מי שלא מאמין – מפחד: מה השתנה מאז מבצע חומת מגן? / יוסי טיקוצ'ינסקי

בתזמון די מעניין, התרגש ובא על עם ישראל גל הטרור הנורא, השוטף את הארץ בשבועות האחרונים ושהתעצם עוד יותר בימים האחרונים. בתקופה זו מציינים במערכת הביטחון בהרבה נוסטלגיה ואפילו במעט געגוע, את פתיחת מבצע "חומת מגן", המבצע הנרחב שסיים כמה שנים של אינתיפאדה קשה וטראומתית.

ההשוואה הנערכת כל הזמן היא בלתי נמנעת. האימה שהשתלטה על הרחוב הישראלי מזכירה את אותם ימים אפלים שכולנו רוצים לשכוח, אותם ימים בהם התפוצצו אוטובוסים ברחובות הערים בזה אחר זה, כשבכל פעם כזאת הופכת הזירה המדממת למוקד של הפגנות ספונטניות על ידי נערים שקוראים קריאות נקמה ומשמיעים קריאות גנאי נגד הממשלה, ולצידם פוליטיקאים המגיעים להתייצב מול מצלמות התקשורת, חלקם מתקבלים בקריאות בוז וחלקם בתשואות תמיכה, תלוי בפוזיציה ובאופוזיציה.

גם היום חוזרים המראות הקשים הללו. אותם נערים נפגעי טראומה שהפגינו אז אחרי כל פיגוע, היום הם הורים לנערים באותו גיל בערך, שגם הם יוצאים לזירות ולצמתים, גם הם משמיעים קריאות גנאי נגד הממשלה וגם הם מבקשים נקמה ומריעים לפוליטיקאים המגיעים למקום. דור שלם עבר והתקדם, אבל המצב כאילו לא השתנה במאומה, עוד דור פוסט טראומתי הולך וצומח לנגד עינינו.

באופן טבעי, האשמה והזעם מופנים כלפי הממשלה, ובצדק. גם היום דורשים כולם מהממשלה לצאת שוב לפעולה נחרצת דוגמת חומת מגן, כדי להחזיר את השקט לרחובות ולגדוע את האינתיפאדה, בדיוק כמו שהיה אז, והשאלה הגדולה היא האם זה אפשרי. אם להיות כנים, התשובה על כך לא מדי מעודדת.

באותם ימים של האינתיפאדה השניה שלטה בישראל ממשלת ימין עם אריאל שרון שהיה ראש הליכוד. הוא התמודד אז עם אפקט הסכם אוסלו שהחל בעצם את אותה אינתיפאדה. הדברים היו אז מאוד פשוטים והרבה פחות מורכבים. ממשלת הימין של שרון היא זו שסיימה את האינתיפאדה במבצע עקוב מדם, אבל לפחות סיימה אותה. מאז, שלטו בישראל כמעט רק ממשלות ימין בואכה מרכז כמו בתקופת קדימה. ממשלת שמאל מובהקת לא היתה כאן מאז.

אם נתחיל מהסוף, בנט, לפיד וגנץ לא הצליחו בתוך עשרה חודשי שלטון להרוס שקט ביטחוני יחסי של עשרים שנה. זה פשוט לא נכון ומי שטוען כך – מייחס לחבורה העלובה הזאת יכולות פנומנליות וכוחות על. לא הם יצרו את הטרור המטורף הזה, אבל זה כן קורה במשמרת שלהם ולכן האחריות לפתרון מוטלת עליהם.

למעשה, אין היום יכולת אמיתית להתמודד עם המצב ולעשות את מה שנעשה אז באותו מבצע ארוך ומורכב. החבורה השולטת בממשלה לא בנויה להחלטות קשות מהסוג הזה, האנשים שלא מצליחים להחזיק את הממשלה שלהם, אלה שקרסו מול ההתמודדות עם הגל החמישי של הקורונה, לא באמת יכולים לבצע מהלכי עומק אסטרטגיים בזירה הביטחונית, על אחת כמה וכמה כששותפם לממשלה הוא מנסור עבאס.

השר המופקד על המשטרה כבר הוכיח בדיוק את רמת החיבור שלו למציאות וממנו כבר אין שום ציפיות. אבל גם אם היתה לחבורה הזאת איזושהי יכולת אישית וקוגנטיבית, המצב שהם מתמודדים מולו לא היה מאפשר להם זאת וספק אם יש מנהיג אחד שיכול בכל זאת לפתור את המצב הסבוך הזה.

