הִילּוּלָא קַדִּישָׁא • רבי דובער האדמו"ר האמצעי זיע"א

ערב טוב ומבורך לכולם

נמצאים הערב בימי סגולה ועת רצון ט כסליו יום הילולא קדישא ויום ההולדת של מרן הגהק האדמור הגדול רבי דב בער המכונה הרבי האמצעי בנו של מרן רבינו הגדול הקדוש והטהור בעל התניא קדישא זיעא

נקרא על שם רבו מרן אור העולם רבי דב בער המגיד הגדול ממזריטש זיעא תלמיד מובהק של מרן אור שבעת הימים הבעל שם טוב הקדוש זיעא

ומחר ביום י כסליו יחול חג הגאולה שלו מהמאסר הרוסי ומקום ציונו הקדוש נודע בעיקר כסגולה להפקד בפרי בטן

דבר נדיר מאוד שהתחולל כאן ולא ראינו את זה אצל עוד גדולי עולם שהסתלקותו הייתה במילה חיים אחרי שאמר מאמר חסידות וקבלה עמוקים ביותר כדרכו בקודש והגיע לפסוק כי עמך מקור חיים והמשיך את המילים מחיה החיים ובעודו מתגלגל על הארץ פרחה נשמתו בדביקות עצומה לעיני כל החסידים

רק אצל התנא האלוקי רשבי הקדוש זיעא היה אותו הסתלקות במילה חיים כמ"ש בסוף האדרא קדישא לא סיים בוצינא קדישא למימר חיים עד העולם ופרחא נשמתו…עיי"ש

מרן כ"ק הרבי הריי"ץ חמיו של כק מרן הרבי מילובאוויטש מספר באחד ממכתביו (המובא בהקדמה לקונטרס פוקח עיוורים) סיפור נפלא על אדמו"ר האמצעי, שדבריו הם אבן יסוד בכל ההשפעה החינוכית לחיים ערכיים של הערכה עצמית נכונה וחיי שליחות.

להלן תוכן הסיפור, עם הרחבה ולימוד עבורנו:

כשהיה בן 16 שנה, אדמו"ר האמצעי התמנה ע"י אביו אדמו"ר הזקן לשמש משפיע ומדריך של האברכים. באחת ההתוועדויות שלו עם חניכיו, הוא דיבר בהתרגשות גדולה דברים היוצאים מליבו הקדוש בהשתפכות הנפש ממש בעניין נחיצות העבודה שבלב. הדברים עשו רושם אדיר על השומעים, וגם עליו: התרגשות גדולה אחזה בו עד שנפל למשכב למשך כמה ימים.

כשאחד מזקני החסידים שבא אליו לביקור חולים, שאל אותו למה דיבר בהתרגשות גדולה כל כך, ביודעו שזה מזיק לבריאותו, השיב לו הרבי האמצעי:

(האותיות המודגשות הם ציטוט דבריו)

כאשר אבא־אדמו"ר הזקן העמיס עליי הדרכת האברכים אמר לי: על יהודי צריכים להביט כפי שהוא עומד במחשבה הקדומה של אדם קדמון.

פתגם זה הובא גם על ידי הרבי בספר 'היום יום' לתאריך ט"ז באלול. ופירוש תוכנו בקצרה: ישנה מחשבה 'ראשונית' של הבורא, הנקראת מחשבת אדם קדמון, שכלולים בה כל פרטי הנבראים והעולמות, כפי שהם חלק מהתוכנית והכוונה האלוקית השלמה. על יהודי להביט ולראות את הזולת כפי שהוא בשורשו הנעלה – ב"אדם קדמון", כלומר: לראות אותו כפי שהוא במעלתו האמיתית ובשלמות.

וממשיך אדמו"ר האמצעי:

ומזה למדתי ארבעה דברים:

א. הנשמה כמו שהיא במחשבה הקדומה היא מדרגת בן. וכשיורדת להתלבש בגוף היא במדרגת עבד. ומכיוון שגם בירידתה למטה צריכים לראותה כמו שהיא במחשבה הקדומה, זאת אומרת שכל נשמה ונשמה יכולה להיות במדרגת בן גם בירידתה למטה.

