- מקור הדין
הגמרא במסכת סנהדרין (קב ע"ב) אומרת שאת פרוסת המוציא יש לבצוע מהמקום "שקרים בישולא" של הפת.
ומבאר רש"י (ד"ה מהיכא דקרים בישולא) כי "קרים בישולא" הוא מקום בו האש שולטת וגורמת לקרימת פני הפת (המקום שהפת קשה), ומוסיף רש"י שיש הגורסים שבציעת פרוסת המוציא נעשית מהמקום ש"קדים בישולא" שהוא המקום שבו הפת מתחילה להיאפות בראשונה, ויש הגורסים "גמיר בישולא" שהוא המקום בו הפת אפויה היטב.
ובהגהות מיימונית (פ"ז מהלכ' ברכות הלכ' ג) כתב בשם הסמ"ג כי לגרסה הסוברת שיש לבצוע מהמקום "שקדים בישולא" קיימת מחלוקת מהו המקום שהפת נאפית בו בראשונה, בצרפת נהגו לבצוע מהחלק התחתון של הפת שכן לשיטתם זהו מקום תחילת האפייה ובאשכנז נהגו לבצוע מחלקה העליון של הפת שהוא מקום תחילת האפייה (עי' פרי מגדים במשבצות זהב סע"ק א בביאור הדברים).
עוד מבואר בהגהות מיימוניות כי הר"מ היה בוצע את הפת משני צדדיה, גם מהחלק העליון וגם מחלק התחתון, כדי לקיים את שיטת הצרפתים ואשכנז גם יחד, וכתב הגר"א (סי' קסז סע"ק ג) שירא שמיים יוצא ידי שניהם (שיטת הצרפתים ואשכנז) על ידי שבוצע את הפת משני צדדיה כאמור.
- פסק השו"ע והרמ"א
להלכה פוסק השו"ע (או"ח סי' קסז סעי' א) כי יש לבצוע את פרוסת המוציא ממקום שהפת נאפתה בו היטב ומבאר הגר"א (ביאור הגר"א סי' קסז סע"ק א) שפסק השו"ע הוא כגרסה השלישית (המובאת ברש"י) שבציעת פרוסת המוציא נעשית מהמקום "שגמיר בישולא".
כדברי הגר"א מבואר בבאר היטב (סי' קסז סע"ק א) כי הבציעה נעשית במקום שבו הפת אפויה היטב דהיינו במקום הקשה.
הרמ"א (או"ח סי' קסז סעי' א) משיג על דברי השו"ע ופוסק כי, בפת דידן יש לבצוע בצד הפת ולחתוך גם מהחלק העליון וגם מהחלק התחתון, ומבאר הגר"א (סי' קסז סע"ק ג) כי הרמ"א סובר כפירוש השני ברש"י שיש לבצוע מהמקום "שקדים בישולא" ולכן פוסק כשיטת הר"מ (המובאת בהגהות מיימוניות) שיש לקיים את שיטת הצרפתים ואשכנז גם יחד ולבצוע מהחלק מהעליון ומהחלק התחתון של הפת.
לאור האמור עולה כי השו"ע פוסק כגירסת "גמיר בישולא" והרמ"א פוסק כגרסת "קדים בישולא" (עי' ביה"ל סי' קסז ד"ה ובפת דידן).
- טעם בציעת הפרוסה מהחלק האפוי ביותר (קדים או גמיר בישולא)
כתב המגן אברהם בשם השל"ה כי, יש לנהוג כבוד בפרוסת המוציא ולכן אין לתת ממנה (כשהיא נקייה וראויה למאכל אדם) מאכל לעכו"ם או בעל חי (עי' אשל אברהם(בוטשאטש) סי' קסז על דברי המג"א בסע"ק מב), וכן פסק המשנה"ב (סי' קסז סע"ק צז).
לאור האמור עולה כי, קיימת חשיבות רבה לפרוסת המוציא, וכדברי הגמרא בסנהדרין קב ע"ב וכפסק השו"ע והרמ"א המובאים לעיל, קיימת גם חשיבות רבה למקום בציעת הפרוסה ומבואר ביערות דבש (דרוש יא) כי חשיבות מקום הבציעה נובעת מכך שהבציעה נעשית במקום שבו שלטה האש ביותר ותיקנה את כוח הס"א וז"ל: … והטעם כי אין מגרש ארס של נחש כי אם האש כי ארס נחש שרשו יסוד העפר ונחש עפר לחמו והאש תכלית רחוקה מעפר זה למטה מטה וזה למעלה מעלה ולכך אש מגרשת ארסו של נחש…
אולי הכוונה על שו"ע (יו"ד סימן ס' ס"ג) בשר צלי אין בו משום גילוי כי כאשר האש שולטת אין ארס נחש כלל ולא נשאם הטבע לשבת יחדיו וכן יין מסונן מגרש הארס כמבואר בגמרא (בבא קמא דף קטו (:וכן יין המצונן (עבודה זרה דף ל: ) פירוש שבשלו ראשון ואח"כ ציננו כמ"ש המפרשים וא"כ בשולטת בו אש הארס מגורש…
… ובזה תבין למה אנו מברכין המוציא על הא דקדים בשולא כי הנמהר לבשל ולשלוט בו האש לא היה כ"כ ארס בו גם מיהר לצאת חפשי מן הארס אשר שכב עליו וא"כ ראוי לברכה כי תיכף בהגרש הארס סטרא דמסאבא חל סטרא דקדושה וא"כ זה שנמהר יותר חל עליו יותר מהר סטרא דקדושה ולא שהה עליו סטרא דמסאבא כמו על אחר ולכך זה ראוי לברכה וזה הוא נכון וברור."
הדברים נכתבו לעיון ולימוד ואין בהם הוראת הלכה למעשה
