הקמפיין נגד נתניהו יוצא משליטה ובנט וסער טובים בדיבורים / יוסף טיקוצ'ינסקי

1.
קלישאה ותקווה קלושה:
מהצהרות השרים דרך נאומי הח"כים ועד שלטי החוצות, מלחמת הקלישאות לא יצאה להפוגה

במשך שעות ארוכות בצהרי יום רביעי, עלו חברי הכנסת מהאופוזיציה בזה אחר זה על דוכן המליאה ונאמו נאומים מלאי פאתוס נגד הממשלה, נגד חברי הממשלה ובעיקר נגד חוק תקציב 2023 המתוקן שנשלף ממאגר החקיקה הלאומי וחזר לשולחן הניתוחים, כדי להתאים אותו לצרכי המלחמה.

לאחר כחמש שעות של דיון, התמלאה המליאה לפתע בחברי הקואליציה שהוזעקו מלשכותיהם וההצבעה השמית החלה. באותן שניות בהן הכריז היו"ר על תחילת ההצבעה המתוחה, התריעו היישומונים שדווחו כי גם בצפון וגם בדרום בו זמנית, נשמעות ברגעים אלה אזעקות. בצפון ירי נ"ט, בדרום ירי רקטות ובמליאת הכנסת ירי דו צדדי פוליטי. היה זה רגע סימבולי, רגע מייצג, משוררים לעת מצוא היו מתפייטים ומכנים זאת סיפורה של המלחמה או סיפורה של המדינה בתמונה אחת.

שום דבר לא היה נורמלי באותן שעות שם במליאת הכנסת, הסיטואציה היתה מעל לכל תחזית מדומיינת של כל פרשן פוליטי. חברי הכנסת פתחו את נאומיהם בעיניים עצובות ובמילים משתפכות על השתתפות בצער משפחות החיילים ההרוגים ורגע אחר כך פתחו בנאום מלא כעס ועיניים רושפות על יריביהם הפוליטיים, הכל כמובן רק בשם המלחמה. ניר ברקת נעדר בהפגנתיות מהמליאה אחרי שבישיבת הממשלה הצביע נגד התקציב, גלנט התקזז ונעדר אך ורק לצורך דיונים ביטחוניים כמובן, יולי אדלשטיין המכהן כיו"ר ועדת חוץ וביטחון החסויה והרגישה, הביע הסתייגות מהתקציב בנאום שהזכיר את דף המסרים של גנץ לחברי מפלגתו.

גנץ עצמו התיישב ליד נתניהו ושוחח עמו ארוכות בפנים מחוייכות, בהן שידרו השניים ידידות מופלגת לכיוון המצלמות שהתמקדו בהם בענין רב, כמה דקות אחר כך הצביע גנץ נגד התקציב ויצא מהמליאה בקומה זקופה, מהלך שבממשלה נורמלית היה גורר פיטורים מידיים כמו כל שר שהצביע נגד חוק ממשלתי בתמיכת הקואליציה בה הוא חבר וק"ו חוק חשוב כמו תקציב מדינה, בקיצור תסריט אירוני שאיש לא היה מעז לכתוב מראש.

לא רק ברקת וגלנט לא נכחו במליאה, גם המלחמה בקושי נכחה שם, אמנם לא היה נאום בו לא הוזכרה המלחמה אבל למרבה האירוניה דווקא הנאומים הללו עמוסי המלל, ביטאו את הניתוק של הדרג הפוליטי מהמלחמה האמיתית המשתוללת בחוץ בכל החזיתות, כאילו המליאה היא מרחב מוגן אליו לא חודרים הקולות מבחוץ. היה זה דיון תקציב סוער ומלא אמוציות כאילו עם ישראל יושב בשלווה בימי שגרה איש תחת גפנו ותחת אוברדראפטו.

