בשנות השישים התגורר ר' נתן קנלסקי עם משפחתו ברוסיה הקומוניסטית. כשילדיו הוכרחו לקבל חינוך אתיאיסטי בבית הספר הממשלתי, החליט להגיש בקשת עלייה לישראל. הסיכויים לכך היו אפסיים ולכן רצה לשגר מכתב לניו יורק עם בקשת ברכה מהרבי.
כמובן היה בלתי אפשרי לעבור את הצנזורה הרוסית עם המילה "שניאורסון" והוא הגה רעיון: צילם את בני המשפחה ושלח את התמונה לבן הדוד שלו, ר׳ נפתלי הרץ מינקוביץ, שהתגורר בקראון הייטס וכתב: "תעביר את התמונה לסבא ותגיד שאנו מאוד רוצים לראות אותו". מינקוביץ קיבל את התמונה בתחילת שנת תשכ״ט ובערב יום כיפור, בעת שעברו לקבל "פרוסת לקח", מסר את התמונה לרבי. הרבי לקח את התמונה והכניס אותה לתוך מגירת שולחנו ללא אומר ודברים.
חלפו שלושה חדשים ובבית משפחת קנלסקי במוסקבה התקבלה התשובה מבן הדוד בניו יורק: "העברנו את התמונה לסבא והוא לא אמר דבר…" זו הייתה אכזבה עמוקה. ואם לא די בכך, כשר' נתן הלך למשרדי "אוביר" להגיש את הניירות, הפקידה קרעה אותם לגזרים והכריזה ברשעות: "לעולם לא תצא מרוסיה. אתה תמות כאן"! הוא חזר הביתה שבור ורצוץ.
חלפה שנה ורבע של ייסורים, ובאמצע חורף תש"ל, נמצאה דרך לשחד את אחד הפקידים במשרדי אוביר. ר' נתן העביר לו 5000 רובל ובחודש אדר הם קיבלו את היתר היציאה המיוחל. בתוך כמה ימים היו על המטוס לארץ. לקראת החגים הבאים, תשל"א, הם נסעו לניו יורק והתארחו אצל משפחת מינקוביץ. להפתעתם, ר׳ נפתלי פתח את הארון והוציא את התמונה שביקשו להעביר לרבי. הם היו המומים: מה עושה אצלך התמונה? הרי הרבי הניח אותה במגירת שולחנו?!
הבן דוד סיפר דבר מדהים: בכל שנת תשכ"ט הייתה התמונה מונחת במגירה של הרבי, אבל בתחילת השנה הזו, בערב יום כיפור תש״ל, בעברנו לקבל שוב את עוגת הדבש, הרבי הוציא את התמונה ואמר: ״איך דארף די בילד מער ניט האבן״ – אינני צריך את התמונה יותר. נשים לב: זה היה שלושה חודשים לפני שעלה בדעתו לשחד את הפקיד, וחצי שנה לפני שבקשתם התקבלה…
אחרי תקופה זכתה האמא, הגברת קלנסקי, לנוסע לחצרות קדשנו ולהיכנס ליחידות אצל הרבי. הרבי התעניין על החיים ברוסיה, ולקראת הסוף שאל איך יצאו מרוסיה? היא השיבה שבעלה נתן שוחד 5000 רובל לאחר הפקידים באוביר. הרבי חייך ושאל: אתם בטוחים שזה מה שעזר?! ושוב בחיוך יותר רחב: אתם באמת בטוחים שזה מה שעזר?!…
*עבודה זרה מודרנית
הסיפור המופלא הזה מחבר אותנו לשאלת השאלות בפרשתנו כי תישא העוסקת בחטא העגל: עגל?! הולך על ארבע?! הם באמת חשבו שבעל חיים מוזהב, דומם או חיוני, יהיה מסוגל לכוון עם ענק במדבר הגדול והנורא, לספק לו לחם ומים?!
