היועצת המשפטית לכנסת, שגית אפיק, מגוננת על עמדת הכנסת מול בית המשפט המבקש להתערב בחקיקת חוק יסוד ומבהירה כי אין לכך מקום. זאת, בניגוד לעמדת היועצת המשפטית לממשלה גלי בהרב-מיארה, שלא מייצגת את עמדת הממשלה, הסבורה כי צריך לפסול את צמצום עילת הסבירות.
בכתב התשובה מתואר בהרחבה הליך כינון חוק היסוד המתקן שהתאפיין במחלוקת פוליטית, ציבורית ומשפטית וכן בדיונים ארוכים, בהשתתפות גורמים ממערך הייעוץ המשפטי לממשלה, מומחים מהאקדמיה וכן נציגי ציבור וחברה אזרחית. כן מוצגת השתתפותם של חברי כנסת רבים, כאשר חלקם הביעו התנגדות עזה לנוסח הצעת החוק ולהליך הכינון, וזאת לצד רוב חברי הכנסת שתמכו בנוסח חוק היסוד כפי שהתקבל בוועדה ובמליאה. מוצגת בהרחבה העמדה המשפטית של היועץ המשפטי לוועדה, עו"ד גור בליי, שהציף בהרחבה סוגיות רבות בדיון וקשיים שעולים מנוסח ההצעה. בתוך כך, מתוארת המחלוקת העזה הפוליטית, הציבורית והמשפטית כפי שהתבטאה בדיוני הוועדה ומחוצה להם.
על אף שלעמדת היועצת המשפטית לכנסת, עו"ד שגית אפיק, ההסדר כפי שכונן בחוק היסוד המתקן מעורר שאלות שונות ומורכבות רבה שלא תמיד קיבלה מענה שלם בנוסח, בכתב התשובה מובאות טענות להוכחות תוקפו של חוק היסוד, בהתאם לחובתו של הייעוץ המשפטי לכנסת על פי חוק הכנסת.
טענת היעדר בשלות: לעמדת הכנסת, יש לדחות את העתירות על הסף מחמת היעדר בשלות, וזאת משלוש סיבות. ראשית, לא ניתן לאמוד את עוצמת פגיעתו של חוק היסוד, שכן היא תלויה באופן יישומו על ידי בתי המשפט. בכתב התשובה מובאות דוגמאות לאופן שבו פרשנות מצמצמת של חוק היסוד ופיתוח עילות ביקורת שיפוטיות אחרות עשויים למלא, לפחות באופן חלקי, את החלל שמותיר ביטול עילת הסבירות ביחס להחלטות הממשלה והשרים. שנית, קשה להעריך את השלכות חוק היסוד שכן טרם התגבשה תשתית עובדתית הקשורה בפעילות הממשלה והכנסת לאחר כינונו. הכנסת לא שחררה את הממשלה מאחריותה לפעול בהתאם לחובת הסבירות, ועתה הממשלה והשרים יישאו במלוא האחריות הציבורית לסבירות החלטותיהם. שלישית, לעמדת היועצת המשפטית לכנסת, על הכנסת תהיה האחריות לפתח את הכלים הפרלמנטריים שברשותה להעמקת הפיקוח על ההחלטות שייוותרו ללא ביקורת שיפוטית, ובפרט על ההחלטות הפרטניות, כדי לבקר את עמידת הממשלה בחובת הסבירות החלה עליה.
לגבי הטענות בעניין הליך הכינון של חוק היסוד המתקן: אף שהיועצת המשפטית לכנסת שותפה לטענה כי הליך החקיקה לא היה מיטבי, הרי שבהתאם למבחנים שנקבעו בפסיקה להליך חקיקה תקין, לא נפל בו פגם היורד לשורש ההליך. היועץ המשפטי לוועדה והיועצת המשפטית לכנסת ליוו באופן שוטף את הליכי החקיקה, ונתנו מענה בזמן אמת לסוגיות שהתעוררו לשם שמירת זכות ההשתתפות של חברי הכנסת ומתן אפשרות מעשית לגיבוש עמדתם.
