בפסק דין המהווה נקודת מפנה בפרשנות חוקי המס, קבע בית המשפט המחוזי בתל אביב כי זיקה מהותית למדינה זרה אינה מבטלת אוטומטית את היות האדם תושב ישראל לצורכי מס. השופטת ירדנה סרוסי קבעה כי במציאות המודרנית, אנשי עסקים בינלאומיים המקיימים אורח חיים על קו ישראל-חו"ל, עשויים להיחשב כמי שמחזיקים בשני מרכזי חיים במקביל. כפועל יוצא, נקבע כי איש העסקים חיים צח, שטען לניתוק תושבות לאחר 40 שנה בניגריה, יוותר תושב ישראל לצורכי מס.
איש העסקים חיים צח, לשעבר מנכ"ל עיריית הרצליה, הגיש ערעור במטרה להוכיח כי מרכז חייו עבר לניגריה. בטיעוניו טען צח כי הוא ניתק קשרים משפחתיים ואישיים עם ישראל, וכי שהייתו בארץ מסתכמת ב"גיחות" קצרות לביקור בנותיו. עוד טען כי עסקיו, רופאיו וחבריו נמצאים כולם בניגריה, ולכן אין להגדירו כתושב ישראל.
בית המשפט דחה את עמדתו של צח וקבע כי מבחן "מרכז החיים" צריך להשתנות ולהתאים למציאות העכשווית: השופטת סרוסי קבעה כי במקרים מסוימים, גם אם אינם שכיחים, אדם יכול לנהל שגרת חיים מלאה וקבועה בשני מוקדים במקביל. במקרה של צח, נמצא כי הוא הותיר בישראל זיקות משפחתיות ואישיות חזקות, וכן החזיק בבית קבע. העובדה שבשנים מסוימות שהה צח בישראל בממוצע של 16.4 ימים בחודש, הקנתה לו "חזקת תושבות" שגברה על טענת הניתוק.
הפסיקה מהווה תמרור אזהרה לאלפי ישראלים הפועלים ברחבי העולם. בית המשפט הבהיר כי ניהול עסקים ענפים בחו"ל – ואף יצירת מעגל חברתי שם – אינם ערובה לניתוק תושבות לצורכי מס. כל עוד נשמרות הזיקות האישיות והמשפחתיות לישראל, והנישום ממשיך "לחיות על הקו", רשויות המס ימשיכו לראות בו תושב ישראל החייב בדיווח ותשלום מס על הכנסותיו.
השופטת ציינה כי בהיעדר אמנה למניעת כפל מס בין המדינות שתסדיר את חלוקת הזכויות, קיומן של הזיקות החזקות בישראל – בצירוף ימי השהייה המשמעותיים – הוא שמכריע את הכף לטובת המדינה.
