הגמרא במסכת ברכות (נ ע"ב) דנה כיצד ינהג מי שהכניס לפיו אוכל או משקה ונזכר שלא בירך ברכה ראשונה, ומסקנת הגמרא כי יש להבחין בין שלושה מצבים וסוגי אוכל ומשקה אשר בכל אחד מהם יש לנהוג באופן שונה.
ביחס לאוכל מוצק (כגון פלח תפוח וכדו') אשר גם אם יוציאו מפיו לא יהיה בכך כדי להביא למיאוס האוכל ולהשחתתו, הרי שאין חשש איסור בל תשחית, וממילא שיש להוציא את דבר המאכל מפיו ולברך בטרם ימשיך את אכילתו.
ביחס לאוכל רך אשר הוצאתו מפיו יכולה לגרום למיאוסו והשחתתו, יש לסלק את דבר המאכל לצידי פיו ולברך בטרם שימשיך לאכול. בעניין זה מבארת הגמרא כי אומנם אין לברך כשפיו אינו נקי שכן נאמר בפסוק "ימלא פי תהילתך" (תהילים עא ח) וממילא שבעת הברכה הפה צריך לשמש כולו לתהילת ה', אך במקרה שהוצאת דבר המאכל תביא לאיסור בל תשחית, בדיעבד ובלית ברירה, יברך כשדבר המאכל מצוי בצידי פיו.
(יוער כי לאור האמור יש לדון כיצד ינהג מי שיש בפיו שיניים תותבות (שאינן קבועות) או מכשיר ליישור שיניים נשלף אשר מפריעים לחיתוך המילים והגייתן ואכמ"ל).
ביחס למשקים, אשר מצד אחד לא ניתן להגות את הברכה כשבפיו מצוי משקה, ומאידך הוצאתו מפיו בהכרח תביא למיאוס והשחתתו, יש לבלוע את המשקה, אך לא מבואר בגמרא כיצד ינהג לעניין אמירת הברכה ונחלקו הראשונים כיצד ינהג בענין זה.
הר"ח (מובא בבית יוסף או"ח סי' קעב) סובר כי, גם לאחר בליעת המשקה אין לברך ברכה ראשונה (אלא אם מתכוון להמשיך ולשתות), ומבאר הר"ח שעל אף האיסור לאכול ולשתות ללא ברכה (שנחשב כמועל בקדשי שמים וכגוזל חלילה את הקב"ה, עי' ברכות לה ע"ב) שונה הדין במקרה שהכניס בשוגג משקה לפיו ללא ברכה, וזאת משום שהמשקה שכבר מצוי בפיו נמאס ומאבד כביכול את שם המשקה שבו (פקע ממנו "דין" משקה) וממילא בדיעבד יהיה מותר לבלוע ולשתות (דבר שפקע ממנו שם משקה) ללא ברכה ראשונה.
הרא"ש (ברכות פ"ז סי' לג) מקשה על סברת הר"ח שכן הגמרא במסכת ברכות (נ ע"ב) שהובאה לעיל, מתארת שלושה פתרונות למצב הבדיעבד שהאוכל או השותה נקלעו אליו בשוגג ובאופן שמצד אחד יהיה ניתן לאכול או לשתות, ומצד שני יהיה פתרון לחובת הברכה, ועל כן באוכל מוצק מוציא מפיו ומברך, באוכל רך מסלק לצידי פיו ומברך ובשתייה גם כן לאחר הבליעה יש לברך (אומנם הגמרא אינה אומרת זאת במפורש, אך להבנת הרא"ש מסוגיית הגמרא עולה ששלושת המצבים מכוונים לפתרון זהה של המשך אכילה וברכה, ואין סברה לומר שיש שוני בדין השתייה בשוגג המובא ביחד עם דין האכילה בשוגג).
עוד מבואר בדברי הרא"ש, כי אומנם אין לברך ברכה ראשונה לאחר האכילה (עי' ברכות נא ע"א), אך המקרה של שתיה בשוגג ללא ברכה שונה ונבאר את הדברים.
הגמרא במסכת ברכות (נא ע"א) מביאה את שיטת רבינא הסובר כי, מי שאכל או שתה בשוגג ללא ברכה ראשונה, מותר לו מותר לברך (ברכה ראשונה) גם לאחר האכילה, וכפי שהטובל שאסור הוא בברכה לפני טבילתו (כגון בעל קרי האסור בברכה ותורה עי' ברכות כ ע"ב) מברך לאחריה.
אך הגמרא דוחה את ראיית רבינא מברכת הטבילה שכן שונה ברכת הטבילה משאר ברכות משום שלפני הטבילה אין כל אפשרות לברך (הטובל אסור בברכה), אך במקרה שלא בירך בשוגג לפני האכילה, ניתן היה לברך אלא שהאוכל או השותה שגג ושכח וממילא "כיון דאידחי אידחי".
לאור דברי הגמרא מבאר הרא"ש כי מי שהכניס משקים לפיו ללא ברכה מצוי הוא באותו מצב של הטובל שאינו יכול לברך ולמעלה מכך, בעת שנזכר בשגגתו ובעוד שהמשקים בפיו, בוודאי שהשותה חפץ בכל ליבו לקיים את המצווה ולברך, אלא שאינו יכול שכן המשקים מצויים בפיו, וממילא במצב זה כביכול השותה "מחזיק" את המצווה בידו ואינו דוחה אותה ולא ניתן לומר כיון דאידחי אידחי.
להלכה פוסק השו"ע (או"ח סי' קעב סעי' א) כשיטת הר"ח והרמ"א משיג ופוסק כשיטת הרא"ש: "שכח והכניס משקין לתוך פיו בלא ברכה בולען ואינו מברך עליהן ברכה ראשונה, הגה: ויש אומרים דמברך עליהם וכן נראה עיקר"
כתב המגן אברהם (או"ח סי' קעב סע"ק א) כי הלכה למעשה יש לחשוש לשיטת הראב"ד (שחולק על הרא"ש והר"ח) כי מותר לבלוע את המשקה שנכנס לפיו ללא ברכה, רק במקרה שאין לו משקה נוסף לשתות, אך במקרה שיש משקה נוסף, עליו להוציא את המשקה שבפיו למרות שיש בכך מיאוס והשחתה, ולברך על המשקה הנוסף "והראב"ד כתב דוקא כשאין לו משקין יותר לשתות והוא דחוק למשקין הללו אבל אם יש לו יותר יפליט ולא יהנה בלא ברכה משום מעט משקין וכן ראוי לנהוג שלא להכניס עצמו במחלוקת וכמש"ל וכך כתב הב"ח"
הדברים נכתבו לעיון ולימוד ואין בהם כל הוראת הלכה למעשה