לגבי הטענות בדבר שימוש לרעה בסמכות המכוננת: בהתאם לפסיקת בית המשפט הנכבד השימוש בדוקטרינת השימוש לרעה בסמכות המכוננת צריך להיעשות בצמצום ולהישמר למקרים קיצוניים ביותר בלבד. מבחן השימוש לרעה בוחן את מבנהו הצורני של חוק היסוד ולא את תוכנו. משחוק היסוד קובע נורמה כללית ויציבה, שמקומה בחוק–יסוד: השפיטה, הוא עומד במבחן הצורני. באשר לטענה שחוק היסוד פולש לתחום סמכותה של הרשות השופטת, הרי שקביעת חלוקת הסמכויות בין הרשויות היא תפקיד מובהק של הכנסת בכובעה כרשות המכוננת. מהדיונים שנערכו בחוק היסוד עולה שכינונו נעשה על רקע המחלוקת המשפטית, האקדמית והציבורית בעניין עילת הסבירות, ובבסיסו לא עומד מניע פוליטי פסול. אין לקבל את הטענה שלפיה הכנסת מנועה מכינון חוקי יסוד המיטיבים עם הממשלה בגלל "שליטתה" של הממשלה עליה, שכן טענה זו חותרת תחת המבנה המשטרי הפרלמנטרי של מדינת ישראל.
לגבי הטענות בדבר היותו של חוק היסוד 'תיקון חוקתי שאינו חוקתי': אף לעמדת היועצת המשפטית לכנסת ההסדר שנקבע בחוק היסוד אינו נותן מענה לקשיים ניסוחיים ומהותיים שונים. עם זאת, בפסק הדין בעניין חוק הלאום נקבע כי אין מקום לאמץ את דוקטרינת התיקון החוקתי הבלתי-חוקתי בשלב הנוכחי של המפעל החוקתי בישראל, למעט חריג צר ומצומצם שיש להשתמש בו כשכלו כל הקצין, כשיש פגיעה בגרעין הליבתי ביותר של היות מדינת ישראל יהודית ודמוקרטית. יש להצר על כך שהקשיים נותרו על כנם, אך אין בהם כדי לפגוע בליבת זהותה הדמוקרטית של המדינה.
בעניין זה יודגש שהביקורת השיפוטית צריכה להיות מתוחמת לחוק זה. אין מקום לערוך ביקורת שיפוטית לרפורמה המשפטית המוצעת בכללותה, שלא אושרה ושתוכנה לעת הזו אינו ידוע. הטענה שחוק היסוד המתקן הוא רק הפרק הראשון של שינוי מקיף יותר, שעשוי לפגוע בעתיד בליבת דמותה הדמוקרטית של מדינת ישראל, היא טענה שיש לה מקום בשיח הציבורי, אך לא ניתן לבסס עליה ביקורת שיפוטית.
באשר להתערבות בחוקי יסוד, הכנסת חוזרת על עמדתה המסורתית כי בהעדר מקור סמכות מפורש בחוק או בחוק-יסוד, אין מקום לעריכת ביקורת שיפוטית על חקיקת יסוד אשר התקבלה על ידי הכנסת בכובעה כרשות מכוננת.
אסור לכנסת לקבל בהכנעה את רמיסתה.
העם הוא הריבון באמצעות נציגיו הנבחרים בכנסת.
כאזרח נאמן של מדינה יהודית ודמוקרטית, במשבר חוקתי בין הרשויות אני עומד לצד העם הריבון – דהיינו הכנסת ולא משנה לי מהו הרכבה הפוליטי. זהו עניין עקרוני של נאמנות לדמוקרטיה. הייתי אומר בדיוק אותו הדבר לו היה בכנסת רוב לשמאל.
כתבה יפה