נתבונן בדבריו: מה ההבדל בין בן לעבד? כל עניינו של עבד הוא העבודה שהוא מבצע, ושוויו נמדד על פי יכולת תפקודו ותוצאות מעשיו. לעומת זאת, בן הוא חלק מהוריו והוא קשור אליהם בקשר עצמי שאינו תלוי בהישגים ובתוצאות.

כשהנשמה נמצאת למעלה – היא קשורה בקשר עצמי לה', בלי תלות בפעולתה – היא בדרגה של בן. אך כשהיא יורדת למטה, עליה לפעול בעולם ולמלא את תפקידה, ואז היא בדרגה של עבד.

וזהו החידוש: ההסתכלות על הזולת מתוך הערך העצמי (דרגת בן) צריכה להיות גם כאשר הוא נמצא בעולם הזה שבו הוא צריך לפעול כעבד; גם אז יש לאדם ערך עצמי שאינו תלוי בהישגיו.

ב. הנשמה כמו שהיא במחשבה הקדומה יש לה כוחות עצמיים שיכולה לפעול (באמצעותם) כל עניין עבודת הבירורים, ובירידתה למטה נותנים לה כוחות הנצרכים לה לעבודת הבירורים. אלא שכל זה – מה שהיא במדרגת בן והכוחות עצמיים שלה – הוא בהעלם וצריכים לגלות זה מההעלם אל הגילוי.

כלומר: היכולת של הנשמה לפעול בעולם ולברר את הניצוצות בדברים השייכים לה נובעת מהכוחות הפנימיים שלה, הנמצאים בה בעצמיותה. לא ייתכן שאדם יקבל תפקיד ולא יינתנו לו הכוחות הנדרשים לו כדי למלאו. ואולם הכוחות העצמיים של האדם לא תמיד ניכרים בגלוי.

אם כן, ההסתכלות הנכונה על הזולת צריכה להיות מבוססת על האמונה שקיימים בו כל הכוחות הנדרשים לעבודתו בעולם. הוא אינו צריך ליצור אותם יש מאין אלא לגלות אותם ולממשם.

ג. הנשמה כמו שהיא במחשבה הקדומה, הנה לבד זאת שהיא בעצמה נמצאת שמה, הנה כלולות בה גם הנשמות העתידות להתגלות על ידה במשך כל הדורות עד ביאת הגואל בגמר כל הבירורים,

ועם היות שכל נשמה ונשמה יש לה בחירה חופשית בסדר העבודה, אבל התחלת כללות עבודתה תלויה בעילתה כמו אב ובן, שתחילה הנה האב מזכה לבנו, ואחרי כן יכול להיות יפה כח הבן מכח האב.

כלומר: יש לראות בזולת לא רק את עצמו כפי שהוא בעולם הזה, אלא מי שטמונים בו – במחשבה האלוקית ב"אדם קדמון" – כל הנשמות העתידות להתגלות על ידיו עד סוף כל הדורות. וכאשר עוזרים ליהודי לגלות כוחות שטמונים בו ולעשות שינוי פנימי, עוזרים גם לכל צאצאיו.

בקשר לזה הרבי האמצעי מפרט את המשמעות של הקשר בין הנשמה לבין הנשמות העתידות לצאת ממנה, שאומנם לכל נשמה יש בחירה חופשית לביצוע תפקידה בעולם, אולם נקודת המוצא של כל אדם תלויה בהוריו ובמה שקיבל מהם.

ד. הנשמה כמו שהיא במחשבה הקדומה, הינה שם ישנו בכללות כל עניין עבודת הנשמה בהיותה למטה, אם כמשפיע או מקבל, ובאיזה אופן, ובאמת שניהם כאחד מקבלים ממי שלמעלה ממנו ומשפיע למי שלמטה ממנו וכל פרטי עניני עבודתו.

כלומר: על כל נשמה מוטלת עבודה ייחודית שעליה לבצעהּ בעולם. מטלה זו שייכת רק אליה ומותאמת אליה בסגנונהּ המיוחד, ושום נשמה זולתהּ אינהּ יכולה לבצע אותהּ בעולם במקומהּ.

