השיעור השבועי: פרשת ויגש • הרב נתנאל אביסרור

ערב שבת שלום ומבורך

פרשת ויגש

נכנסנו לחודש טבת אשר הרבה צדיקים נפטרו בחודש זה

רק הקדמה קצרה להבין מעלת החודשים

3 חודשים ראשונים ניסן-אייר-סיון בחלקו של יעקב אבינו, 3 חודשים אח"כ כלומר תמוז-אב-אלול בחלקו של עשו,

אלא שעל חודש אלול נלחם יעקב אבינו עם עשו, והוציאו מתחת ידו (ראה זוה"ק ח"ב דף עח, ב; מגלה עמוקות, פר' ואתחנן, אופן קה) [ושם בזוה"ק מפורש שגם ט' ימים מימי חודש אב נלקחו מעשו].

אח"כ ממשיך הסדר תשרי-חשון-כסלו בחלקו של יעקב, טבת וחצי שבט בחלקו של עשו (מבואר בארוכה בספרי חסידות, ראה לדוג' עבודת ישראל, פר' ויגש; שם משמואל, פר' תצוה, פורים קטן, ועוד) ומט"ו בשבט וחודש אדר שוב בחלקו של יעקב.

אם נאמר שעשו קיבל גם חצי סיון (כדלעיל) אזי יוצא שעשו קיבל לבסוף 4 חדשים (טבת-תמוז-אב, חצי סיון וחצי שבט) ויעקב קיבל 8 דכיון שקנה הבכורה נוטל פי 2 ודו"ק.

[אגב, צומות החורבן, בחלק עשו, י' בטבת, יז' בתמוז, ט' באב]

יש ווארט ידוע מהעבודת ישראל עה"פ ויהי כמשלש חדשים, שיש שלש חדשים קשים, שהם תמוז וחצי אב, טבת וחצי שבט, יעו"ש. כלומר שמט"ו באב שזה יו"ט כנודע מחז"ל כבר יצא משליטת עשו. [ מדברי הזוה"ק שרק ט' ימים יש לעשו בחודש אב, וכבר נאמרו בזה כמה וכמה דברים, דלכאו' המה סתירת הזוה"ק בשני מקומות]

ועוד יש בזה מבעל תפארת שלמה, שמסביר שבכל שנה אנו קוברים מחדש את ראשו של עשו במערת המכפלה, כי ראשו של עשו הוא ראש חודש טבת, שתמיד חל בחנוכה, וכך על ידי קדושת ואור החנוכה אנו שולטים וקוברים את ראשו.

שנזכה רק לבשורות טובות ומשמחות ישועות ונחמות ושלא ישמע עוד שוד ושבר בארהק ולא יינזק שום יהודי בכל מקום בעולם וניגאל בחסד וברחמים בשובה ונחת אמן ואמן