מילא אם אנחנו היינו נופלים בטעות כזו, אנו לא זכינו לראות את האלוקים בשיא תפארתו כשהוא הופך את הטבע לפלסטלינה פריכה. אבל הם ראו, הדור ההוא חזה מראות אלוקים כמו שלא ראה הנביא יחזקאל בן בוזי הכהן. הם ראו את אבני הברד צונחות מהשמים בוערות באש, הם עמדו מול ים סוף כשהמים הזדקפו לשני חומות והם שמעו את הקולות והברקים על הר סיני עד שנשמותיהם פרחו מרוב אימה. איך אחרי חוויות נשגבות כאלו חשבו שעגל, מעשה ידי אדם, יחליף את האורגינל?!
במילות השירה הדוקרות של נעים זמירות ישראל: "וימירו את כבודם – בתבנית שור אוכל עשב!". הם מכרו את האין סוף כדי לקבל שור לוחך עשב!. ובכן, האם באמת חשבו לברוא את אלוקים?!
מסביר הרבי (לקוטי שיחות י"א. ונביא כאן רק קצה הדברים) עבודה זרה מציעה גירוי אדיר: מוחשיות. היכולת לחוות בעיניים ובאוזניים את מה שאינו נראה ואינו נשמע. להפוך את הרחוק מכל רחוק לקרוב מכל קרוב. לא עוד דמיונות מופשטים על ישות רוחנית נשגבה, אלא חפץ פיזי כביר מול העיניים שממחיש את מה שמעבר למילים.
בקרבו של יהודי פועמת נשמה שמאמינה במציאות האל, אבל הגוף דורש את שלו. הוא לא מסתפק בהרגשה רוחנית, אלא תובע חוויה פיזית דרך חמש החושים: לראות אלוקות, לשמוע אלוקות, למשש אמונה, להריח ממנה ולאכול אותה, ומסיבה זו זכינו בציווי על בניית המקדש קודש הקודשים ארון הברית והכרובים.
אולם מדובר במשחק באש ובהליכה על קו רגיש ועדין. התורה צופה מראש את השגיאה הזו ומצווה בסוף פרשת יתרו: "לא תעשו אתי אלוקי כסף ואלוקי זהב"
הסכנה בדמות עשיית עגל, לא חלפה מהעולם. אמנם העבודה זרה המקורית כבר לא פופולרית, אבל הנטייה האנושית לייצר תחליפים פיזיים מוחשיים קיימת במלוא העוצמה.
היום קוראים לה: 'לקחתי עורך דין תותח והוא יוציא אותי זכאי'. 'קבעתי תור אצל הרופא מספר אחד בבית הרפואה הדסה ואינני דואג'. 'אני מכיר את העוזר של ראש העיר והוא הבטיח שהוא על זה'.
רגע, אתה מאמין בסייעתא דשמיא והבוקר התפללת לקב"ה שייתן לך רפואה וחכמה? אז למה אתה שם יהבך על עורך דין או רופא? כי ככה אנחנו: הקב"ה נמצא למעלה, בראש, אבל אנחנו רוצים לשמוע קול אנושי שאומר שזה בסדר. זה עליו. אנחנו לא צריכים לדאוג, כי יש מנתח עם אצבעות מופלאות שלוקח עלינו אחריות.
ושוב מדובר בקו עדין: בוודאי צריך לבחור רופא טוב ועורך דין ממולח, כי כך קבע הקב"ה שצריך לעשות כלי גשמי לקלוט את הברכה מלמעלה, אבל לזכור את ההוראה הברורה: מדובר רק בממוצע להעביר את ברכת ה' למטה ולא במציאות עצמאית בעלת כוחות משלה שמכריעה את העתיד.
כבר בראש השנה גזר הקב"ה איזו שנה וחיים יהיו לכל אחד. מדי יום ניתנת האפשרות לפנות שוב בתפילה ולשנות את גזר הדין לטובה ולברכה, ואילו ההליכה אל הרופא או הטכנאי היא רק הדרך הטבעית כדי לגלגל למטה את ברכת ה'.
