חג הפסח

בזכות שהחייתני תחיה מאה שנה!

סיפר לי רבי יצחק אליניק מראדומסק, שפעם אחת בערב חג הפסח אחרי חצות היום, נטל חצי שק תפוחי אדמה על גבו, אווז שמן תחת ידו האחת וקנקן מלא שמן בידו השנייה, ונכנס אל הרה"ק רבי שלמה מראדומסק זי"ע בעל 'תפארת שלמה'. ברגלו פתח את דלת ביתו של הרבי, עד שהרבי שישב ולמד באותה שעה – נזדעזע מי פתח את הדלת. רבי יצחק אליניק  לא היה לו עוד כוח לשאת את המשא הכבד וזרק מעליו את שק תפוחי האדמה שנפלו בבית לכל עבר, על השולחן ועל המיטה בביתו של התפארת שלמה. ואמר לתפארת שלמה רבי יצחק: ״הא לכם רבי, מתנה לכבוד פסח״.

כשראה זאת רבנו ה'תפארת שלמה' אורו עיניו ואמר לו: ״בזכות זו תזכה למאה שנות חיים, הרי לא היה לי שום דבר ליו"ט חוץ ממצה, וכאשר החייתני, כן תחיה מאה שנה״.

ומסיים הגה"צ רבי נח גד ויינטרוב את סיפור המעשה: אני הכרתי את רבי יצחק אליניק  כשהיה בן 98 שנים ואמר לי, שיש לו לחיות עוד 2 שנים מברכת אותו צדיק. וכך הוה. כעבור שנתיים נפטר לגן עדן, וכמה גדולה זכותו שהחיה את הצדיק הזה.

יותר מידי יפה

מנהג היה בעיירה טשכנוב, שאת הריאות של הבהמות היה בודק המרא דאתרא הגה"ק רבי אברהם מטשכנוב זי"ע. מעשה שהיה בערב פסח, ששחטו אצלו עגלא תילתא לכבוד החג והריאה נמצאה חלקה. אך בכל זאת התבטא רבי אברהם ואמר: ״צו שיין!״ (הבהמה מדי יפה). שלחו אפוא לקרוא לקצב, וסיפר שהייתה אצלו בהמה שביכרה ועשה עליה שטר מכירה. מיד ציוה הגה"ק מטשכנוב להראות לו את שטר המכירה והתברר הדבר שהיה שלא כדין, וקברו את הנשחט כדין בכור.

אילו לא נתן לנו את התורה דיינו

פירש הרבי הזקן הרה״ק רבי יצחק מווארקי זי״ע: אנו אומרים בהגדה של פסח – "אילו לא נתן לנו את התורה דיינו", וכי אפשר לומר כן" אלא, אילו לא נתן לנו את התורה, כי אז היה אצל כל אחד מישראל, כמו שאמרו (מדרש תנחומא סוף פ׳ ויגש) על אברהם אבינו ע״ה שהיו כליותיו יועצות לו תורה.

 תכלית הידיעה שלא נדעך

בשם הרה"ק רבי שמחה בונם מווארקי זי"ע, על מה שאנו אומרים בהגדה של פסח – "שלשה עשר מי יודע", כי שלשה עשר עולה בגימטריא אח"ד, כלומר, שגם אחר כל הידיעות שזכרנו, מכל מקום במסקנא אנו אומרים – "אחד מי יודע", כי תכלית הידיעה היא שלא נדע.

למה יצחק לא רצה לאכול מצידת עשו הרשע?

הגה"ק רבי יהושע לייב דיסקין זי"ע אב"ד בריסק וירושלים – אמר לפרש בדרך רמז: כתיב (כז, לה) ״בא אחיך במרמה ויקח ברכתך", ״במרמה״ עולה "אפיקומן". וזה שאמר יצחק לעשו, יעקב כבר נתן לי אפיקומן ואיני יכול לאכול עוד ממה שהבאת, כי מובא (רש״י תולדות כז, יט) שאלו שני גדיים היו של פסח ושל חגיגה.