עשרים שנה חלפו מאז חומת מגן, בישראל צמח דור חדש שגדל גם הוא למציאות המטרידה הזאת אבל צריך לזכור שגם בצד השני גדל דור חדש עם מאפיינים מסוכנים משלו ומציאות משלו, מה שיצר מצב חדש ומסובך הרבה יותר. הדברים שהיו פשוטים פעם כבר לא מובנים מאליהם היום ועל זה יש לתת את הדעת. הטרור שהתפרץ היום לא צמח בחלל ריק, לכל שנה ולכל שלב בעשרים השנים האחרונות יש את ההשפעה מסוימת על התהליך, מה שאנו רואים כעת זו כבר תוצאה.

החיים הקלים של ממשלת שרון

כשממשלת ישראל דאז נדרשה לצאת למבצע חומת מגן, המציאות היתה די פשוטה ואפילו ידידותית למשתמש. המחבלים המתאבדים נשלחו על ידי ארגון חמאס, לכל מחבל היה מפעיל ששלח אותו, למפעיל הזה היה קו טלפון נייח או נייד מיושן שאפשר היה לעקוב אחריו, למפעיל הזה היו גם חברים ומכרים שחלקם היו משת"פים והביאו לישראל את כל המידע המודיעיני הדרוש. אפשר היה אז לסמן שביל מאוד ברור בין קודקודי חמאס לבין כל מטען חבלה שהתפוצץ בישראל. לכל מחבל יש פטרון, יש מפעילים, לכל שליח יש משלחים ולכולם יש בית וכתובת.

הכתובות הללו היו בשטחי הרשות הפלשתינית ולישראל היתה את כל הסמכות לפעול שם, כך שהיה די קל לקבל תמונת מודיעין טובה ולצאת למבצע המסוכן, להגיע בדיוק למוקדי הטרור ולטהר אותם בדרך הקשה, כולל אבידות ל"ע בצד הישראלי. ואכן אחרי כמה חודשים ספורים הושגה שליטה על השטח והשקט המיוחל השתרר על ערי ישראל.
היום, שום דבר מכל זה כבר לא קיים. בעשרים השנים שחלפו מאז, העולם כולו השתנה מאוד וגם בג'ונגל המזרח תיכוני הדינמיקה האנושית עשתה את שלה.

אחרי גדיעת האינתיפאדה השניה, התחיל לחדור לחיינו המושג החדש ששמו טרור יחידים. לא עוד פעילות ארגונית של ארגוני הטרור אלא יוזמה של יחידים מוסתים. הארגונים עצמם קיפלו את הזנב וירדו למחתרת, אבל דאגו שההסתה ורוח המפקד תמשיך לנשוב ברחוב הערבי.

טרור היחידים התחיל לאט לאט ובטפטופים, עם פיגועי הטרקטורים הנוראים שהיו בירושלים ואחר כך פיגועי הדריסה שהתחילו כתופעה נדירה ועם השנים הלכו ותכפו, עד לצונאמי פיגועי הדקירה והדריסה שהגיע לשיאו לפני כחמש שנים. כבר בפיגוע הטרקטור הראשון בירושלים, עמדו קודקודי מערכת הביטחון וטבעו את המושג טרור יחידים, כשהם מסבירים שמדובר בצעירים החווים מצוקה אישית בחייהם ומוציאים את תסכולם באמצעות פיגועים, במקום להתאבד לבד בכוחות עצמם.

הרעיון הזה באמת חדר היטב למוחם של צעירים ערביים רבים שהחליטו לקחת את הרעיון ולהשתמש בו. וזה היה שלב אחד מתוך התהליך שהלך והקצין עם השנים. השלב השני הוא פעילותם של ארגוני הטרור כמו חמאס והג'יהאד האסלאמי בקרב ערביי ישראל ובקרב ערביי יו"ש. הארגונים הללו לא יכולים לבנות מפקדות ובסיסים פעילים ביו"ש, בוודאי שלא בשטח ישראל ולכן הפעילות שלהם התנהלה מרחוק.

עם התפתחות הרשתות החברתיות העבודה נעשתה הרבה יותר קלה עבורם. הם הצליחו ליצור תקשורת עם הדור הצעיר באופן בלתי אמצעי בלי צורך באנשי קשר, סוכנים, מפעילים ואנשי שטח. כך שלמעשה, כל ארגוני הטרור כולם נמצאים בתוך מערכת החינוך הפלשתינית ובכל בית ערבי בישראל וברשות, הם נוכחים שם באופן מלא ללא כל הפרעה. בעבר, האתגר שעמד בפני מערכת המודיעין בישראל היה לגלות את נתיב הקשר בין הארגונים לצעירים ביו"ש וברחבי ישראל, היום זה בלתי אפשרי ולכן גם לא רלוונטי.

