בימים בהם אין כנסת והמליאה לא מתכנסת, אין מי שיספק לעם היושב בציון את ליטרת הבידור השבועית כך שהדיון שהתקיים השבוע בהפרשתו של עמיחי שיקלי, הפך להיות ההצגה הטובה בעיר.
היו אלו שעות ארוכות ואף מעט משעשעות של הסחת דעת מהבעיות האמיתיות הבוערות, הממתינות לקואליציה מעבר לפינה, כשבשבוע הבא ייפתח כנס הקיץ של הכנסת ובפעם הראשונה יהיה צורך להתמודד עם משמעות פרישתה של עידית סילמן ועם התוצאות הדרמטיות של המהלך של רע"מ. לראשי סיעות הקואליציה עדיין אין ממש מושג מה הם הולכים לעשות ולכן בינתיים הם פרקו את זעמם ותסכולם בדיון החצי מופרך הזה.
משמעות ההכרזה על שיקלי כ'פורש', נועדה טכנית למנוע חיבור אפשרי בינו לבין סילמן ופורשים נוספים בהמשך ובעיקר כאיתות אזהרה לסילמן עצמה. בקואליציה בונים על כך שלמרות פרישתה, ניתן יהיה לעשות איתה עסקים שיאפשרו את המשך קיומה של הממשלה ולכן מאותתים לה בשיטת המקל והגזר. משגרים לה איום מרומז שגורלה יכול להיות כגורל שיקלי אבל מצד שני מזמינים אותה לפגישות ומשדרים לה שהם לא כועסים מידי.
הממשלה מתחילה את כנס הקיץ במצב מורכב מאוד. קואליציה של 60 אצבעות לא יכולה להתנהל כקואליציה, אי אפשר לקדם חוקים משמעותיים או לנהל ממשל תקין, אבל אפשר להחזיק חזק חזק ולשרוד, למנוע מהעסק ליפול ואת זה עושים באמצעות דילים והסכמות אותם צריך ליזום ולנהל כל הזמן. לפני כל הצבעה יש לוודא שמישהו מהאופוזיציה תומך גם כן או לפחות נמנע ובכך מצליחים להמשיך את הקיפאון הפוליטי והפרלמנטרי עד שמשהו אולי יצוץ ויזוז.
לצורך זה, סילמן יכולה להיות פרטנרית, וכל עוד היא לא מכריזה על מלחמה בממשלה אפשר להגיע איתה להסכמות על תמיכה שקטה מבחוץ בצמתים קריטיים. את זה אפשר להשיג בשיטת המלקחיים, עם איום מצד אחד תוך הושטת יד מצד שני. וכך הגיעו נציגי הקואליציה לדיון הארוך והטיחו ביקורת חריפה בפניו של שיקלי כשהם מכוונים בעצם לאוזנה של סילמן, כמו שנהגו לומר הסבתות הירושלמיות: 'שכשהשוויגער גוערת בבתה, היא בעצם מתכוונת לכלתה'.
השר מתן כהנא, שהציג בפתח הדיון את דרישתה של ימינה להכריז על שיקלי כפורש, הסביר שאין כאן שום דבר אישי חלילה נגד שיקלי עצמו, אבל ברגע שהוא מצביע שוב ושוב נגד המפלגה שלו, הוא לא יכול להמשיך ולהיות חלק ממנה ולכן עם כל הכבוד והאמפתיה, על המפלגה להרחיקו. המסר לח"כית הנוספת שישבה בחדר היה ברור.
להחזיק כדי להחזיק
החשש העיקרי של הקואליציה הוא מפני פורש נוסף שעלול לצאת משורות ימינה או אפילו תקווה חדשה, דבר שעלול עדיין לקרות. בליכוד הבטיחו שזה יקרה כבר באותו יום שסילמן פרשה, אבל בנט מיהר אז לצאת לקרב בלימה ובינתיים הצליח למנוע את זה. אחד התרחישים הקיימים מדבר על כך שזה עלול לקרות דווקא בפתיחת כנס הקיץ של הכנסת, ברגע האחרון, כשכבר לא ניתן יהיה לבלום את המהלך.