קטן שעשה מצת מצווה בערב פסח

הדבר אירע בערב פסח בעיר וורשה. חסידים רבים בראשות רבם  הגה"ק בעל 'חידושי הרי"ם' זי"ע מגור אפו מצות מצוה, והנה, נער צעיר שעדיין לא הגיע למצוות, עשה גם הוא – שלא ברשות – מצת מצוה שנתערבה בין המצות ולא ידעו החסידים מה לעשות. אמר ה'חידושי הרי״ם': ״הלא זה עתה נתמנה מורה הוראה חדש בעירנו, נשלח אצלו ונשאל דעתו״. וכן עשו. הלכו ושאלו את הדיין החדש ה״ה הגאון רבי זאנביל קלפפיש זצ"ל, והשיב ש״היא מצת מצוה בלי פקפוק״.

אחר כך, כשהלך ה'חידושי הרי"ם' למקווה, פגש את הגאון רבי זאנביל זצ"ל ושאלו מהיכן פסק זאת. השיב רבי זאנביל במענה רך: ״המצה, שיעור עוביה טפח ותיכף כשנעשה בצק, היה לו כבר דין מצה וזה שלקח את הבצק אמר ״לשם מצת מצוה״, אם כן, כבר נעשתה מצת מצוה בידו ולא אכפת לי מה שהקטן נגע בה״.

כאשר שמע זאת ה'חידושי הרי״ם', ספק ידיו זו בזו ואמר: ״אם מעמידים דיין – מן השמים נותנים לו חכמה יתירה שיתבונן בדבר כמו שהוא, בטוב טעם ודעת".

*

כח המצה שמרפאת גם שיהודי בחושך

אמר הרבי הזקן הרה"ק רבי יחיאל מאלכסנדר זי״ע: המצה, מיכלא דאסוותא, היא מוציאה ומרפאת את האדם מכל מיני חשכות וחלאים בהם הוא נמצא, לאור בהיר וצלול מאד. כוחה של הקדושה והמצוה היא ״הון ועושר בביתו״, המאיר בלבנו עשירות גדולה שאיננו חשים בה בעצמנו, עד שאפילו היהודי השרוי בחשכה, זוכה שיתקיים בו ״זרח בחושך אור לישרים״(תהלים קיב, ד).

מבטיח לך שהבן יחזור עד פסח

שמעתי מתלמיד חכם אחד שנסע לסאכטשוב, מעשה באיש אחד אשר בימים הראשונים היה מתנגד להגה"ק רבי אברהם מסאכטשוב זי"ע בעל 'אבני נזר', והנה באחת המלחמות גייסו את בנו לצבא ולא שב אף אחרי ימים רבים. החל האיש לדאוג לשלום בנו ואמר בליבו: ״הלא הרב מסאכטשוב אדם גדול וקדוש הוא, ואף שהייתי בזמן הראשון מתנגד שלו, אבל יודע אני כי גאון הדור הוא, אלך ואכנס אליו לשאול בעצתו״. אמר ועשה.

נכנס האיש אצל ה'אבני נזר' ואמר: ״אני מכיר את כבוד תורתו עוד מימי קאצק״. והנה, מכיוון שהזכיר ל'אבני נזר' את קאצק, התלהב מאד והחל מדבר מחמיו הקדוש הרבי מקאצק זי״ע. והאיש החל לבכות מאין הפוגות. ביקש ה'אבני נזר' לעצרו מבכיו באמרו: ״הלא ראש חודש היום ואסור לבכות״. אפס, ככל שהוסיף ה'אבני נזר' בדיבורו, חיזק האיש את בכייתו ולא יכול היה להשיח צרתו, עד שלבסוף סיפר בבכייה רבה על בנו האובד שאין לו כל ידיעה ממנו, ואינו יודע אם הוא חי או מת.