השלב השלישי והעיקרי המהווה למעשה את עיקר האיום הוא התפתחות מאגרי הנשק הלא חוקי וכאן מתחדד ההבדל המהותי בין ערביי יו"ש הנמצאים תחת אחריות פורמלית של הרש"פ לבין ערביי ישראל הנושאים תעודת זהות כחולה ובין שניהם לערביי מזרח ירושלים, הנהנים ממעמד ביניים בלתי אפשרי.

תעודות כחולות ושטח אפור

כבר בהקמתה של מדינת ישראל שהוגדרה כמדינת היהודים, הושארו כיסי התיישבות של אזרחים ערבים בחיפה, יפו ויישובי הגליל. הם קיבלו אזרחות אבל נשארו מרצון מחוץ להווי החיים הישראלי עצמו, רצון שהסתדר היטב והיה נוח מאוד לממשלות ולמקבלי ההחלטות. עם השנים רבים מהם התגייסו לצבא והפכו יותר לישראלים, אבל עדיין הנציגות הרשמית שלהם לא הצטרפה לשום ממשלה או קואליציה, מנסור עבאס היה הראשון שעשה את הצעד הנדיר הזה. כך שעד היום מעמדם בעיני עצמם ובעיני הציבור נמצא במרחב אפור ולא ברור בין אזרחים שווי זכויות לגיס חמישי.

ערביי יו"ש הם צרה חדשה שנולדה במלחמת ששת הימים, כשישראל כבשה את שטחי יהודה ושומרון, אבל נעצרה באמצע העבודה בלי לגרש את התושבים שם לירדן ששלטה עד אז באותו שטח. מאז הנושא הזה עומד כמו עצם בגרון הישראלי וככל שהשנים חולפות הבעיה רק מתעצמת.

על פי החוק הבינלאומי, כשמדינה כובשת שטח בו מתגוררים אזרחים, עליה לתת להם אזרחות מלאה או לסגת מהשטח ולהחזיר את השלטון למדינה הנכבשת. אבל כאן המצב לא כל כך שחור או לבן. ישראל לא יכולה לאזרח שני מיליון ערבים ולתת להם זכויות ומעמד פוליטי, כי אז המדינה לא תהיה מדינה יהודית. להחזיר את השלטון – אין למי, ירדן לא רוצה את האחריות על הכפרים הללו והתושבים עצמם בכלל חולמים על מדינת פלשתין.

בתחילה, ישראל והמערב זרמו עם הרעיון והקימו את הרשות הפלשתינית שהיתה אמורה מהר מאוד להפוך למדינה. אבל ערפאת ואחריו אבו מאזן אהבו יותר את הרעיון של רשות חלשה ומתקרבנת שסוחטת מהעולם הרבה רחמים והרבה כסף, כסף שמעולם לא עבר לאזרח הקטן ולכולם ברור בדיוק לאן הוא נעלם. מדינה פלשתינית מעולם לא הוקמה וזה לא קרה בגלל ישראל. אם הרשות היתה משתמשת בכל הכסף שהיא קיבלה ועדיין מקבלת, אפשר היה להקים ברחבי יו"ש מדינה מתקדמת, מפותחת ועשירה, אבל רק זה מה שחסר לאבו מאזן וכנופייתו…

וכך מיליוני פלשתינים מוצאים עצמם חסרי מעמד וזהות ברורה. לתוך הוואקום הזה נכנסים ארגוני הטרור ומצליחים להצמיד אליהם את הצעירים שגדלו לתוך המצוקה הזאת. ועדיין, לישראל קל יחסית לעבוד שם, יש לצבא סמכות ביטחונית לעבוד בתוך השטחים וגם הרש"פ משתפת פעולה נגד ארגוני הטרור האחרים מחשש שישתלטו עליה.
צעיר המתגורר ברמאללה או בשכם, יכול להיות מזוהה עם כל ארגון טרור שירצה, אבל ברגע שיש עליו מידע מודיעיני כל שהוא, מידע שמושג מדי פעם דרך ניטור הרשתות החברתיות, צה"ל נכנס פנימה, שולף אותו מהמיטה והוא יושב במעצר מנהלי ללא הגבלת זמן.

