחות"
הגמרא במסכת עבודה זרה מספרת על רבי שהרומאים תפסו את רבי חנינא בן תרדיון "שהיה יושב ועוסק בתורה ומקהיל קהילות ברבים וספר תורה מונח לו בחיקו, הביאוהו וכרכוהו בספר תורה והקיפוהו בחבילי זמורות והציתו בהם את האור". באכזריותם הגדולה והסדיסטית ביקשו לעכב את שריפתו ולהרבות את סבלו של רבי חנינא "והביאו ספוגים של צמר ושראום במים והניחום על ליבו כדי שלא תצא נשמתו מהרה"…
ומספרת הגמרא שכשהאש כבר אחזה ביריעות ספר התורה שאלו תלמידיו את רבי חנינא: "רבי, מה אתה רואה? אמר להם: גווילים נשרפים ואותיות פורחות".
שאלתם של התלמידים את רבם "מה אתה רואה" בשעה שהוא מוצא להורג, היא שאלה על גורל עמנו ועתידו: רבי, איזה עתיד אתה רואה לעם ישראל ולתורתו, עת שראשי העם וחכמיו נהרגים באכזריות וספרי תורה עולים באש… היש תקווה לאחריתנו?
על כך השיב רבי חנינא: תלמידיי, מה שאני רואה זה גווילים נשרפים. הקלף לחוד הוא שנשרף. אבל האותיות – הרוח עצמה, נשמתנו ונשמת האומה, הם אינם מתכלים. בהם האש אינה יכולה לאחוז. הם "פורחים באוויר" ונותרים בשלמותם, על אפם וחמתם של כל המצרים לישראל ומבקשים לכלותו. גם אם יכולים הם לפגוע בגופנו, הם לעולם לא יוכלו לקחת מאתנו את רוחנו ולפגוע בנשמותינו!
יהודי הוא אות בספר התורה. המילה "ישראל", כידוע, היא ראשי תיבות "יש שישים ריבוא אותיות לתורה". וכשיהודי נפטר לבית עולמו או נהרג חלילה על ידי 'הנוחבא' ושאר מייצגי הרוע בהתגלמותו, גופו הוא שנפגע. הגוויל בלבד נשרף. אך ה"אות" שלו בתורה, הלוא היא נשמתו, נותרת שלמה ותמימה מבלי כל פגיעה. כדור רובה יכול לפגוע בגוף, לא בנשמה. הנשמה נצחית היא! אדרבה, היא מתעלה למדרגה שאין גבוהה ממנה במותו על קדושת שמו יתברך, ותשוב תתחבר לגופו ותיכתב על הגווילים – בבוא הגאולה בתחיית המתים.
זה בדיוק המצב!
זוג הורים מארצות הברית שבנם יחידם נלקח מהם בחטף, היו שבורים ומרוסקים ועולמם חרב עליהם. מי שהיה כל עולמם ומילא את חייהם בשמחה ומשמעות, נלקח מהם בפתאומיות והותיר חלל עצום בליבם. בכל פעם כששבו לביתם ובמקום לשמוע את קול צחוקו המוכר של ילדם קיבלו את פניהם קירותיו האילמים, היה זה עבורם כמדקרות חרב. הגעגועים אל בנם האהוב היו עזים ומייסרים ועד מהרה התחוור להם שעם לכתו, הלכו עמו גם הטעם והמשמעות לחייהם.
הם הלכו לרבנים שונים בכדי לנסות לקבל מהם כוח וחיזוק להתמודדות עם מצבם, אך לא מצאו את שביקשו. רב אחד הסביר שהבן היה נשמה גדולה ומיוחדת ו"בקרוביי אקדש", רב שני הסביר שבלכתו הוא כיפר על עוונות ישראל ועלה לה' כעולה וכמנחה, ורב שלישי הסביר שזהו ניסיון לאמונתם ועליהם להתאזר בעוז ותעצומות נפש בכדי לעמוד בו. אלא שכאשר הם יצאו מפגישות אלו, הם אמרו זה לזה: אוקי, הבנו שזה היה ניסיון ומבחן לאמונתנו, אבל מה עכשיו? מה הלאה? בשביל מה להמשיך לחיות?!
ידיד קרוב שלח אותם לרבי מליובאוויטש והם נכנסו ל'יחידות' באמצע הלילה והתחילו לספר את סיפורם העגום לרבי. הם תיארו בקול נמוך שכולו כאב כמה הבן היה אהוב ויקר להם ואיך שעכשיו, כשאיננו, אין להם רצון וטעם להמשיך את החיים. הם בוכים והרבי בוכה יחד איתם.
ואז פנה אליהם הרבי ואמר: נניח שהבן שלכם היה מבקש לעבור דירה למדינה רחוקה, מדינה שתיטיב עמו ובה הוא יפרח וישגשג, אלא שמסיבות שונות לא תוכלו להגיע אליה ולבקרו בה. אין לכם ויזה לאותו מקום, הנסיעה היא קשה וארוכה וכן הלאה, ההייתם יכולים להתמודד עם זה? השיב האב לרבי: ברור שזה היה עבורנו מאד קשה. אנחנו רוצים לחיות בקרבת הבן שלנו, לראות ולשמוע אותו, אבל הידיעה שהוא נמצא במקום אחר, שהוא קיים ושטוב לו, ללא ספק הייתה מקלה עלינו.
ואילו יכולתם לשלוח לו למדינה בה נמצא – חבילות; הייתם מנצלים את האפשרות הזו ושולחים לו מתנות ודברים אחרים שישמחו אותו? אין שאלה בכלל, השיבו שניהם. היינו עושים כל דבר כדי לקיים אתו קשר, לשלוח ד"ש חם ולגרום לו שמחה.
חשוב שתדעו, המשיך הרבי בטון רך ואוהב, שזה בדיוק המצב! כשהבן שלכם נפטר, הוא לא נעלם ולא התנתק, רק עבר למקום אחר. הוא נמצא והוא קשור איתכם. אולי אינכם רואים אותו, אבל הוא בהחלט רואה אתכם! גם עכשיו אתם יכולים לשלוח לו חבילות שישמחו אותו ויעשו טוב לנשמתו: קדיש, משניות, צדקה, פעולות הנצחה בעלות ערך שתעשו וינציחו את שמו, כל אלו הם זכויות שאתם שולחים לו ועושים בשבילו, דברים שהוא עצמו כבר לא יכול לעשות כאן בעולם! הפטירה היא של הגוף והנשמה קיימת לעולמים, עדי תשוב היא לגוף בתחיית המתים!