אמר לו ה'אבני נזר': ״הנני מבטיחך שיבוא אצלך לקראת חג הפסח״. כשמעו דברים אלו, הבין האיש כי בנו האובד חי, נפרד אפוא מהרבי ושב לביתו. עבר ראש חודש אדר, הגיע חודש ניסן והנער איננו. כבר ערב פסח הגיע, והאיש – מיואש מהבטחת רבנו – לבש בגדי יו"ט בהתכוננו לצאת אל בית המדרש. והנה, בצאתו את הבית, למרבה השתוממותו, נפתחה דלת הבית, ובנו האובד – חי וקיים – ניצב למולו. החל האיש בוכה משמחה ושאל את בנו: הייתכן שלא תכתוב מכתב שהינך חי והשתחררת מן הצבא? אמר הבן: ״אבא, האמן לי אינני יודע בעצמי, אלא שלפני זמן מה קראו לי ואמרו 'סע לביתך' ומסרו בידי כרטיס נסיעה. יותר לא ידוע לי כלום…"

מה עושים שיורד שלג וזה מפריע לפעול בענייני ציבור?

פעם אחת לפני חג הפסח, באו לפני הרה"ק רבי לוי יצחק מבארדיטשוב זי״ע עשירי ונכבדי העיר, וביקשו לילך ולקבל מעות חיטים לחלקם לעניים לפני החג. הקור היה גדול וגם השלג לא פסק לירד. פתח הרה"ק מבארדיטשוב ואמר: ״הנה, דרך העולם הוא, כשהולכים לקבץ נדבות, הולכים מקודם אל העשיר הגדול שיתן את הנדבה הראשונה״.

הבינו העשירים שמתכוון אליהם. ביקשו אפוא לתת ראשונים. אמר הרה״ק מבארדיטשוב: ״לא אליכם כוונתי, אלא להקב״ה שהעושר והכבוד שייכים לו, השלג והקור ייפסקו, כדי שנוכל לילך לקבץ מעות חיטים״… מיד פסקו סופות הקור והשלגים והרה״ק מבארדיטשוב יצא לקבץ את מעות העניים לחג הפסח. ומקובל בין נכדי הרה״ק מבארדיטשוב, שאם מתחוללת סופת קור ושלג וצריכים לפעול בענייני הציבור, מספרים מעשה זה והקור נפסק.

מדוע לא שואלים איך אפשר לאכול מצה בפה שנטמא כל השנה?

הגאון הצדיק רבי דב בעריש רוזנברג זצ"ל רבה של סטריקוב, מאריות בית ביאלא ואלכסנדר, פתח ואמר פעם בדרשתו לשבת הגדול: ״באים אלי אנשים לשאול שאלות בענייני הפסח, זה בא בשאלה איך להכשיר חבית של 'בארשט' (חמיצה), זה שואל איך להכשיר כפות ומזלגות לפסח, וכדומה. אבל מדוע לא בא שום אחד לשאול, איך מניחים את ה'כזית מצה' הטהור, בפה אשר נטמא כל השנה בכל דבר האסור, בשקר, ברכילות, בלשון הרע וכדומה?!״ רבה של סטריקוב אמר זאת בהתרגשות כה עצומה, עד שכל הקהל געו בבכייה רבה.

שלא אחד בלבד זה הקב"ה

שמעתי מפי צורבא מרבנן אחד בשם הרה"ק רבי שמחה בונם מאוטבוצק זי"ע: אנו אומרים בהגדה של פסח – "שלא אחד בלבד עמד עלינו לכלותינו והקב"ה מצילם מידם". כולם עמדו עלינו לכלותינו ח"ו, אלא שלא "אחד" בלבד, הקב"ה, אחד יחיד ומיוחד, הוא שלא עמד עלינו. מה שאין כן כל הגויים ואומות העולם, אבל, "הקב"ה מצילנו מידם".