המילים שנאמרו במליאה דיברו גם על המלחמה, אבל היו מנותקות מהנעשה באמת, חברי האופוזיציה תקפו את התקציב תוך התעלמות מכך שהוא מותאם באופן ברור לצרכי הלחימה, חמש שעות קשות של מילים ללא סוף, מאסת מילים דביקה ומעיקה שאין הרבה קשר בינה לבין המציאות.

מאסת המילים הזאת מעיקה עוד יותר כשהיא מגיעה על בסיס שבועות של לחימה בהן שבענו די והותר ממילים, מסיסמאות ומהצהרות אשר לאט לאט גילינו שגם להן אין הרבה קשר למציאות. מסיבות העיתונאים של הדרג המדיני והצהרות דובר צה"ל, מלאות בהצהרות דרמטיות על מיטוט חמאס, על לוחמה עיקשת שתביא לשקט בדרום ועל הטיפשות של חיזבאללה אם רק יעז לנסות אותנו.

המילים הללו עוררו הרבה התלהבות בקרב הציבור הישראלי ואף העניקו רגעים של חסד ותקווה שהנה נקום גם הפעם מהתופת וישראל תשחזר את ניצחונות תשכ"ז ותשל"ד. אבל לאט לאט באה המציאות ואיך נאמר – מטילה קצת ספק במילים ובתוכנן.

נתניהו הצהיר שלא תיכנס לעזה אף טיפת דלק, ולמרות זאת הדלק נכנס בכמויות עד שהשבוע הגיע השיא, כשבלחץ אמריקני כונסה ישיבת קבינט לשם התפאורה בלבד כדי לאשר החלטה שהתקבלה מראש, להכניס דלק ללא הגבלה לרצועת האדמה ממנה שואפים האויבים להשמיד את מדינת ישראל. ההחלטה הקשה נעטפה באריזה מצועצעת של "מניעת מגפות" והצהרה שרק קבינט המלחמה יחליט בחשאי על מינון הדלק, אבל את המשמעות כולם מבינים.

מיטוט חמאס נראה עדיין רחוק, וכבר נשמעים הדיבורים על פתרונות חלופיים כמו גירוש צמרת חמאס למדינה שלישית, החזרת חטופים תמורת שחרור אסירים כבדים על דם על הידיים ועוד כהנה וכהנה. בדרג המדיני מביעים התנגדות נחרצת, אבל אז שומעים אנו את משאיות הדלק החולפות על פנינו בבוז בדרכן לעזה ומבינים את המשמעות החדשה של המילים התנגדות נחרצת.

בזירה הצפונית שמענו גם כן מילים חדות כסכין המצהירות כי אם רק חיזבאללה יעז לנסות אותנו, גורלו יהיה כשל חמאס. אם רק נפנה את המבט בחזרה דרומה על הנעשה בעזה ועל גורלו של חמאס, המשפט הזה יאבד קצת מהאפקטיביות שלו. גלנט כבר דיבר השבוע על הצורך בהרחקת חיזבאללה עד למעבר לנהר הליטני באמצעות מהלך מדיני או במהלך צבאי, פתאום הצהרות המלחמה כבר לא חד משמעיות. יותר מידי נאומים והצהרות ביטחוניות מתגלות לעינינו כמילים בלבד.

גם ביהודה ושומרון המצב לא שונה מידי. התארגנויות הטרור בג'נין ובשכם כבר לא מסתירות את כוונותיהן, עם אימונים מטרידים והתחמשות ברורה, הצבא אמנם פועל שם עם פינצטה ומחסל מחבלים פה ושם, הדרג המדיני דיבר על כך שיש להיערך לתרחיש האימה גם במזרח ובלב הארץ, אבל בפועל, באותו קבינט בו אושרה העברת הדלק לעזה, אושרה גם הגדלת מכסת הפועלים הפלשתינים שייכנסו מהשטחים למרכז הארץ. אז איזה ערך יש למילים? והבדיחה הכי עצובה היא שלכל זה קוראים "ממשלת ימין".