ויגש אליו יהודה ויאמר בי אדוני… ואל יחר אפך בעבדך (מד,יח)*
"יוסף" – מסמל לימוד תורה, "תלמוד".
"יהודה" – מסמל קיום מצוות, "מעשה".
"ויגש אליו יהודה" – יהודה ("מעשה") ניגש אל יוסף ("תלמוד") כדי לקבל ממנו השפעה, שהרי תלמוד נעלה ממעשה, כמאמר רז"ל (קידושין מ) "גדול תלמוד, שמביא לידי מעשה".
"ויאמר בי אדוני" – תומשך בי השפעתו של יוסף.
אולם רק עתה (בזמן עבודת הבירורים) תלמוד גדול; אבל לעתיד-לבוא, בזמן ביאת המשיח (גמר ושלימות עבודת הבירורים) תתגלה מעלת המעשה ויהיה מעשה גדול – בבחינת "סוף מעשה במחשבה תחילה".
לכן לעתיד-לבוא מלך המשיח יהיה משבט יהודה דווקא, לא משבט יוסף.
(ספר-המאמרים תרצ"ט, עמ' 191).
* * *
מפרש הרב המגיד ממעזריטש:
אדם המתפלל לה' ומבקש על מילוי צרכיו הגשמיים, יהיה עיקר כוונתו שימלא הקב"ה את בקשתו למענו יתברך, שתימשך ברכה והשפעה לחלק הבורא הנמצא בתוכו. תפילה כזו מתקבלת ואין השטן מקטרג עליה, שהרי כוונת המתפלל היא לשם-שמים.
זהו שרמז הכתוב:
"ויגש אליו יהודה" – כשיהודי ('יהודה') ניגש אל ה' ועומד לפניו בתפילה,
"ויאמר בי אדוני" – עליו לכוון שיש בתוכו ('בי') חלק של 'אדוני': נפש אלוקית שהיא "חלק אלוקה", ולמענה הוא מבקש ומתפלל. אזי,
"ואל ייחר אפך בעבדך" – כי לא יקטרגו על תפילתו.
(אור-תורה בראשית, דף יט ע"ב).
* * *
"ויגש אליו יהודה" – כשיהודי ניגש אל "יוסף הצדיק" שבדורו לקבל ברכתו,
"ויאמר בי אדוני" – תחילה הוא מבקש שתיכנס בו השפעתו הרוחנית של הצדיק, דבר המביא לידי קירוב וייחוד מסויים בינו לבין הצדיק. רק לאחר מכן,
"ידבר נא עבדך דבר" – הוא מבקש ברכה לעצמו בענייניו הפרטיים. אולם גם לאחר התקרבות זו עדיין הוא מרגיש את מיעוט ערכו לגבי הצדיק. לכן הוא ממשיך,
"ואל יחר אפך בעבדך" – על שהוא מבזבז זמנו של הצדיק ומטרידו בענייניו הפרטיים שהם בבחינת חסרי ערך לגבי הצדיק,
"כי כמוך כפרעה" – "פרעה" רומז למידת מלכותו יתברך (ראה זוהר חלק ב' לד), וצדיקים דומים לבוראם; כשם שהקב"ה הוא תכלית הטוב והחסד והוא סובל את כל בריותיו, כן גם הצדיק.
(מהתוועדות שבת-קודש פרשת ויגש תשי"א. תורת מנחם התוועדויות כרך ב, חלק ראשון עמ' 161).
* * *
כשניגש יהודה אל יוסף היה מוכן למלחמה, כנאמר במדרש (רבה) כאן – "ר' יהודה אומר הגשה למלחמה, כמה דאת אמר וייגש יואב והעם אשר עמו למלחמה".
יהודה היה מוכן לסכן את עצמו במלחמה כדי להציל ילד יהודי אחד, אשר הוא היה אחראי לשלומו – "כי עבדך ערב את הנער" (פסוק לב).
ללמדך: הורים, שהם האחראים לחינוכו של כל אחד ואחד מילדיהם, חייבים למסור את נפשם בעבור ילדיהם, כדי שהם יקבלו חינוך יהודי טהור.
(ליקוטי-שיחות, כרך א, עמ' 95-94).

לא יוכל הנער לעזוב את אביו ועזב את אביו ומת… (מד,כב) ולקחתם גם את זה מעם פני וקרהו אסון (מד,כט)
ועזב את אביו ומת: …דואגים אנו שמא ימות בדרך, שהרי אמו בדרך מתה. וקרהו אסון: שהשטן מקטרג בשעת הסכנה (רש"י).
בפסוק כ"ב מביע יהודה לפני יוסף את חשש השבטים מירידת בנימין למצרים, ואילו בפסוק כ"ט הוא מביע את חששו של יעקב אביו מפני ירידת בנימין למצרים.
מנין לרש"י, שהחשש של השבטים (באומרם "ועזב את אביו ומת") היה מחמת מיתת אמו בדרך, ואילו חששו של יעקב (באומרו "וקרהו אסון") היה בגלל "שהשטן מקטרג בשעת הסכנה"?
חששו של יעקב היה מבוסס על כך שאחיו ואמו של בנימין מתו ב"דרך": יוסף נטרף (לפי דעתו של יעקב) מחיות רעות המצויות בדרך, ורחל מתה בדרך. לכן מפרש רש"י שחששו של יעקב היה משום שבעקבות שני מאורעות אלה, ה"דרך" היא "שעת סכנה" לבנימין (וראה לעיל פרשת מקץ (מב,ד) על הפסוק "פן יקראנו אסון").
אך השבטים, שידעו את האמת שיוסף לא מת בדרך, חששם היה מבוסס על מאורע אחד בלבד – מיתת רחל בדרך. לכן מפרש רש"י שזה היה בגדר "דאגה" בעלמא: "דואגים אנו שמא ימות".
(ליקוטי שיחות כרך ה עמ' 218).