*

התחיל לומר הזוהר הקדוש ואכל את המצה

הגה"ק רבי אברהם מסאכטשוב זי"ע בעל 'אבני נזר', חלה פעם בערב פסח בגרונו באופן חמור. כשבא לאכילת כזית מצה בליל הסדר, לא יכול היה לאכול. החל אפוא לומר את הזוהר הקדוש ״מצה מיכלא דאסוותא״ פעמים הרבה, עד שבא להתלהבות גדולה ועצומה, ואכל את ה'כזית' בדבקות עד שכמעט הגיע לשיעור שני זיתים.

כאשר ראו זאת בני הבית, חשבו כי הוטב לו והביאו לו לאכול דגים. והנה, בשום אופן לא יכול היה לאוכלם. הגישו רוטב וגם זאת לא היה מסוגל לאכול. עתה פנה אליו נכדו החביב עליו כבבת עיניו, הרה"ק רבי דוד מסאכטשוב זי"ע – לימים בעל 'חסדי דוד' – וביקשו שיאכל לכל הפחות כף אחת מהרוטב – והראה לו ה'אבני נזר' כי אינו יכול בשום אופן לבלוע.

*

וכי רשות של תורה קל בעיניך?

הרה"ק רבי משה יוסף זי"ע אב"ד אוהעל [נכדם של הרה"ק בעל 'ישמח משה' זי"ע ושל הרה"ק בעל 'דברי חיים' זי"ע מצאנז] נהג שלא לאכול בכל ימי הפסח מצה, רק בלילה הראשון. פעם אחת שהה בצאנז בחג הפסח וישב סמוך לשולחנו הטהור של זקנו הרה"ק בעל 'דברי חיים' זי"ע, שהיה נוהג לאכול מצה בכל ימי הפסח. בגמר הסעודה הביט ה'דברי חיים' על כל היושבים בשולחנו ואמר שהרב מאוהעל יברך ברכת המזון. מיד כששמע זאת רבי משה יוסף נטל את ידיו ואכל מצה ובירך.

ביום טוב אחרון של פסח, שוב פנה ה'דברי חיים' ואמר שהרב מאוהעל יברך. עתה לא התאפשר לרבי משה יוסף ליטול את ידיו וסודו יצא לרבים. מיד הגיעו הדברים לאוזני זקנו הרב מצאנז כי הרב מאוהעל מחמיר על עצמו ואיננו אוכל מצה בכל ימי החג. פנה אליו ושאלו: ״אמור לי, הא כל שבעת ימי הפסח, אכילת מצה רשות היא, וכי רשות של התורה דבר קל הוא בעיניך? שוב לא תתנהג כך!״. וכן עשה.

אסור להטיל ספק במכירת חמץ

בביקורו בארץ ישראל בחג הפסח, הקפיד הרה"ק רבי אלימלך מנחם מענדיל מסטריקוב זי"ע מאד על האיש שהביא לו בקבוק בירה מהגוי במוצאי פסח, כאילו מטיל חלילה פגם במכירת חמץ, שאיננה מכירה טובה רק הערמה בעלמא, וחלילה וחס לרמז כך, ונקרא חלילה פורץ גדרן של חכמים.

*

זה וזה גורם

זקני הגה"ק רבי דוד אב"ד בדקי זי"ע בספרו 'בית דוד', התיר חלב בפסח מפרה שאכלה חמץ עם תבן, ש״זה וזה גורם״ (פסחים כז.) ומותר.

*

תלביש אותי בשכל גבוה

הרה"ק רבי יחיאל מיכל מזלאטשוב זי״ע היה עני מרוד. פעם אחת נכנס בליל פסח לביתו לערוך את ה'סדר' וראה שהעניות בולטת מכל צד ופינה. פתח פיו הקדוש ואמר: ״רבש״ע, כמדומני כי אין בית בישראל – אפילו העני שבהם – שלא יחדשו בו מלבוש לכבוד החג, ואילו לי לא נתת מאומה להלביש אף אחד מבני ביתי; לכן, רבש״ע, מבקש אני ממך, שתלביש אותי בשכל גבוה״.