(מתוך הספר 'לך לך – אל עצמך האמיתי')

התפתו על-ידי חסידות
ידוע שרבותינו נשיאינו היו שולחים שלוחים – כפי שהיה בימי אדמו"ר האמצעי, ששלח שלוחים לארץ הקודש, וכמסופר שבתחילה לא רצו לנסוע, עד שהבטיח לשלוח להם את מאמרי החסידות, והיה שולח להם המאמרים בכתב יד קדשו. וזוהי הסיבה שבארץ ישראל נמצאו הרבה ביכלאַך מתורתו של אדמו"ר האמצעי.
(תורת מנחם כרך כד עמ' 232).

למעלה מהגבלות
סיפרו אודות החסידים של אדמו"ר האמצעי, שבאחד הלילות כשהיה מזג האוויר טוב ("אַ גוטע פּאַגאָדע"), חזרו המאמר חסידות בחוץ, ובינתיים התחיל לרדת גשם, וכאשר הבחינו שיצא גוי מבניין אחד, נכנסו ה'חוזרים' לשם להמשיך בחזרת המאמר, ואחר-כך נודע שהיה זה מקום שאסור להיכנס אליו, ובפרט לדברי תורה. ונתבלבלו החסידים מזה, ונכנסו לאדמו"ר האמצעי, ואדמו"ר האמצעי שחק ("האָט זיך אויסגעלאַכט") מכל המאורע.
(תורת מנחם שם).

כוח המקיף
פעם שלח אדמו"ר הזקן את בנו אדמו"ר האמצעי לשליחות מסוימת. והוא לא יכול היה לעשות מאומה בעניין זה. ויחזור אל אביו ויאמר לו שאיננו יכול לפעול מאומה בשליחות זו. ובשעה שבא אדמו"ר האמצעי אל אביו אדמו"ר הזקן, טליתו של אדמו"ר הזקן היתה על כתפו ובדק את ציציותיו.
ואמר לו אדמו"ר הזקן: רואה אתה? זוהי טלית, וטלית הוא עניין המקיף, ומקיף מסמא את עיני החיצונים.
בשמוע זאת אדמו"ר האמצעי, חטף בידיו את ציציותיו של אביו, נשקם, ונסע חזרה לדרכו כדי לבצע את שליחותו. ואמנם בפעם הזאת הצליח.
(ספר השיחות תר"פ-תרפ"ז עמ' 65).

שני חזיונות
החסיד ר' יעקב ליב אבי ר' צבי הירש מיאַנאָוויטש היה אחד מהמקושרים הראשונים של כ"ק אדמו"ר הזקן, וכ"ק אדמו"ר האמצעי קירב אותו מאוד ויספר לו שני חזיונות:
א) תורה ששמע ממורנו הבעל-שם-טוב בהיכלו של כ"ק אביו אדמו"ר הזקן בשנת תקנ"ג בליאזנא בהקיץ ולא בחלום, יורדי הים באניות.
ב) בי"ט כסלו תקנ"ט ביום הגאולה, בעת תפילת מנחה, והחסיד ר' משולם יעקב הזקן מטשאַשניק התפלל לפני התיבה, ראה את מורנו הרב המגיד ממזריטש ואמר לו כעת יצא הנשיא אביך מבית הסוהר וסובל צער ובקרוב ייפטר גם מזה.
(ספר השיחות תש"ו-ה'שי"ת עמ' 426).

בצל תהיה…
אדמו"ר האמצעי ציוה על החסידים, שבחזרתם מליובאוויטש, הנה בכל המקומות שעוברים דרך הילוכם [פעם היו רוב החסידים הולכים רגלי, כיוון שלא היה להם כסף לנסוע בעגלות], יחזרו חסידות.
אחד החסידים שחננו השם יתברך בכישרון טוב בחזרת חסידות להביע הדברים בשפת חלקות – התאונן בפני אדמו"ר האמצעי, שמרגיש בעצמו שיש לו שביעת-רצון, ובמילא נעשה אצלו רגש של ישות, ששמח בעצמו בכך שממלא את רצונו של הרבי להפיץ תורת החסידות. ויען לו אדמו"ר האמצעי: "אַ ציבּעלע זאָל פון דיר ווערן אָבער חסידות זאָלסטו חזר'ן" [=בצל יהיה ממך, אבל חסידות תחזור…].
(תורת מנחם כרך כב עמ' 162).