אני יוסף העוד אבי חי (מה,ג)
וכי לא הבין יוסף שאביו חי? הלוא כל הסירוב להביא את בנימין נבע מהתנגדות יעקב, וכל הדו-שיח שלו עם אחיו סבב אודות אביו, ומדוע שאל "העוד אבי חי"?!
אלא המילים "העוד אבי חי" נאמרו בלשון תמיהה (ולא בלשון שאלה): יוסף התפלא שאביו עדיין בחיים. הרי כלל אמרו חז"ל, "גזירה על המת שישתכח מן הלב", אבל על החי אין אדם מקבל תנחומין (ראה רש"י לז,לה).
וזהו שתמה יוסף: מכיוון שאני בחיים, הרי במשך כל העשרים ושתיים שנים הללו התאבל עלי יעקב אבי; כיצד הוא עדיין מחזיק מעמד?! העוד אבי חי?!
(לקוטי שיחות כרך טו, עמ' 387).

כי למחיה שלחני אלקים לפניכם… לשום לכם שארית בארץ ולהחיות לכם לפליטה גדלה (מה,ה-ז)
חשכת הגלות, הלחץ והדחק של טרדות הפרנסה, מקשים על האדם להתבונן בגדולת הבורא ומונעים ממנו לגלות ולעורר את האהבה הטבעית לה' שיש בכל נפש מישראל ("אהבה מסותרת"). לכן בחמלת ה' על עמו ישראל, הוא שולח להם בכל דור צדיק עליון, שהוא בחינת יוסף הצדיק, המשפיע אור לכל נשמה, היינו שנותן בה כוח לעורר ולגלות את האהבה המסותרת, על-ידי התבוננות בגדולת ה'. ככתוב (תהילים צז) "אור זרוע לצדיק".
זהו שרמז הכתוב:
"כי למחיה שלחני אלקים לפניכם" – יוסף "נשלח" מדרגתו הנעלית לגלות את ה"אהבה מסותרת" בנשמות ישראל, ולהחיותם בחיים רוחניים במשך הגלות הארוכה,
"לשום לכם שארית בארץ" – בארץ העליונה, ארץ החיים,
"ולהחיות לכם לפליטה גדולה" – בימות המשיח, שאז יהיה "הגדיל ה' לעשות עמנו" (תהילים קכו). "אור זרוע" הנ"ל ייתן אז פריו ב"צמיחה" בריבוי מופלג.
(תורת חיים בראשית חלק ב, דף קה).

כי למחיה שלחני אלקים לפניכם… לשום לכם שארית בארץ ולהחיות לכם לפליטה גדלה (מה,ה-ז)
יוסף ליקט ואסף את ניצוצי החסדים שנפלו במצרים בסוד 'שבירת הכלים', ככתוב (לקמן מז) "וילקט יוסף את כל הכסף הנמצא בארץ מצרים" (כסף רומז לאהבה וחסד, מלשון "נכסוף נכספת לבית אביך"). הוא עשה זאת כדי להשפיע לישראל מחסדים אלו בכל משך זמן הגלות, ועל-ידי זה יהיה להם גם הכוח לסבול את ארבעת הגלויות (כאדם היוצא לדרך רחוקה, שמכין לעצמו מזון רב כצידה לדרך).
תוצאת השפעה זו היא, שלכל אורך זמן הגלות הזאת מאמינים כל ישראל בביאת המשיח באמונה שלמה ואיתנה בלי שום ספק וספק ספיקא כלל. אמונה זו נובעת מהשפעת החסדים שיוסף השפיע לנשמות-ישראל.
זהו שרמז הכתוב:
"וישלחני אלקים לפניכם" – ירידתו של יוסף למצרים ללקט ניצוצי החסדים היתה כדי
"לשום לכם שארית בארץ" – שיוכלו בני-ישראל להתקיים בארבע הגליות, ובפרט בגלות האחרונה,
"ולהחיות לכם לפליטה גדולה" – ובסוף הגלות יזכו "לפליטה גדולה" של הגאולה.
(אור התורה בראשית כרך ו, עמ' 2216).