*

איזה חירות הוא זה?

מעשה בבכור שהתענה בערב פסח וכשהגיע ליל הסדר והגישו תפוח אדמה, נטל האיש יתר על המידה. נענה הרבי הזקן הרה"ק רבי יצחק מווארקי זי״ע ואמר: ״איזו חירות היא זו, אם עוד משועבד לחתיכת תפוח אדמה?!"…

יכולים להתקדש שלא בהדרגה

מכתב שכתב אלי בן אחותי הצדקנית מרת רייזל ע"ה, הבחור המופלא שמואל אהרן ווארגון הי״ד אחר שהותו בליל הסדר אצל מרן הרה"ק רבי אלימלך מנחם מענדיל מסטריקוב זי"ע:

״הייתי אצל אדמו"ר שליט״א בזגירש בימים הראשונים של פסח ושמעתי ממנו ״קדש ורחץ״ (מתוך הגדה של פסח), 'קדש' לשון קדושה שיקדש עצמו, 'ורחץ' לשון טהרה, שיטהר עצמו. ואם כן, הוי ליה למימר איפכא, קודם טהרה ואחר כך  קדושה, 'רחץ וקדש', כמו שנאמר (אחרי טז, יט) ״וטהרו וקדשו״. ואמר, משום שבחג הפסח יכולים להתקדש שלא בהדרגה ובתנאי שתהיה אח"כ טהרה".

*

לשנה הבאה מלשון שינוי

שמעתי מכ"ק אאמו"ר [הרה"ק רבי יעקב דוד מראדומסק] זצ"ל, ששמע מרבנו הקדוש הרה"ק רבי דב בעריש מביאלא זי״ע שאמר – ״לשנה הבאה בני חורין״ (הגדה של פסח), 'לשנה הבאה', היינו אל ימתין ח"ו עד השנה הבאה, אלא לשנה הבאה, הפירוש לשוני הבא, תיכף כשיהיה מעט שינוי, כלומר, שיעשו מעט תשובה, מיד 'בני חורין'. [כעין זה ביאר כ"ק מרן הגה"ק מהריי"צ מליובאווטיש זי"ע שבאמירה 'לשנה הבאה' אין הכוונה שצריך להמתין עד השנה הבאה; אלא הכוונה היא שמשיח יבוא מיד ויוביל את היהודים לארץ-ישראל מיד, ובשנה הבאה נהיה אז ממילא בירושלים].

*

כן נזכה לעשותו שיתגלה האור של העשיה

במוצאי אחרון של פסח תרצ"ב, אמר הרה"ק רבי שמעון שלום מאמשינוב זי"ע: "כאשר זכינו לסדר אותו כן נזכה לעשותו" (הגדה של פסח). הנה ביציאת מצרים תיכף נעשתה הפתיחה והסידור של כל הגאולות ושל כל האורות, רק צריך לעלות כל ענין על מכונו וכל דבר דיבור על אופנו, וכל ענין התיקון היום הוא בעולם העשייה. וזה "כאשר זכינו" אז במצרים "לסדר אותו", כי הסדר נעשה אז בימי מצרים, "כן נזכה לעשותו", שבמהרה יתגלה האור של העשייה.

והוסיף לומר בשם זקנו הרבי הזקן הרה"ק רבי יצחק מווארקי זי"ע על הפסוק (מיכה ז, טו) "כימי צאתך מארץ מצרים", והם מוכנים ומזומנים וחסרים רק להראותם להסיר הסמיון עיניים, וממילא "אראנו נפלאות".