מהזירה הבינלאומית אנחנו מופגזים במטח כבד של הצעות פשרה, הצעות שקט, הצעות שלום, הצעות הפסקת אש, הצעות חילופי שבויים, הצעות יפיפיות שנשמעות נהדר כשהן מנוסחות על נייר מכתבים רשמי של ממשל מערבי מנופח כזה או אחר. רק אחרי שההצעות הללו מסיימות את דרכן הארוכה למזרח התיכון, הן מתבררות כמילים ריקות המתנפצות על גלי המציאות, על סלעי חמאס האכזר שצוחק בפה מלא על הנאיביות של המערב אבל רוכב עליה יפה יפה כל הדרך למשגרי הרקטות הממוקמים בריכוזי אוכלוסיה וממונעים מדלק טרי שנכנס זה עתה.

בשלטי החוצות בערים הגדולות בישראל, מתנפנפים שלטי ענק מלאי הסתה ורעל נגד "ממשלת הבוזזים" שמעבירה את התקציב, מעטפת מושלמת למאבק שניהלה האופוזיציה בתוך המליאה, המילים הללו מדכאות ומחרידות כי הן כבר כן מחלחלות לכיוון המציאות. מול השלטים הללו מתנפנפים השלטים האחרים הזועקים "ביחד ננצח" וכאילו רומזים לנו שמישהו צוחק עלינו. על איזה ביחד הם מדברים וכיצד בדיוק ננצח ככה.

ההסתה נגד הציבור החרדי משתוללת כאילו אין מלחמה, הקמפיין המטורף הממוקד אישית בנתניהו ממשיך כאילו התותחים לא רועמים בעזה, כאילו אין כאן בכל יום ויום לוויות של חיילים צעירים רח"ל. הסאגה המגוחכת במליאה היתה רק קצה הקרחון של המלחמה האמיתית שמתחוללת כאן, מלחמת המילים ומלחמת הקלישאות.

כולם מדברים, כולם צועקים, כולם נואמים, כולם מצהירים, ובינתיים מדינת ישראל סופגת כאב, דם ושכול. הרבה מילים ספגנו בשבוע האחרון ובשבועות שקדמו לו, מהכנסת, מהממשלה, מהקבינט ומהצבא. סופה של המלחמה בינתיים לא נראה באופק אבל את מלחמת ההתשה כבר קיבלנו, מלחמת המילים, הסיסמאות והקלישאות. לא ברור איך זה עדיין לא ברור גם ליהודים הרחוקים ביותר, שאין לנו על מי להישען אלא על אבינו שבשמים.

2.
לוחמי המילים:
אם בממשלת דיבורים עסקינן, שני אנשים שחזרו מההיסטוריה עשו את זה יותר טוב

שני אנשים ניסו השבוע בחסות המלחמה לחזור בדרך כלשהי למרכז הזירה, כל אחד בדרכו שלו כשהמכנה המשותף לשניהם הוא חוסר בושה או חוסר תבונה פוליטית, אבל מול המציאות הנוכחית משום מה אפילו הם נראים לגיטימיים.

הראשון הוא גדעון סער, שמיד אחרי כניסתו לממשלה יחד עם גנץ הוא התחיל ליישר קו עם נתניהו עצמו והחל לשלוח רמזים לעבר הרחוב הימני. סער בתפיסת עולמו היה ימני תמיד ורק בחסות הגוש הפוליטי הוא נצבע בצבעים של שמאל על ידי הקמפיין של נתניהו, אבל כעת הוא מתאמץ להדגיש עוד יותר את הימניות שלו.