הכנסת אמורה לחזור לפעילות ביום שני הבא, כשאחד החוקים הראשונים על סדר היום יהיה החוק להגבלת כהונת ראש ממשלה, חוק קריטי עבור סער והקואליציה שכבר עלה לדיון אבל לא הצליח לקבל רוב מאחר והאופוזיציה הפכה אותו להצבעת אי אמון בממשלה. כדי לאשר אותו שוב יש צורך בתמיכה גם מצד סילמן וגם מצד רע"מ כדי שיהיה את 61 התומכים הדרושים לכך. כך שהחוק הזה הוא נקודת מבחן קריטית בו תיתקל הקואליציה כבר בתחילת הדרך.
בליכוד ממשיכים להבטיח שהעריק הבא נמצא ממש מעבר לפינה, אך בכל פעם שנשמעת הצהרה כזאת כולם יודעים שזה לא נכון. אם מישהו באמת עורק הוא לא מדבר על זה כדי לא לסכל את המהלך, כך שמדובר בסוג של לוחמה פסיכולוגית שמנהלת הליכוד נגד הקואליציה. בכלל, המצב בקואליציה מייצר לנתניהו כר נרחב של הזדמנויות לחבוט בבנט ובשותפיו ולהשתלט בחזרה על הזירה התקשורתית והתדמיתית, בה הוא חזק ומומחה הרבה יותר מהם.
בנט ולפיד מקווים להתחיל את כנס הקיץ ולהתחיל למשוך זמן, כמה שיותר זמן. אם עד היום מטרתה העיקרית של הקואליציה היתה לשרוד, הרי שעכשיו זה הפך למאבק על החיים, להיות או לחדול. שום דבר אחר כבר לא יהיה מעניין, לא חקיקה ולא רפורמות, כל תשומת הלב תהיה ממוקדת בהישרדות, במניעת נפילת הממשלה. החלק הקשה הוא שהם עצמם לא יודעים מראש כמה זמן יצטרכו להתאמץ ולהחזיק ככה, זה יכול לקרוס תוך ימים ספורים אך עלול גם להחזיק כמה חודשים טובים. חיים קלים לא יהיו להם אבל גם ברירה אחרת אין.
המשחק הכפול של עבאס
אולם כאב הראש העיקרי של הממשלה הוא כמובן בגזרת רע"מ. המצב הביטחוני השפיע ישירות על הנעשה במסדרונות הקואליציה, הלחץ הכבד ברחוב הערבי כלפי רע"מ עשה את שלו והמפלגה היתה חייבת לנקוט בצעד כלשהו ולו סמלי.
ההכרזה הרשמית של רע"מ היתה שהיא מקפיאה את חברותה בקואליציה, מין מצב ביניים לא ברור שבפועל לא אומר כלום. חבר כנסת יכול להתפטר מהקואליציה ויכול להישאר בה אבל אין שום סעיף בחוק או בתקנון שמדבר על הקפאת חברות, זו המצאה יצירתית שנולדה במיוחד לצורך הענין.
בשבועות האחרונים כשהכנסת היתה בפגרה היה מאוד נח לכולם להסתתר מאחורי המילים החלולות הללו ולהמשיך כרגיל, אבל כשהכנסת תשוב לפעילות יצטרכו חברי רע"מ להחליט האם הם מצביעים עם הקואליציה או לא, מה משמעותה של הקפאה כזאת ועד כמה אפשר להפשיר אותה. ככל שההקפאה תהיה עמוקה יותר המשמעות תהיה דרמטית יותר כשלקואליציה לא יהיו אפילו 60 אצבעות לחקיקה חשובה ומדובר יהיה בפרישה דה פקטו מהקואליציה מצד עבאס וחבריו.