שמני אלקים לאדון לכל מצרים רדה אלי אל תעמד (מה,ט)
חז"ל אמרו (פסחים קיט) כי "כל כסף וזהב שבעולם יוסף ליקטו והביאו למצרים כו', וכשעלו ממצרים העלום עמם".
במאמר זה רמזו חז"ל כי המטרה והתכלית של גלות מצרים היא בירור הניצוצות המצויות בכסף ובזהב והעלאתם לקדושה.
זהו שרמז הכתוב:
"שמני אלוקים לאדון לכל מצרים" – ובידי ללקט ולקבץ כל כסף וזהב שבעולם ולהביאו למצרים, ולכן
"רדה אלי אל תעמוד" – כי מעכשיו אפשר שתתבצע הכוונה והמטרה של גלות מצרים, היינו שבני-ישראל יבררו ויעלו את ניצוצי הקדושה הנמצאים בכסף וזהב זה ("העלום עמם").
(לקוטי שיחות חלק ג, עמ' 823).

ויפול על צווארי בנימין אחיו ויבך ובנימין בכה על צוואריו (מה,יד)
ויפול על צווארי בנימין אחיו ויבך: על שני מקדשות שעתידין להיות בחלקו של בנימין וסופן ליחרב. ובנימין בכה על צוואריו: על משכן שילה שעתיד להיות בחלקו של יוסף וסופו ליחרב (רש"י).
מדוע בכה יוסף על חורבן המקדשות בחלקו של בנימין ובנימין בכה על חורבן המשכן בחלקו של יוסף, ולמה לא בכה כל אחד ואחד על החורבן העתיד להתרחש בחלקו הוא?!
אלא כשאדם רואה שה'מקדש' הרוחני של חברו 'חרב' – עליו לעשות כל שביכולתו כדי לעזור לחברו לתקן את המצב, ואם השתדלותו אינה נושאת פרי, עליו להצטער על מצב חברו עד כדי הוזלת דמעות. לעומת זאת, כאשר ה'מקדש' הפרטי שלו חרב, אסור לו להסתפק באנחה ובבכייה אלא עליו לעשות ולפעול במלוא המרץ לבנייתו מחדש.
(לקוטי שיחות כרך י, עמ' 150-148).

וינשק לכל אחיו ויבך עלהם ואחרי כן דיברו אחיו אתו (מה,טו)
בזוהר (על הפסוק) נאמר, שנצנצה ביוסף רוח הקודש והוא בכה על גלות עשרת השבטים (זהו ש"עלהם" נכתב חסר יו"ד, לרמז על גלות עשרת השבטים), אך אחיו לא בכו, כי לא זכו להשראת רוח הקדש.
אומר על כך הגאון המקובל רבי לוי-יצחק שניאורסון:
ראויים היו האחים שתשרה עליהם השכינה, אולם לא שרתה עליהם משום שמכרו את יוסף ובכך גרמו להסתלקות השכינה מיעקב אביהם (ראה פרש"י בפסוק כז). לכן נענשו – מידה כנגד מידה – שגם עליהם לא תשרה השכינה, אפילו בשעה שהתוועדו אל יוסף.
(ליקוטי לוי-יצחק כרך א, עמ' קצה-קצו).