אצל ערביי ישראל המצב יותר מורכב. אי אפשר להוציא צו מעצר מנהלי ליותר מ-24 שעות נגד אזרח ישראלי, שום שופט לא יאשר את זה. אבל גם צעירי ישראל מחוברים לרשתות החברתיות וגם הם סופגים את ההסתה המטורפת, גם הם מזדהים עם אחיהם העשוקים ברחבי פלשתין הכבושה וכך ארגוני הטרור מכים שורש גם אצלם.

ערביי מזרח ירושלים שונים בכך שהם לא מחזיקים אזרחות ישראלית אבל נהנים מתעודת תושב, מעמד ביניים שיכול להקשות על כוחות הביטחון להתמודד איתם. הפתרון המקובל הוא למצוא אצל כל חשוד עדויות על כך שהוא חי גם בכפרים בעוטף ירושלים וכך אפשר להעביר את התיק בעניינו לבית משפט צבאי ולעצור אותו מנהלית.

נשק ללא הפסקה

על גבי הסיטואציה המורכבת הזאת, מגיעה הבעיה בה' הידיעה. ארגוני הטרור מצליחים לשלהב את הצעירים לא רק בהסתה אידאולוגית אלא בעיקר בזכות תמונות וסיפורי גבורה על גיבורים שעשו מעשים הרואיים. לאט לאט הצליחו הארגונים הללו להצית אצל רוב הצעירים את השאיפה להחזיק נשק אישי, קודם כל כסימן לגבורה, לעוצמה ולשליטה, עוד לפני הקשר ללאומנות או לטרור.

כך עם השנים החלה להתעצם התופעה של רכישת נשק בלי שום קשר למטרה או לשימוש שייעשה בו, העיקר להחזיק נשק. לערביי ישראל זה היה יותר קל כי יש להם את האפשרות להתגייס לצה"ל או למשטרה וכך לקבל בלי בעיה נשק ורישיון בהמשך להחזיק בנשק אישי. המצב נהיה עד כדי כך אבסורדי עד שלצעירים הללו לא אכפת לאן להתגייס, העיקר להתגייס. אחיו של אחד המחבלים שנלכדו השבוע, סיפר כי הוא שקל להתגייס לצה"ל אבל אחרי שלא קיבלו אותו הוא ביקש להתגייס לג'יהאד האסלאמי. כי מה זה משנה איזה ארגון יגייס אותו, העיקר שיאמנו אותו להשתמש בנשק. זה בדיוק המצב בקרב הצעירים הערבים, רובם ככולם.

וכאן החלה בעצם הבעיה של מערכת הביטחון. אין לזה הסבר ברור ואי אפשר להניח את האצבע על מהות הבעיה, אבל במשך למעלה מעשור שנים, פורח שוק הנשק הלא חוקי גם ברחבי יו"ש וגם במגזר הערבי בישראל. כל צעיר שמכבד את עצמו דואג שיהיה לו אקדח ועם התקדמות האופנה זה השתדרג גם לרובים, כולל רובים מתקדמים ומסוכנים.

פה ושם נערכות פשיטות להחרמת נשק אבל זה מעט מדי ומאוחר מדי, מחט בערימת שחת. כבר לפני חמש שנים גילה אחד ממפקדי המשטרה ברגע של גילוי לב, שבכפרים סביב ירושלים אין בית אחד שאין בו סליק נשק מתחת לרצפה ולמשטרה פשוט אין מה לעשות. בתקשורת אף שודרה על כך סדרה שלמה שחשפה מעט מהמצב העגום שם.

פריחת שוק הנשק בקרב הצעירים הערבים התחילה כאופנה אבל הפכה לאחד המחדלים הנוראים והקשים מצד ממשלת ישראל ומערכת הביטחון הפועלת מכוחה. התופעה טופלה בהינף יד של ביטול כאילו מדובר בצעירים שאוספים חפצי נוי ולא צריך להתרגש מזה. אבל כל ילד יודע לעשות אחד ועוד אחד ולהבין שאם הצעירים הללו מחזיקים נשק, ובמקביל הם חשופים להסתה ברשת ולחיבור בלתי אמצעי דרך המסך והמקלדת עם ארגוני הטרור המסוכנים בעולם, התוצאה ברורה.