כשעבאס וחבריו מגיעים הביתה, מחכים להם שם קרובי משפחה, חברים, מקורבים ובעלי ענין, הם חייבים דין וחשבון לבוחר הערבי שמצידו רוצה לראות את הנציגים שלו מפילים את הממשלה של היאהוד ולא משנה מיהו היאהוד. ערביי ישראל מושפעים באופן בלתי אמצעי מההסתה הפלשתינית הטרוריסטית וגם הם לא עוצרים ולו לרגע כדי לבדוק האם זה נכון מה שארגוני הטרור מוכרים להם, שישראל "פולשת לאל אקצא" או "מחללת" את המקום.
גם הם קונים את השקר כמו שהעולם המערבי והערבי גם יחד קונים את הלוקש מבלי לבדוק. מספיק שאיזה ירדני מצהיר ש"ישראל מחללת את הר הבית" וזהו, האש מתלקחת. כך שעבאס לא יכול לעשות את ההפרדה הזאת והוא חייב ליישר קו עם הנרטיב עבור מצביעיו. והמצביעים שלו דורשים שיפיל את הממשלה כי הרי היא פוגעת באל אקצא.
מצד שני, עבאס לא ימהר לוותר על מנעמי השלטון, גם הוא לא רוצה לחזור לשממון האופוזיציוני. הוא נושא את עיניו ופוגש את הפרטנר שלו לאינטרס הזה, בחור בשם יאיר לפיד. לפיד מאוד מאוד לא רוצה שהממשלה תיפול כי על פי ההסכם הקואליציוני, אם עבאס יהיה זה שיפיל את הממשלה אז לפיד לא רק מפסיד את הרוטציה שהובטחה לו אלא הוא גם לא יהיה ראש ממשלת המעבר בתקופת הבחירות, זאת בניגוד למצב בו מישהו מימינה או תקווה חדשה מפיל את הממשלה, אז לפי ההסכם לפיד הופך להיות ראש ממשלת המעבר במקום בנט.
עבאס מסתכל ללפיד בעיניים ולפיד מסתכל על עבאס ושניהם מבינים שהם צריכים לפעול. השניים שוחחו כמה פעמים, אולי אפילו בלי שבנט יידע או יהיה מעורב, ואף הדליפו לתקשורת על פגישה רשמית אחת שנערכה ביניהם. תוכן השיחות כמובן לא פורסם אבל מבט על המתרחש בשטח יכול אולי ללמד או לפחות לרמז על המצב המסוכן שהולך ונוצר כאן.
עבדאללה מגן הממשלה?
חג הפסח נפתח באינתיפאדה מפחידה עם אלפי מוסלמים שהתגודדו בהר הבית ועם פיגועי אבנים והפרות סדר בירושלים וסביבתה. חודש הרמדאן הוא תמיד זמן מועד לפורענות והפעם זה התנגש להבדיל עם חג הפסח מה שמהווה אתגר גדול עוד יותר לכוחות הביטחון.
אולם כעבור יומיים בלבד המצב בהר נהיה שקט יחסית בחסדי שמים, המהומות פחתו ואיתם גם פיגועי האבנים. הכוננות הביטחונית מגיעה לשיאה בימים הללו עם סיום חודש הרמדאן, ביום רביעי בלילה התכנסו עשרות אלפי מוסלמים מכל רחבי הארץ ומהרשות הפלשתינית שנכנסו בהיתר הומני שהעניקה ישראל, ושם השמיעו קריאות מחרידות של הסתה וקריאה לטבוח ל"ע ביהודים באשר הם.
ובכל זאת, למרות הקריאות הללו, האלפים התפזרו בלי להתעמת עם כוחות הביטחון וכמעט בלי ניסיונות לבצע פיגועים, למרות שכל אחד מהצעירים והמבוגרים שהיו בהר מחזיק עקרונית בנשק אישי משלו ומהווה מחבל פוטנציאלי שעלול לפעול בשליחות חמאס או דאע"ש. היה ברור ובולט שיש יד מכוונת ששולטת במצב.
