הפרשה החלה כאשר תושבת בת ים, המתגוררת בדירתה מזה ארבעה עשורים, ביקשה להסדיר את רישום הנכס בטאבו. הליך של פינוי-בינוי שתוכנן בבניין חשף בפניה כי היא אינה רשומה כבעלת הדירה. כאשר פנתה ליורש של המוכרים המקוריים כדי להסדיר את העניין, נתקלה בסירוב מוחלט.
התובעת, שיוצגה על ידי עו"ד ערן פלס ועו"ד אבי פליגלמן ממשרד פלס מוזר כהן ושות', טענה כי היא ובעלה המנוח רכשו את הדירה בשנת 1984 מהוריו של הנתבע. לדבריה, מאז הרכישה היא החזיקה בדירה, גידלה בה את ילדיה ואף השכירה אותה בתקופות בהן לא שהתה בארץ.
מנגד, הנתבע – יורש בעלי הדירה המקוריים – טען כי הדירה מעולם לא נמכרה. בכתב הגנתו טען כי בני הזוג היו למעשה שוכרים שנשארו בדירה ללא רשות, והגיש תביעה שכנגד בדרישה לפנות את האישה ולחייבה בדמי שימוש ראויים. בנוסף, טען כי הסכם המכר שהציגה התובעת הוא מסמך מזויף.
השופטת עידית קצבוי דחתה את טענות הנתבע וקיבלה את עמדת התובעת. בפסק הדין צוין כי גרסתה של האישה הייתה עקבית, מהימנה והגיונית. לעומת זאת, בית המשפט מתח ביקורת על גרסתו של הנתבע, וכינה אותה "עמומה ונסתרת".
השופטת תהתה הכיצד יורשי המשפחה לא פעלו במשך למעלה מ-40 שנה להשבת הדירה לידיהם או לגביית דמי שכירות, אילו אכן היו זכאים לכך. בסיום ההליך, הורה בית המשפט לרשום את הדירה על שמה של התובעת בלשכת רישום המקרקעין. בנוסף, חויב הנתבע בהוצאות משפט ושכר טרחת עורך דין בסך 60 אלף שקלים.
מבא כוחו של הנתבע נמסר בתגובה כי הם מתכוונים לערער על פסק הדין.