עשרה חמורים נשאים מטוב מצרים ועשר אתונות נשאות בר ולחם ומזון לאביו לדרך (מה,כג)
מטוב מצרים: מצינו בגמרא ששלח לו יין ישן, שדעת זקנים נוחה הימנו (רש"י).
מנין ששלח לו יין?
"חמר" פירושו יין, כדכתיב (דברים לב), "ודם ענב תשתה חמר", ותירגם התלמוד הירושלמי – "מן הדא יהוון שתיין כוס דחמר". וכן נאמר (תהילים עה), "ויין חמר מלא מסך", ופירש רש"י – "יין חזק". ובלשון הגמרא – "חמרא" הוא גם חמור וגם יין.
וכיוון ש"חמרים" כאן חסר כתיב (בלי "ו"), רומז לנו הכתוב ששלח (נוסף על החמורים) גם יין ישן הנקרא "חמר".
* * *
המפרשים כתבו, שהיין ששלח יוסף לאביו רומז ל"יינה של תורה", שזכו לו ישראל על-ידי גלות מצרים.
לפי זה יש להוסיף, שהחמורים אשר נשאו את היין רומזים שאדם חייב לקבל עליו עול תורה כחמור למשא, ככתוב (בראשית מט) "יששכר חמור גרם", ופירש רש"י: "סובל עול תורה כחמור חזק שמטעינין אותו משא כבד".
זהו מה שנאמר (שם) "אסרי לגפן עירה" – כדי לזכות ל"יינה של תורה" צריך אדם להיות כחמור למשא.
(אור-התורה בראשית כרך ה, עמ' 1976).
* * *
מצרים נמשלה לחמור, ככתוב (יחזקאל כג) "אשר בשר חמורים בשרם", וישראל נמשלו לגפן, ככתוב (תהלים פ) "גפן ממצרים תסיע". בזה ששלח יוסף חמורים טעונים יין רמז לאביו שמצרים בטלים לישראל, ויוכלו 'לבררם', ככתוב (שמות יב) "וינצלו את מצרים".
(אור-התורה כרך ה, עמ' 1976).
* * *
אומר הגאון המקובל רבי לוי-יצחק שניאורסון:
היין ששלח יוסף יש בו רמז לארבע הכוסות של חג הפסח, ואילו "בר ולחם ומזון" – ג' לשונות אלו רומזים לג' מצות שעורכים בליל ה"סדר".
בכך ביקש יוסף לומר לאביו כי בסופו של דבר יֵצאו בני-ישראל ממצרים ויחגגו את חג הפסח במצות וביין.
(ליקוטי לוי-יצחק לזוהר כרך ב, עמ' י-יא).

וידברו אליו את כל דברי יוסף… וירא את העגלות אשר שלח יוסף (מה,כז)
את כל דברי יוסף: סימן מסר להם, במה היה עוסק כשפירש ממנו, בפרשת עגלה ערופה. זהו שנאמר וירא את העגלות אשר שלח יוסף (רש"י)
לשם מה העביר יוסף לאביו סימן שהוא חי, וכי לא היה יעקב מאמין לבניו ללא סימן? והרי אמרו חז"ל (ר"ה כג) "מילתא דעבידא לאגלויי – לא משקרי אינשי".
אלא הסימן נועד להוכיח שהוא חי כיוסף הצדיק, ושגם בהיותו במצרים, בערוות הארץ, תורתו וצדקתו עמו כמקודם.
זהו שאמר יעקב (בפסוק הבא) "עוד יוסף בני חי" – הוא נוכח שיוסף חי ומתנהג כראוי לבנו של בחיר שבאבות; הוא עוסק בתורה הנקראת "תורת חיים" ומקיים את מצוותיה עליהן נאמר (ויקרא יח) "וחי בהם".
(משיחת מוצאי חנוכה תשמ"א).

כל הנפש הבאה ליעקב מצרימה… שבעים (מו,כו-כז)
כל הנפש הבאה ליעקב: …כשיצאו לבוא מארץ כנען לא היו אלא שישים ושש… משבאו לשם (למצרים) היו שבעים, שמצאו שם יוסף ושני בניו, וניתוספה להם יוכבד בין החומות (רש"י)
מדוע היה נחוץ שיושלם המספר של שבעים נפש לפני שנכנסו בני-ישראל למצרים?
משום ששבעים הנפש לבית יעקב הם כנגד שבעים אומות-העולם, אשר החיוב לבררן מוטל על בני-ישראל. הדבר נרמז בפסוק (דברים לב) "יצב גבולות עמים למספר בני-ישראל", ופירש רש"י: "למספר שבעים נפש של בני יעקב שירדו למצרים הציב גבולות עמים שבעים לשון".
מאחר שבירור זה החל בגלות מצרים, שהיא שורש כל הגלויות כולן, הושלם המספר שבעים לפני שנכנסו בני-ישראל למצרים.
(משיחת פ' ויגש תשל"ד).

