שלושים יום חלפו מאז הטרגדיה הנוראה, עם פטירתו של הג"ר יעקב ננקנסקי זצ"ל, שהיה סמל ודוגמה של "עבדו את ה' בשמחה", הסתיר בתוך ליבו ייסורי גוף ונפש עצומים. בתקופה האחרונה גופו הטהור התייסר במכאובים קשים, אך הוא, בגדלות נפש של ענקים, קיבל את הכל באהבה גמורה. החיוך לא מש משפתיו עד רגע יציאת הנשמה בטהרה.
בבית נותרו אחד עשר יתומים, מתוכם שישה (!) שטרם זכו להקים בית בישראל. שישה ילדים ונערים שמביטים בכיסא הריק, ועיניהם שואלות שאלות שאין עליהן מענה.
מבקרים שנכנסו לבית בימי ה'שבעה', יצאו משם מזועזעים. לא רק מעוצמת הכאב על האב הדגול שאיננו, אלא מהחרדה הקיומית המרחפת בחלל האוויר. התברר כי האלמנה החשובה תחי', שניצבת כעת לבדה מול הגלים הסוערים, כורעת תחת נטל כפול ומכופף שאי אפשר לשאת אותו.
מצד אחד – השבר הנורא, החלל העצום והצורך להיות חזקה עבור היתומים הרכים. מצד שני – חובות עתק שנותרו מחתונות חמשת הילדים הגדולים, חובות שמאיימים כעת להדק את טבעת החנק ולהביא את המשפחה לקריסה כלכלית מוחלטת.
אחד מעסקני הצדקה המעורבים במקרה, מתאר את המצב במילים כואבות: "המשפחה הזו לא מצליחה להתאושש. כדי שיתום יוכל לעבד את האבל, כדי שאלמנה תוכל לאסוף את השברים ולהמשיך הלאה, הם צריכים 'יישוב הדעת'. אבל איך אפשר שיהיה יישוב הדעת כשיש איומים מנושים? איך אלמנה יכולה לנחם את ילדיה כשהיא לא יודעת מאיפה תשלם את המשכנתא או את המכולת בחודש הבא?"
המסקנה ברורה וחותכת: העזרה הכלכלית כעת היא לא מותרות, היא הצלה נפשית. חייבים להיכנס בעובי הקורה ולסלק את עננת החובות מעל ראשם, לפחות את הדאגות הגשמיות המיידיות, כדי שתהיה להם את הפניות המינימלית להתאוששות במישור הרגשי.
אסור להשאיר אותם לבד במערכה הזו. זהו רגע המבחן שלנו. כעת, ביום השלושים, כאשר הדמעות עודן רותחות, אנו נקראים להושיט יד. להיות העוגן והמשענת עבור האלמנה וששת היתומים, לאפשר להם לשרוד את התקופה הקשה ולהמשיך את דרכו המאירה של אביהם זצ"ל.
לעזרה דחופה לאלמנה וששת היתומים שטרם נישאו – הקליקו כאן>>>
