יוסף הצדיק התעלה לגבהים נדירים. הוא עמד בניסיון של אשת פוטיפר, שמר על טהרתו גם בכלא המצרי, וגם כמשנה למלך נשאר נאמן לתורתו, וגידל את בניו על ברכי היהדות.
הוא גילה גדלות רוחנית גם במידותיו סלח לאחיו על מכירתו, והשיב להם טובה תחת רעה. מכל כיוון נראה שיוסף מתאים להנהגה ולמלכות.
אבל יעקב אבינו ידע הגלות דורשת סוג אחר של הנהגה. לא הנהגה שמקבלת גב מן השלטון, אלא הנהגה שעומדת איתנה גם כשהכול סביבה מתערער. ולכן הוא בחר ביהודה.
יהודה מסמל מסירות נפש ועמידה נחושה בתנאים הקשים ביותר. בפרשה שלנו ראינו זאת בבירור כשהוא ניגש ליוסף ומציע את עצמו לעבד במקום בנימין. בעוד האחרים שותקים יהודה עומד, ניגש, נושא באחריות ומוכן להקרבה. זו מנהיגות אמיתית.
כשיעקב ביקש להקים ישיבה בגושן, הוא לא שלח את יוסף שהיה שליט ויכול להקים אותה בקלות אלא את יהודה. כי יעקב רצה שמוסד התורה יעמוד לא מתוך תלות בשלטון, אלא מתוך עוצמה פנימית, אמונה וערכים.
תכונה זו עברה בירושה. נחשון בן עמינדב, משבט יהודה, היה הראשון שקפץ לים סוף עוד לפני שנבקעו המים. דוד המלך, נער צעיר וחסר ניסיון, יצא להילחם בגוליית לא בכוח הזרוע, אלא בכוח האמונה.
ומאז אנו נקראים יהודים, על שמו של יהודה. כי להיות יהודי זה לדעת לעמוד איתן, גם כשהעולם סביבך לועג, מערער ומאתגר את זהותך.
המסר ברור: בכל דור ובמיוחד בדור שלנו עלינו לשאוב כוח מיהודה. לא להתפעל מן הזרם, אלא להאמין באמת שלנו ולעמוד עליה במסירות נפש.
זהו הסוד של עם ישראל: לא כוח חיצוני שמחזיק אותנו, אלא אמונה פנימית עמוקה.
שבת שלום!