אחרי שקיים סדרת פגישות ארוכה בארבע עיניים עם נתניהו, המשיך סער בהצהרות מעוררות ענין. כשהחלה ההצבעה על ההפוגה באש לפני יותר משבועיים, הוא אמר מראש שיחליט על ההצבעה שלו רק אחרי שישמע את אנשי המקצוע בדיון הקבינט. בנושא תקציב המדינה הוא שמר על שתיקה ולא הצטרף לגינויים של גנץ, וכשהתקיים השבוע הדיון על הכנסת פועלים מהשטחים ליו"ש הוא הצביע חד משמעית נגד, יחד עם סמוטריץ' ובן גביר.

סער לא הוכיח מעולם יכולת פוליטית יוצאת דופן ואם כבר אז ההיפך, למרות שבאופן אישי מדובר באדם איכותי ואינטליגנט. לכן אין צורך לנסות ולנתח את התחזית הפוליטית שהוא בונה לעצמו כעת, אבל המעשים שלו מלמדים שהוא מנסה בהחלט לחזור לרחוב הימני והוא כבר מתכנן את היום שאחרי המלחמה, במקביל לברקת, לאדלשטיין ולחברים נוספים במצב דומה.

השני שפרץ לחיינו בסערה הוא נפתלי בנט, האיש שאין צורך להאריך עד כמה זה מביך לשמוע אותו מחלק עצות לקבינט ולממשלה. בנט הוכיח גאונות עצומה בכל מה שקשור לדיבורים ולמילים, אבל קצת פחות הוכיח את עצמו במעשים. כעת בחסות המלחמה, בנט יוצא לשטח, מדבר עם חיילים, נפגש עם מפונים, מבקר פצועים בבתי החולים ואחר כך מפרסם ברשת החברתית הודעות ארוכות בהן הוא מפרט את משנת עולמו, בדיוק כפי שעשה לפני ההרפתקה הפוליטית המביכה שביצע עם לפיד.

בנט חזר ארבע שנים לאחור, והוא רואה את עצמו כמנהיג ימני פוטנציאלי ליום שאחרי המלחמה, זה מה שניתן להבין מההתנהגות שלו כעת. ההתנהלות הזאת מביכה עד להחריד, קשה להאמין איך האיש כאילו שכח את כל מה שהתרחש פה לפני פחות משנתיים, איך הוא לא מרגיש מובך להביע דעות נחרצות כיצד נכון לנהל את המדינה ואת המלחמה.

אבל במחשבה שניה, גם סער וגם בנט יכולים לעשות ככל העולה על רוחם למרות שהזיכרון הציבורי הקצר לא כל כך קצר כמו שהם היו רוצים שיהיה. סער ובנט מביטים על הממשלה והכנסת, שומעים על מאסת המילים הריקות ואומרים לעצמם: אם בשלטון מילים וקלישאות עסקינן, הרי שבזה אנחנו יותר טובים, בזה אפילו יש לנו ניסיון. אז למה שנתבייש לחזור לעשות את מה שאנחנו טובים בו?

3.
עולם הפוך:
הקמפיין נגד נתניהו מביא לו תועלת אדירה, כשדווקא הרצון להגן עליו פוגע בו באופן אבסורדי

אי אפשר להישאר אדישים מול הקמפיין המכוער המתנהל בעיצומה של המלחמה נגד נתניהו. הקמפיין הזה כל כך מטורף ומביך עד שקשה ממש למצוא איזו תועלת הוא אמור להביא ומה חשבו לעצמם אלה שפתחו בו ומקדמים אותו. השבוע אף נחשף כי ברשתות החברתיות הושקעו סכומי עתק במסרים נגד הממשלה ונגד ראש הממשלה. מדובר בחשיפה מחרידה ומטרידה מלאת סימני שאלה וסימני אזהרה.

מה שבעיקר קשה לעיכול בקמפיין הזה הוא ההתקפה האישית על ראש הממשלה. בימים כאלה בהם בכל יום אנו נחשפים לעוד גילויים על המחדלים הנוראים שקדמו לטבח שמחת תורה, על התכניות הברורות של חמאס שהיו פרושות כשלמה על שולחן אגף המודיעין ובכל זאת נתחבו בבוז למגירה, דווקא בימים כאלה מי האדם חסר הבינה שיתחיל להפנות את תותחי הביקורת דווקא לנתניהו אישית?

