בדרך כלל טהרת או טומאת הידיים נגררת מטהרת או טומאת הגוף, וככל שהגוף נטמא, אזי הידיים שהינן חלק מהגוף נטמאות גם הן, וככל שהגוף טהור, אזי גם הידיים שהינן חלק מהגוף טהורות, למרות עיקרון זה, מבואר במשנה במסכת ידים (פרק ג משנה א) כי חכמים גזרו טומאה על הידיים (כגון המכניס ידיו לבית המנוגע) גם במקום שגופו של האדם לא נטמא (כגון במקרה שהאדם לא נגע באב הטומאה), אלא שנחלקו רבי עקיבא וחכמים מהי דרגת הטומאה שחלה על הידיים, לשיטת רבי עקיבא הידיים נעשות ראשון לטומאה, ולשיטת חכמים הידיים נעשות שני לטומאה, כאמור גזירה זו מתייחסת לידיים שנגעו בטומאה וודאית שאומנם אין בה לטמא את כל גופו של האדם, אך גזירת חכמים היא שהידיים עצמן נטמאות (תפארת ישראל ידיים פרק ג משנה א אות ב, תוי"ט ד"ה המכניס ידיו על המשנה ידיים פ"ג מ"א, משנה אחרונה ד"ה המכניס ידיו על המשנה ידיים פ"ג מ"א).
לאחר גזירה זו, שלמה המלך תיקן כי לעניין אכילת קודשים ונגיעה בהם, חלה על הידיים טומאה גם אם הן לא נגעו בטומאה וודאית ולכן סתם ידיים (שלא נגעו בדבר טומאה) טמאות לענין קודשים (שבת טו ע"א).
עוד גזרו חכמים (שבת יג ע"ב – יד ע"א) כי גם לענין אכילת תרומה או נגיעה בתרומה, חלה על הידיים טומאה אף אם הן לא נגעו בטומאה וודאית או שהאדם אינו מודע להיטמאותן, וזאת משום שסתם ידיים עסקניות הן, ומבאר רש"י (שבת יד ע"א ד"ה עסקניות הן) כי מאחר שהידיים מטבען עשויות לגעת בבשרו או במקומות המלוכלכים וממילא קיים חשש שהתרומה תימאס (ולא תאכל) ככל שידיים שאינן נקיות תיגענה בה, ולכן נגזרה טומאה על הידיים כדי שבטרם אכילת התרומה הידיים יטוהרו מכל דבר מיאוס.
עוד מבאר רש"י בשם רבותיו, כי גזירת ידיים עסקניות שחלה עליהן טומאה, היא משום החשש שמא בלא משים הידיים נטמאו מחמת נגיעה בדבר טומאה, ומבארים הראשונים (ר"ן פסחים יט ע"א ד"ה זכינו, מאירי שבת יד ע"א ד"ה ז הידים), כי הידים עסקניות ליגע בדבר טומאה קל כגון ראשון לטומאה, אך האדם נזהר שלא ליגע בטומאה חמורה (אשר יכולה לטמא את כל גופו) וממילא אין חשש שהאדם נגע בלא ידיעה בטומאה מפורסמת, אלא רק בטומאה קלה ועל כן ראו חכמים לגזור טומאה גם על "סתם" ידיים אף שלא נודע כי נגעו בדבר טומאה.
לאור האמור עולה כי חכמים גזרו שלוש גזירות נפרדות, הראשונה (כמבואר במסכת ידיים פ"ג מ"א) טומאה שחלה רק על הידיים מבלי שכל הגוף ייטמא, השניה גזירת שלמה המלך על טומאת ידיים לענין קודשים אף אם הידיים לא ידעו טומאה (סתם ידיים) והשלישת טומאת ידיים (סתם ידיים) לענין תרומה משום שידיים עסקניות ויש חשש שמא הן ילכלכו ויפסידו את התרומה (לשיטת רש"י) או שהן יטמאו את התרומה (לשיטת רבותיו של רש"י).
בנוסף לגזירת טומאת הידיים לעניין קודשים ותרומה, תיקנו חז"ל כי יש ליטול את הידיים (כדין טהרה מטומאת סתם ידיים שלא ידעו טומאה וודאית) גם לפני אכילת חולין וכמבואר בסוגיית הגמרא חולין קו ע"א: "נטילת ידים לחולין מפני סרך תרומה, ועוד משום מצוה. מאי מצוה, אמר אביי: מצוה לשמוע דברי חכמים, רבא אמר: מצוה לשמוע דברי ר"א בן ערך, דכתיב וכל אשר יגע בו הזב וידיו לא שטף במים, אמר ר"א בן ערך: מכאן סמכו חכמים לנטילת ידים מן התורה."
מדברי הגמרא עולה כי תקנת נטילת ידיים לפני הסעודה נסמכת על שני טעמים: א) סרך התרומה ב) משום מצווה, ומבארים הראשונים (רש"י ד"ה נט"י לחולין) כי מאחר שחכמים גזרו על סתם ידיים (שלא ידעו טומאה וודאית) שהן נחשבות כשניות לטומאה (כדין דבר הנטמא מראשון לטומאה) וממילא הן פוסלות במגען את התרומה, חששו חז"ל שמא ישכחו הכהנים ויאכלו תרומה ללא נטילת ידיים, לפיכך תיקנו חובת נטילת ידיים קודם אכילת חולין (ועי' ר"י ברכות מא ע"א ד"ה דבר שטיבולו במשקה, המבאר מדוע עיקר תקנת הנטילה מתייחסת לפת ולדבר שטיבולו במשקה). טעם נוסף לתקנת הנטילה כאמור, הוא משום מצווה, שמשמעה (לשיטת התוס' חולין קו ע"א ד"ה מצווה) נטילה משום נקיות והרחקה מן המיאוס (עי' ערוך השולחן או"ח סי' קנח סע"ק ב).
בנוסף לטעמי תקנת נטילת ידיים שהובאו לעיל, מבואר בחז"ל (שבת סב ע"ב) כי קיום מצוות נטילת ידיים יש בה להביא לידי עשירות וכדברי רב חסדא (שבת סב ע"ב) "אנא משאי מלא חפני מיא, ויהבו לי מלא חפני טיבותא." וכפסק השו"ע (או"ח סי' קנח סעי' י) כי "אעפ"י ששיעורם ברביעית, (פירוש רביעית הלוג, דהיינו שיעור ביצה וחצי), יוסיף ליטול בשפע, דאמר רב חסדא: אנא משאי מלא חפני מיא, ויהבו לי מלא חפני טיבותא"
וכתב האליהו רבה אליה רבה (סימן קנח) "ומכל מקום לא יעשה על מנת להתעשר דא"כ עובד הוא על מנת לקבל פרס, אלא יעשה לכבוד השם יתברך, של"ה דף ע' (שער האותיות, קדושה ד"ה)".
ובמשנה"ב (סי' קנח סע"ק לח) כתב "ומי שזהיר בזה ואינו מתעשר, הוא מפני שמעשיו מעכבין".
בעז"ה במאמרים הבאים יורחב הביאור בדיני נטילת ידיים ופרטיה.
הדברים נכתבו לעיון ולימוד ואין בהם הוראות הלכה למעשה.