ויכלכל יוסף את אביו ואת אחיו ואת כל בית אביו לחם לפי הטף (מז,יב)
מצינו שכל ישראל, עד סוף כל הדורות, נקראים על שמו של יוסף, ככתוב (תהילים פ) "נוהג כצאן יוסף", כי יוסף פירנס את אחיו ובני ביתם בימי הרעב. ולכאורה, האם בגלל שיוסף כלכל את בית אביו יהיו כל ישראל נקראים על שמו?
אלא: הם נקראים 'יוסף' על שם המידה הטובה שהוא העניק לכל אחד ואחד מהם. כלומר, הכוח להנהגה זו, שיש בכל אחד ואחד מישראל, לשלם טובה תחת רעה – בא מיוסף. כדאיתא בספר התניא (סוף פי"ב): "וגם שלא לשלם לו כפעלו ח"ו, אלא אדרבה – לגמול לחייבים טובות, כמו שכתוב בזוהר ללמוד מיוסף עם אחיו".
(לקוטי שיחות כרך ה, עמ' 239).

ויאמר יוסף אל העם… הא לכם זרע וזרעתם את האדמה (מז,כג)
"הא לכם זרע" – יוסף הצדיק שבכל דור נותן לכל אחד ואחד כוח וחיזוק בעבודת ה'. אך נתינת כוח זו כשהיא לעצמה אינה מספיקה, וצריך להיות גם –
"וזרעתם את האדמה" – עבודה בכוח עצמו…
(משיחת פרשת ויגש תשי"א. תורת מנחם תשי"א כרך א (ב), עמ' 165).

ויאמר יוסף אל העם… הא לכם זרע וזרעתם את האדמה (מז,כג)
איתא בכתבי האריז"ל, שעל-ידי "הא לכם זרע" – שבזה רמוז שיוסף אילץ את המצרים למול את עצמם – ניתוספה חיות בקליפת מצרים. יוסף עשה זאת על דעת עצמו והדבר גרם לתוקף השעבוד.
כיוצא בזה מצאנו במשה רבנו, ככתוב (שמות לב) "שיחת עמך אשר העלית מארץ מצרים", ופירש רש"י "ערב רב שקבלת מעצמך וגיירתם ולא נמלכת בי, ואמרת טוב שידבקו גרים בשכינה – הם שיחתו והשחיתו".
ללמדך , אמנם חייבים לעסוק בהפצת היהדות. אך אסור לאדם לקבוע דרכים ופעולות על דעת עצמו.
(לקוטי שיחות כרך א, עמ' 98-100).

וישב ישראל בארץ מצרים בארץ גשן ויאחזו בה (מז,כז)
לפיכך ישבו ישראל בארץ גושן, שהיא של שרה אימנו (כשנלקחה שרה לבית פרעה כתב לה את ארץ גושן לאחוזה) (פרקי דרבי אלעזר פכ"ו)
יש לדקדק בזה:
כיצד נתקיים בבני-ישראל "גר יהיה זרעך בארץ לא-להם" (בראשית טו), והלוא בני-ישראל ישבו בארץ גושן, שהיתה ירושה להם משרה אמנו?
אלא הכוונה היא שאין בארץ גושן אותה חשיבות וקדושה שיש בארץ-ישראל, ארץ הקודש. לכן היא בבחינת "ארץ לא להם", כלומר, ארץ שאינה ראויה לישיבת בני-ישראל…
(לקוטי שיחות כרך טו, עמ' 408-409).
©לזכות ישראל בן רחל שלה
חיה קלרה בת רבקה
יוסף יצחק בן חיה קלרה
מנחם מענדל בן חיה קלרה
שמואל בן חיה קלרה