במקביל התקבלו הדיווחים על מגעים אינטנסיביים בין ירדן לישראל בתיווך אמריקני, ועל כך שמנסור עבאס עצמו טס לירדן ונועד שם עם המלך עבדאללה. בממשלה אישרו דיווחים אחרים על כך שעל פי הסיכומים עם ירדן, כבר בשבוע הבא תוקם ועדה משותפת לשתי המדינות שתדון בנושא הר הבית ובחדשות 12 פרסמו בתזמון מדויק את רשימת הדרישות המחוצפת שירדן כבר הגישה לארה"ב, שעיקרה היא נישול כל נוכחות או סמכות ישראלית על הר הבית והנעשה בו, כלומר נסיגה מוחלטת של כל כח משטרתי, צבאי או מודיעיני מהשטח שמעבר לכותל המערבי.
בראיה יהודית הלכתית מדובר בצעד חיובי, העליה להר אסורה באיסור חמור לפי דעת פוסקי ההלכה (ולא רק מהציבור החרדי), אך מבחינה מדינית מדובר במשהו מסובך הרבה יותר עם משמעות ביטחונית חמורה מאוד. לפי שעה אין מידע מדויק מה באמת קורה בשיחות בין ישראל לירדן, את חלקי הפזל אפשר לנסות ולהרכיב לבד, המשימה לא מסובכת ולמרות שהיא נעשית כאן כעת על בסיס השערות בלבד ועל אחריותנו בלבד, היא מובילה מהר מאוד למסקנות המדאיגות.
לפיד צריך את הקואליציה שלמה, זאת אקסיומה מבחינתו, אין שום תכנית חלופית ושום אופציה אחרת, זה מה שצריך לקרות. וכדי שזה יקרה הוא צריך את מנסור עבאס שותף על מלא בקואליציה, בלי התחכמויות ובלי הקפאות.
מנסור עבאס צריך גם הוא את אותו הדבר, הוא עוד לא קיבל את כל המיליונים שהובטחו לו אבל מצד שני יש לו את הרחוב הערבי, הוא לא יכול להמשיך לעשות עסקים כרגיל בלי לשנות כלום וגם זו אקסיומה מבחינתו, אין שום תרחיש אחר, הוא חייב להרגיע את הזעם הערבי ולהראות שהוא פועל נגד ממשלת ישראל. אז איך מתיישבת הסתירה המובנית? פשוט מאוד, הפתרון נמצא בהר הבית.
עבאס יוצא לירדן ואפשר לשער מה הוא אומר בערבית עסיסית למלך ירדן: שמע מכובדי, אתה יודע שממלחמה עם ישראל כולנו נפסיד, יש דרך פשוטה יותר לרדת מהעץ עד לסבב הבא: בוא נגיש רשימת דרישות מופרזת, יהיה משא ומתן, הישראלים יתפשרו על משהו, אנחנו גם נתפשר קצת ונצא מהסיפור עם שליטה הרבה יותר אפקטיבית בהר, נוכל לספר לעולם הערבי איך ישראל התקפלה וירדה מאל אקצא עם זנב מקופל בין הרגליים, ירדן תהיה עטורת ניצחון ותהילה בעולם המוסלמי. כל מה שאני צריך ממך זה שתדבר עם כמה מהאנשים הנכונים שיעצרו כרגע את האינתיפאדה.
בשלב הבא, חוזר עבאס לשכונת צהלה בתל אביב ואומר ללפיד: שמע יא חביבי, אני יכול להביא לך הישג, אתה תוכל לספר לעם בישראל שבזכות המגעים המדיניים שלך, האינתיפאדה נעצרה וחזר השקט להר הבית. כל מה שאתה צריך לעשות זה להדליף לתקשורת את רשימת הדרישות המופרכת של ירדן, הציבור יכעס ויתרגז אבל אחרי זה ירדן "תתפשר" על כמה סעיפים ואתה תוכל להיראות כמנצח. אחרי שיחזור השקט, אף אחד כבר לא יבדוק כמה שוטרים ישראלים נמצאים על הר הבית וכמה לא לעומת מה שהיה, אין הרבה ישראלים שיקשיבו מה מספרת התקשורת הערבית, הגל התקשורתי יחלוף והכל יהיה בסדר.