יש מידע, אין אכיפה

היום כבר נוצרה מציאות שהרפיסות שמגלה הממשלה החדשה, מעודדת את הרמת הראש הערבית, אבל הבעיה לא מתחילה ולא נגמרת בזה. צעירים המצוידים ברובה M16 לא התחילו עם זה היום ולא לפני שנה. אותם יחידים שיצאו לפני חמש שנים לפיגועי דקירה, יוצאים היום מצוידים ברובה המתקדם והמסוכן ביותר.

כששרון ומופז יצאו למבצע חומת מגן, הם יצאו לטפל בשטח בו צמחו עשבים שוטים במשך שנים ספורות, וגם שם היתה להם לגיטימציה והיו כלים לעבוד איתם. מערכת הביטחון של היום מתמודדת מול שדות פרא שהצמיחו עשבים שוטים במשך יותר מעשר שנים ובנוסף גם אין שום כלים לפעול בהם. השב"כ יכול להעביר מדי יום רשימות של צעירים שנוטרו ברשת כמזוהים עם דאע"ש, אבל למשטרה אין מה לעשות עם זה. אין אפשרות לעצור אותם מנהלית ואין מספיק כוח אדם שיכול להתמודד עם היקפי התופעה.

המחבלים שיצאו מאום אל פאחם לחדרה היו מוכרים למשטרה כבר לפני כמה שנים. תא הטרור המזוהה עם דאע"ש היה מוכר היטב בעבר, הפיגוע בהר הבית בו נרצחו שני שוטרים לפני חמש שנים, בוצע ע"י תושבי אום אל פאחם המזוהים עם דאע"ש והמשטרה יודעת בדיוק מי הם, מי חבריהם ומי שותפיהם. ובכל זאת לא נעשה עם זה שום דבר עד היום, כי למשטרה פשוט אין יכולת ולממשלה אין חשק להתעסק בסבך המטריד הזה. יותר מענין ויותר קל לנהל מאבקים פוליטיים בסבבי בחירות בלתי נגמרים תוך התחפרות בחול הזהוב והנעים של האיום האיראני הנוצץ.

ארגוני טרור היו תמיד ויהיו גם הלאה, מהפדאיון דרך חמאס וחיזבאללה בואכה פת"ח ועד דאע"ש, כולם אותה גברת באדרת דומה, אבל העיסוק בהם הוא בריחה מהעיקר והסטת השיח מהבעיה האמיתית. לא עכברא גנב, חורא גנב. לעכברי הטרור לא היה דרך לחפור מחילות לעומק שטח ישראל, בלי שהשטח יהיה מופקר ועומד כל כולו לרשותם. מחדל פריחת הנשק וההסתה במגזר הערבי הכשיר את הקרקע לפעילות ארגוני הטרור וזו בהחלט אשמתה של ישראל.

לחברי הממשלה הרופסת והחלשה הנוכחית אין שום דרך בעולם להתמודד עם סיפור שגדול עליהם בכמה מידות. אבל גם אם היתה להם איזושהי יכולת, הם לא יכולים להתמודד עם הזנחה פושעת של שנים, עם אפס ענישה ואכיפה נגד מחזיקי נשק בלתי חוקי ואפס פעילות נגד ההסתה הפלשתינית ברשת.

הפסימיים הזהירו תמיד, שהעשור הביטחוני השקט עלול לטמון בחובו התפוצצות מסוכנת הרבה יותר, משום שלפעמים השקט נובע בעצם מהעלמת עין ומתן אפשרות לטרור להתארגן בשקט ולהתעצם. וזה בדיוק מה שעשו ארגוני הטרור בחכמה ובסבלנות במשך עשרים שנה בחסות העלמת העין של ממשלת ישראל.

אי אפשר לצאת היום לחומת מגן 2, מדינה לא יכולה להכניס צבא לרחובות הערים של עצמה ולהפעיל אותו נגד אזרחים, זה כרוך בתהליך משפטי וחקיקתי ארוך ובלתי אפשרי שבעולם ה"נאור" של בג"ץ הוא לא יעבור בשום צורה. נשאר רק להתרפק על הזכרונות הנעימים מחומת מגן ההיא, הפעם זה כבר לא ישים.

במציאות כזו, לא ברור איך נשאר בארץ ישראל יהודי אחד שאינו מאמין בהשגחה העליונה. אין שום דרך טבעית להסביר איך אנחנו חיים כאן ואיך אנחנו יכולים לצאת מהסבך הזה. יהודי שאינו מאמין, כבר לא יכול יותר להירדם בלילה.

הטור פורסם במוסף 'יתד השבוע' מבית יתד נאמן