רבות דובר ועוד רבות ידובר בנושא האחריות. אנו כיהודים מאמינים לא מדברים במונחים של אשמה חלילה, אלא במונחים של אחריות מיניסטריאלית ופוליטית ובהתאם לכך, אין ספק שהאחריות מוטלת על מקבלי ההחלטות מלמעלה עד למטה. מאחרון המפקדים שהיו אמורים לקבל החלטה ועד לראש הממשלה שכיהן כאן יותר זמן מכולם. אם הביקורת היתה נשמעת כך, היא היתה מתקבלת על הדעת למרות שהיתה ממומנת על ידי גופים פוליטיים. אבל כשזה הופך למאבק אובססיבי רק כלפי נתניהו, זה פוגע קודם כל באינטרס של מי ששואף כל כך חזק להחליף אותו. אף אדם בר דעת לא יקנה את הלוקשים האלה.

וכאן המבוכה הזאת פוגשת את המבוכה מהצד שכנגד. גורמי ימין עסוקים בימים הללו בהפלת האשמה רק על הדרג הצבאי והמודיעיני וחלק מהם אף נופפו בעליזות בעובדה שדווקא ממשלת בנט ולפיד הגדילה את סכומי הכסף לחמאס והכנסת הפועלים מעזה לישראל. באותה נשימה, אותם אנשים גם טוענים שנתניהו זך ונקי משום שזה מה שראשי המודיעין האכילו אותו כל השנים ולכן קיבל את ההחלטות שקיבל.

המציאות הזאת יוצרת אבסורד משעשע. דווקא מעריצי נתניהו שרוצים להגן עליו, הופכים אותו מבלי משים לאדם תמים וחסר מעוף, שישב כמו נעבך בדיוני הקבינט ועשה מה שאמרו לו. נתניהו היה ועודנו הפוליטיקאי הכי טוב שהיה כאן אי פעם וגם אחד המדינאים הנבונים ביותר שפועלים כאן. כמה מגוחך לראות שדווקא מעריציו לא רואים זאת ומקטינים אותו כאילו הוא לא ידע ולא הבין היטב את המצב.

מנגד, באותה נשימה כשהם מגלגלים את האחריות על ראש אמ"ן כזה או אחר ואף מגיעים עד בנט ולפיד, הם הופכים אותם מבלי משים למנהיגים אדירים שידעו היטב מה הם עושים וקיבלו החלטות הרות גורל, אלא שהם טעו והביאו אותנו לאן שהביאו. וזה כבר מגוחך לא פחות, כי בנט ולפיד שמתקשים להצביע על הישג משמעותי אחד בחייהם, כיהנו כאן תקופה כל כך קצרה שלא מספיקה אפילו להרוס. מי שמייחס להם את הכשלים דווקא מגדיל את כוחם והופך אותם לכאלה שמסוגלים לעשות משהו.

מה שקורה כאן הוא בעצם בדיחה אחת גדולה ועצובה. מצד שמאל נלחמים בנתניהו בלי הכרה ומבלי לראות איזה תועלת עצומה הם מביאים לו ואיזה נזק הם מחוללים לעצמם ולאינטרס שלהם, ומצד ימין מנסים כל כך להגן על נתניהו, עד שמקטינים אותו, מבטלים את יכולותיו ומאדירים את אויביו לממדים שהם עצמם לא חלמו עליהם. הבדיחה הזאת היא קודם כל על חשבון מי שמקדם אותה ומשתמש בה אבל בסופו של דבר הבדיחה הזאת היא על חשבון כולנו, כולנו עלולים לשלם עליה ביוקר.

הטור פורסם במוסף 'יתד השבוע' מבית יתד נאמן
לתגובות: [email protected]