ספר קטן בשם "דרך חיים"..
[סיפר כ"ק אדמו"ר הריי"צ:] בכלל בילדותי לא זכיתי לקירוב. הפעם הראשונה שהיה הקירוב – כשנסע אבי לאודסה [תרמ"ג?] – לימאן – ולקחני אתו עמו.
על הים יש אי הנקרא 'מעדוועד', לעומתו יש הרים, וישב אבי בין ההרים ועיין בספר, ואני שכבתי על העשבים. כעבור זמן מה ראיתי הרבה אנשים עומדים על-יד אבי, ורצתי לראות, וראיתי מראה כזה, אבי יושב עיניו סגורות, אוחז ספר קטן, ומנגן הנה מה טוב וכו', ואיננו רואה מה שנעשה סביבו. אז לא ידעתי איזה ספר זה היה, ועתה הנני יודע שזה היה ה'דרך חיים' של אדמו"ר האמצעי.
(ספר השיחות תרפ"א עמ' 19).

המשיך לכתוב על השולחן
דיבר [=כ"ק אדמו"ר הריי"צ] אודות אדמו"ר האמצעי על דבר התייסדות כולל חב"ד בעיר הקודש חברון, שרצה מאד שיסעו מהחסידים לשם, וביקש את ר' ישראל יפה מקאפוסט שיסע לחברון ולא רצה, באומרו שכשהוא בקאפוסט, לא רחוק מליובאוויטש, הוא בא לפעמים קרובות לליובאוויטש ל­שמוע דא"ח, אבל שם לא ישמע. והבטיח לו כ"ק אדמו"ר האמצעי שבכל שבוע ושבוע ישלח לו בכתב המאמר דשבת קודש והסכים על זה ונסע, ומאז היה כ"ק אדמו"ר האמצעי שולח לו בכל שבוע המאמר בכתב יד קודש.
כשנפטר ר' ישראל יפה לקחו לבית הגניזה כל חפציו וגם הכתבי-יד-קודש, והיו מונחים שם ע' שנה, ובימי אאמו"ר נ"ע עשו הקהילה דחברון סדר בחפצים ד­בית הגניזה מה למכור ומה להניח, ומצ­או הכתבי-יד-קודש ושלחו במתנה לאאמו"ר נ"ע את הכי"ק, והיו שם י"ב ביכער כתבי-יד-קודש של אדמו"ר האמצעי.
ואמר אדמו"ר, שהרבה מאמרים אינם בנמצא כי אדמו"ר האמצעי לא היה מניח לעצמו העתקה, וגם ניכר בכתבי יד קדשו מה שאומרים על אדמו"ר האמצעי שבעת כתבו דא"ח מרוב העמקה והיה מסיים העמוד והיה צריך להפכו היה כותב על השולחן, כי שם יש הרבה עמודים שניכר שמסוף עמוד א' עד התחלת עמוד ב' חסר הרבה.
(ספר השיחות תרפ"ד עמ' 52).

מי מיוחס יותר?
כאשר רבינו הזקן חזר מפטרבורג, אמר לפני אדמו"ר האמצעי מאמר [שאינו אלא כמה שורות] המתחיל "שאו ידיכם קודש".
ידוע שאדמו"ר האמצעי ואדמו"ר הזקן היו חלוקים בעבודתם, וכידוע המעשה שאמר אדמו"ר האמצעי לאביו, הנני 'מיוחס' ממך, לך לא היה אבא כפי שיש לי, וענה לו, אני 'מיוחס' יותר, לך אין בן כפי שיש לי…
והוא מפני שהיו חלוקים בעבודתם, אדמו"ר האמצעי היה בבחינת מוחין, והרבי היתה עבודתו בבחינת התפעלות הלב. אך זה היה קודם פּטרבורג, אך אחר-כך, בבואו מפטרבורג, אמר לו [אדמו"ר הזקן] בניגון:
הנך צודק, רק על-ידי עבודה… ואמר לו מאמר והוא שורות אחדות…
(ספר השיחות תרפ"ז עמ' 174).

אצבע אלוקים
הצמח צדק אמר על אדמו"ר האמצעי: "אם היה נוקף אצבעו לא היה שותת דם אלא חסידות".
(ספר השיחות תרפ"ז עמ' 120).

