- מקור הדין
המשנה במסכת ידיים (פ"א מ"ב) אומרת שכל הכלים כשרים לנטילת ידיים, לרבות כלי גללים שאומנם אינו מוגדר ככלי לענין קבלת טומאה משום שהוא אינו חשובים דיו, אך בכל זאת כשר הוא לנטילת דיים (ככל שיש להם בית קיבול למשקים).
במסכת חולין (קז ע"א) מביאה הגמרא את דברי אמימר לרב ששת כי יש להקפיד על נטילת ידיים מתוך כלי, ומבארים רש"י והרמב"ן (רש"י ד"ה קפדיתו אמנא; רמב"ן ד"ה הא) כי החיוב ליטול ידיים מתוך מכלי כבר מבואר בדברי המשנה במסכת ידיים האומרת שכל הכלים לרבות כלי גללים כשרים לנטילת ידיים (כאמור לעיל), אלא שאמימר מוסיף ומחדש כי, גם נטילת ידיים לאכילת חולין (ולא רק לתרומה כמבואר במשנה במסכ' ידיים) צריכה להיות מתוך כלי (הרמב"ן) וכן נדרש שהכלי יהיה שלם (חשוב) ולא פגום (רש"י).
- הטעם שנדרש כלי לנטילת ידיים
הראשונים (רשב"א חולין קז ע"א ד"ה מגופת חבית; רמב"ן חולין קז ע"א ד"ה הא) מבארים (בשם השאילתות ובה"ג) כי הטעם שנטילת הידיים צריכה להיעשות מתוך כלי, נלמד מהזאת מי חטאת שמטהרת את הטמא, וכפי שהזאת מי חטאת שמטהרת את הטמאים נעשית מתוך כלי ("ונתן עליו מים חיים אל כלי" במדבר יט יז), כך הנטילה שמטהרת את הידיים (שהן שניות לטומאה כדאיתא במסכ' שבת יג ע"ב) צריכה להיעשות מתוך כלי.
עוד מבארים הראשונים (רשב"א ורמב"ן) כי, חכמים דימו את נטילת הידיים לסעודה לדין קידוש הכהן את ידיו ורגליו לפני העבודה בבית המקדש, וכפי שקידוש ידיים ורגלים נעשה מתוך כלי (הכיור), כך הנטילה לפני הסעודה נעשית מתוך כלי.
ונראה לבאר את דברי הראשונים (רשב"א ורמב"ן) המדמים את נטילת הידיים לסעודה לקידוש הכהן את ידיו ורגליו מהכיור בבית המקדש, על פי דברי הרמ"א (או"ח סי' קסז סעי' ה) שיש מצוה לתת מלח על השולחן עוד לפני בציעת הפת, וזאת משום שהשולחן דומה למזבח (חגיגה כז ע"א) והאכילה דומה לעבודת הקורבנות, ועל כן ראוי לקיים את דברי הפסוק "על כל קרבנך תקריב מלח"(שבלוי הלקט סי' קמא).
ומבאר המשנה"ב (סי' קסז סע"ק ל-לא) כי השולחן דומה למזבח בכך שבעל הבית מזמין עניים לשולחנו ונותן מלחמו לדל (רש"י ד"ה שולחנו מכפר חגיגה כז ע"א), והאכילה דומה לקרבן שכן האכילה נועדה לחזק ולתת לאדם כוח לעבודת ה'.
לאור האמור ניתן לבאר כי, מאחר שהסעודה דומה במידת מה לעבדות המזבח והקורבנות הרי שיש לטהר את הידיים מתוך כלי לפני הסעודה (הדומה כאמור לעבודת הקורבנות והמזבח) כפי שהכהן קידש את ידיו ורגליו מהכיור.
- פסק השו"ע והנפק"מ העולות להלכה
להלכה פסק השו"ע (או"ח סי' קנט סעי' א) כי לנטילת ידיים נדרש כלי, אך כל הכלים כשרים לנטילה ולרבות כלי גללים (כלי מאוס שאינו מקבל טומאה כאמור לעיל): "אין נוטלים לידים אלא בכלי וכל הכלים כשרים אפילו כלי גללים (פירוש כלים עשויים מרפש בקר ועפר) וכלי אבנים וכלי אדמה וצריך שיהא מחזיק רביעית…"
לאור האמור לכאורה היה ניתן לטעון כי גם כלים חד פעמיים כשרים לנטילת ידיים, שכן כל הכלים כשרים הם לנטילת ידיים.
אך דנו הפוסקים (שו"ת אגרות משה ח"ג סי'; שרגא המאיר הלכ' נט"י סי' קנט סעי' ד; שו"ת קנין תורה ח"א סי' מט) האם כלי שנהוג לזורקו מיד לאחר השימוש בו, יכול להיות מוגדר ככלי חשוב וכשר לנטילת ידיים וכפי שפסק הרמב"ם (הלכ' כלים פ"ה ה"ז) שכלי שנהוג לזורקו מיד לאחר השימוש בו, אינו מקבל טומאה משום שהוא איננו כלי חשוב, וממילא ייתכן שהוא אינו מוגדר ככלי חשוב גם לענין נטילת ידיים.
מנגד עולה טענה בדברי הפוסקים (שו"ת ויען יוסף ח"א סי' סה; שו"ת באר משה ח"א סי' מט) כי זריקת הכלים החד פעמיים אחר השימוש בהם, אינה נובעת מפחיתותם ואי חשיבותם, אלא היא נובעת מהעלות הנמוכה שלהם (והנוחות שיש בכך) ובדומה לכלי נייר, רימון וכדו' שפסק הרמב"ם (הלכ' כלים פ"ב ה"א) כי הם מקבלים טומאה (וממילא שהם חשובים ויכולים להיות ראויים לנטילת ידיים).
עוד דנו הפוסקים (שו"ת קנין תורה ח"א סי' מט) האם כלי שאינו יכול לקבל מים רותחים (כלי פלסטיק רך) או כלי שנמשח בחומר המאפשר לו עמידות במים (כוסות קרטון) כשר הוא לנטילת ידיים, שכן נפסק להלכה (שו"ע או"ח סי' קנט סעי' ה) כי שק וקופה שזיפתן בזפת כדי שיהיו ראויים לקבל מים, פסולים לנטילת ידיים.
כתב הפסקי תשובות (סי' קנט אות ב): שלכתחילה ראוי שלא ליטול ידיים מכלים חד פעמיים (ויש לציין כי ככל שהנטילה אינה כשרה וכגון שנעשתה מכלי פסול, אזי יש לחשוש גם שהברכה נאמרה לבטלה) "ובענין כוסות וכלים של פלסטיק ונייר (המרוח בשמן שעוצר את המים מלחלחל ולנטוף מהכלי) העשויים לשימוש חד פעמי, רבים מהפוסקים התירום לנטילת ידים, כיון שבעיקרם ראויים הם לשימוש חוזר אלא מחמת שמחירם זול משליכים אותם, אמנם כיון שמצינו מפקפקים בכשרותם לנטילת ידים לכן אם יש לו כלי אחר נכון מהיות טוב שלא ליטול ידיו בכלים חד פעמיים אלו."
הדברים נכתבו לעיון ולימוד ואין בהם כל הוראות הלכה למעשה.