הבכיות בהגדה שפעלו ישועות

שח הרה"ק בעל 'ישמח ישראל' זי״ע מאלכסנדר:

מעשה שהיה אצל הרה"ק בעל 'אוהב ישראל' זי"ע מאפטא, שפעם אחת נשא דרשת שבת הגדול ובתוך הדברים אמר שאיש כי יבכה לפני ריבון העולמים ב'גאל ישראל', אחר חצי ההגדה יפעל בכל אשר צריך וייוושע״. בין הנוכחים עמד יהודי אחד שהיה חייב לפריץ כמה אלפי רובלים, הון עתק ולא היה לו לשלם עד שעמד בפני סכנת נפשות ממש. ויהי, כשמעו דברי הצדיק יוצאים בקדושה וטהרה, הלך לביתו ואמר לאשתו: ״אינני מפחד מהפריץ, יש לי עצה טובה״. באמצע ליל הסדר, ב'גאל ישראל', עמד האיש ואמר לבני ביתו הסובבים אותו: ״כאן צריכים לבכות ולבקש מהשי״ת שיושיענו״. מיד עמדו בני הבית על רגליהם ובכו בכי רב על מצוקתם וביקשו ישועה מהשי"ת.

כאשר הגיע יום ראשון של חול המועד פסח, שלח אחריו הפריץ, שיבוא לערוך את החשבון. לאיש היתה חנות נוספת שהפריץ שכר אצלו עבור אדם אחר. החלו שניהם לחשבן את חשבונותיהם, מה מגיע לפריץ ומה ליהודי. וראו זה פלא: הסכום שעמד להיות ל'זכות הפריץ', פרח ועבר ל'חשבון היהודי', ואילו הסכום שהיה אמור להיות ל'חובת היהודי', פרח ל'חשבון הפריץ'… כעס הפריץ ברוגזה גדולה, כי מתחילה חשב בליבו שהיהודי צריך לתת לו כסף, ולבסוף, ונהפוך הוא, הוא עוד חייב ליהודי כסף רב. מיד לקח הפריץ את פנקסי החשבונות בידו והשליכם אל האש שבערה בתוך התנור שעמד בפינת בחדר.

סוף דבר: היהודי נשאר בחנות היי"ש שלו ועוד זכה לקבל מהפריץ את הסכום המגיע לו, ואף אתה אמור לו כהלכות הפסח…

לקרוא קריאת שמע בזמנה

הרבי הזקן הרה"ק רבי יחיאל מאלכסנדר זי״ע, אמר לאברכים אחרי ליל הסדר – בשעת לילה מאוחרת – שלא ילכו לישון, אלא יחכו לאור הבוקר ויקראו קריאת שמע של שחרית. ״ולאו דוקא בפסח אני אומר לכם כן, כי אם גם בכל ימות השנה, לכשתהיו נעורים עד מאוחר בלילה, שלא תלכו לישון עד שיאיר השחר ותקראו קריאת שמע בזמנה״.

התעוררות עליונה לפני עבודת ה'

שמעתי באחרון של פסח תרצ״ה מכבוד קדושת הרה"ק רבי אלימלך מנחם מענדיל מסטריקוב זי"ע (בעת שביקר כאן בארה"ק): כתיב (טז, טז) ״יראה כל זכורך את פני ד׳ אלוקיך", זה התעוררות עליונה, כי בלי התעוררות עליונה אי אפשר לבוא לידי ההכרה אמיתית. ״ולא יראה את פני ה' ריקם״ (שם), היא העבודה וההכרה העצמית של בני ישראל. ״כברכת ה' אלוקיך אשר נתן לך" (שם יז), היא ההשפעה הרוחנית שבאה אחר כך  על ידי  ההכרה ועבודת ה׳.

.

באדיבות "מכון באהלי צדיקים" להדפסת ספרי וכתבי הרנ"ג ויינטראוב זצ"ל. כל הזכויות שמורות

להערות והארות [email protected]