"שא, שא"..
מסופר, שכאשר אדמו"ר האמצעי היה אומר חסידות, היה שקט מוחלט, ואף-על-פי-כן היה אומר לפעמים (בשעת אמירת חסידות): "שאַ שאַ". והסביר אדמו"ר (מהורש"ב) נ"ע, שהיה זה כדי להשקיט את נביעת השכל מהמוח.
ולכאורה, מהו הצורך להשקיט את נביעת המוחין?
ויובן על-פי האמור לעיל – כיוון שמצד נביעת המוחין קשה לעצור ולהכריע בהחלט. תיכף באה העמקה יתרה שמביאה סברא הפכית – כסגנון הרגיל במאמרי אדמו"ר האמצעי: "דלא כנ"ל".
(תורת מנחם תשי"א כרך א עמ' 178).

יפוצו מעינותיך
אדמו"ר האמצעי – כידוע שעוד בחיי אביו התחיל לומר חסידות בסגנון שלו, באריכות הביאור וכו', וכשסיפרו על כך לרבינו הזקן, אמר: דור דור ודורשיו, הוא – אדמו"ר האמצעי – צריך לומר חסידות באופן כזה, ועל-ידו יתקיים היעוד "יפוצו מעינותיך חוצה".
('תורת מנחם תשי"א כרך א עמ' 109).

קיום מצוות במסירת נפש
בשנותיו האחרונות של אדמו"ר האמצעי התחילה כבר הגזירה של חטיפת ילדים יהודיים לצבא. ובעניין זה ישנו מאמר מאדמו"ר האמצעי – ד"ה "להבין עניין לקיחת אנשי חיל מישראל ביד נכרים".
ושם מבאר, שאף שאין ביכולתם לקיים מצוות רבות, מכל-מקום, היוקר שיש למעלה מאותן מצוות מועטות שהם מקיימים במסירת נפש [שהרי בנוגע לשאר המצוות לא תועיל אפילו מסירת נפש, כיוון שאין זה בגדר האפשרות כלל, ורק מצוות מעטות מקיימים הם במסירת נפש], הרי זה שוקל ומכריע ("וועגט איבער") את כל שאר העניינים שאינם מקיימים.
(תורת מנחם תשי"ד כרך ב עמ' 135).

לא ברעש ה'
פעם ביקר בליובאוויטש אחד מגדולי הרופאים, ובעברו סמוך לחצרו של אדמו"ר האמצעי בשעה שאמר מאמר חסידות, התפעל ביותר בראותו מאות אנשים עומדים ומקשיבים ללא תנועה…
(תורת מנחם תשי"ז כרך ג עמ' 53).

מאמר לחתונה..
לאדמו"ר האמצעי הציעו כמה שידוכים, ואמר, שיבחר בשידוך שיוכל לבוא אל הפועל בהקדם יותר, כיוון שמשתוקק כבר לשמוע את מאמרי החסידות שיאמר אדמו"ר הזקן בחתונה.
(תורת מנחם תשי"ד כרך א עמ' 203).

יחודא עילאה
אדמו"ר האמצעי היה מאחל לעצמו – שאברכים ההולכים ברחוב ידברו אודות יחודא עילאה ויחודא תתאה.
(תורת מנחם תשי"ד כרך א עמ' 229).

בן חסיד
כאשר היו פונים לאדמו"ר האמצעי בבקשת ברכה עבור בנים, היה לפעמים שולחם לאחיו ר' חיים אברהם, והיה חובש את השטריימל ומברך שיתפקד בבן זכר, בתנאי שיהיה בן זכר וחסיד.
(תורת מנחם תשי"ד כרך ב עמ' 70).

ממי לשמוע חסידות?
אצל אדמו"ר האמצעי היו תקנות. מאחד שאינו מתעסק בעבודת התפילה, אין לשמוע ממנו חסידות. ור' הענדל היה זוכר שלפעמים כאשר היו מגיעים לעיר ופוגשים במישהו שאומר חסידות, היו שואלים: האם ממנו מותר לשמוע חסידות?
(ספר השיחות תש"ו עמ' 18).
©לזכות ישראל בן אברהם, לעשירות בקרוב
ולהצלחת חיה קלרה בת ר' יצחק
יוסף יצחק בן ישראל
מנחם מענדל בן ישראל
שמואל בן ישראל