אחרי שהם יסגרו את הפינות הללו, יוכל עבאס להכריז שהוא מסכים בלית ברירה לחזור לפעילות בממשלה אך ורק לטובת הציבור הערבי בישראל ולמען דאגה לזכויותיו, אחרי שישראל נכנעה והסירה את ידיה מאל אקצא. ככה יוכל כל אחד מהמעורבים לחזור לקהל שלו ולהצטייר כמנצח, הקואליציה תוכל להמשיך לצלוע להנאתה כברווזה מקרקרת והכל יבוא על מקומו בשלום.
'אבל ביבי'
המהלך הזה מחריד את בנט, זה שורף לו כל סיכוי אחרון אם עוד היה כזה, להחזיק אצלו מצביעים מהימין. מדובר בכניעה מפוארת וחד משמעית של ישראל לטרור האסלאמי מה גם שצעדים מרחיקי לכת סביב נוכחות ביטחונית במזרח ירושלים עלולים לעלות בחיי אדם ל"ע.
הדרך היחידה של בנט לצלוח את הפיגוע הפוליטי הזה היא להשתמש בנשק היעיל והמוכר של "גם ביבי". ובנקודה הזאת הוא אולי אפילו יהיה צודק. נתניהו נכנע לטרור כשהמציא את שיטת העברת הכספים לחמאס כדי להשיג שקט חלקי בדרום אז למה שהשיטה לא תעבוד גם בירושלים?
מה גם, שבתאוריה בה נתניהו אכן היה מקים את הממשלה הנוכחית כפי שתכנן בהישענות על מנסור עבאס מבחוץ, גם הוא היה מתמודד כעת עם הסיטואציה הזאת והוא היה מגיב באופן זהה בדיוק. אם עבאס היה משיג לו את השקט, נתניהו היה משלם את אותו מחיר מדיני.
אבל את בנט זה לא ממש מנחם ואחרי שימכור את התירוצים הללו לתקשורת הוא יצטרך להמשיך לנהל בתכל'ס את הקואליציה. הביקורת מימין תהיה קשה, עזה וחזקה יותר, הדרישות של עבאס יהיו קשוחות יותר וכל זאת בתקווה שכאב הראש יישאר בגזרת רע"מ ולא יגלוש גם לזירת סילמן.
השבוע שנותר עד לפתיחת כנס הקיץ יכול להביא איתו הרבה הפתעות, מהלכים שאולי הוקפאו עד כה עלולים לצאת לאור ברגע האחרון כשיכולת ההתנגדות היא אפס, בפוליטיקה כמו בפוליטיקה כל האופציות פתוחות וכל אחד יכול להיות עריק פוטנציאלי, מניר אורבך ועד זאב אלקין ועד בכלל.
לפיד אולי הצליח להשתיק מצידו את האיום המדיני שהיה על קיומה של הקואליציה, אבל החשבונית מירדן עוד לא הגיעה ואין לדעת מה באמת יהיה כתוב בה, בנט מצידו אחראי על הזירה שלו כלומר להציב מחסומים ולמנוע עריקות, לצד המשך התנהלות עדינה וזהירה עם סילמן.
זה השביל רצוף המהמורות עליו פוסעת הקואליציה בדרכה לכנס הקיץ, זה השביל שממשיך להתעקל ולטמון בחובו אינספור מוקשים ומכשולים העלולים להפיל את הממשלה בכל רגע נתון. מכאן והלאה הקואליציה תתנהל בשיטת הסלמי, צעד אחר צעד, מאמץ לשרוד את היום כדי להגיע מוכנים למאמצי ההישרדות של המחר.
הטור פורסם במוסף 'יתד השבוע' מבית יתד נאמן
