השמאל לא החמיץ הזדמנות להחמיץ הזדמנות, אז נתניהו הפך את זה להזדמנות / טור

1.
המשבר וההזדמנות:
אחרי המלחמה העם ירצו הישראלים לשמוע רק ימין וימין. וזו ההזדמנות של המנהיג שלא ממש הוכיח ימניות יתר לאורך השנים

צמד המילים “הותר לפרסום” הכה בנו השבוע שוב ושוב, כשהוא מביא באמתחתו את בשורות האיוב משדה הקרב. מנין ההרוגים המטפס מחריד כל לב שמסרב להתחיל להתרגל למציאות הבלתי נתפסת.

החדשות הקשות מביאות איתן רובד נוסף של תסכול ושל אכזבה, כשאחרי כמה שעות כשהכאב שוקע מעט, קופצת עלינו רוגזה של הפוליטיקה, הממשיכה להכות בנו וברחובותינו כאילו כלום לא קרה. נדמה שעם כל הרוג נוסף רח”ל עולה גם מפלס הניתוק מהנעשה ומפלס גובה העיסוק בפוליטיקה.

ארגוני השמאל ובראשם אחים לנשק, כבר לא טורחים להסתיר את העובדה שפעילותם היא פוליטית כמעט נטו, בדגש על מאבק אישי נגד נתניהו. כבר דובר ונכתב אבל יש לחדד זאת שוב: זה לגיטימי שיש הפגנות ומחאות נגד השלטון בעת מלחמה, לגיטימי לדרוש מההנהגה לקחת אחריות, אבל כשהמחאה ממוקדת רק באיש אחד שאמנם אין לנקות אותו מאחריות אבל תוך התעלמות משאר האחראים, הדבר מעיד שלא מחאה לגיטימית יש כאן אלא התבוססות חוזרת באותו בוץ עכור שהיה כאן לפני המלחמה.

וכשהרחוב מתחיל לדבר במסר אחד, טבעי שנתניהו יגיב באותה מטבע ויתחיל גם הוא לעשות פוליטיקה על מלא. מבחינת נתניהו, היה נח ויעיל מאוד אם בזמן המלחמה המחאה נגדו היתה שוקעת, גם הוא היה מעדיף לקבל את ימי החסד הללו, הוא היה שמח מאוד אם בזמן המלחמה היו רק הפגנות לגיטימיות נגד הממשלה, גם אם היה ברור שאחרי המלחמה היו דורשים ממנו לתת דין וחשבון חריף וחסר פשרות. אבל כשזו המגמה כעת ברחוב, הוא כבר עונה באותה שפה.

וכשהוא עונה באותה שפה, קורה כאן דבר נוסף: הוא עושה זאת יותר טוב מאלה שגררו אותו למצב הזה. כי נתון נוסף שהיה ונשאר למרות המלחמה הוא שנתניהו היה ועודנו בעל הכישורים הפוליטיים החריפים ביותר שיש כיום במערכת ולכן כשהוא עושה פוליטיקה, הוא מתעלה על יריביו עשרת מונים.

כשנתניהו ישב השבוע ודיבר פוליטיקה בכמה עטיפות שונות, הוא חשף בפני אלה שיודעים לקרוא אותו ואת מהלכיו את עקרונות התכנית שכבר נבנית אצלו בראש, והיא כרגיל מרתקת וקצת מעצבנת בו זמנית, כמו כל מהלך שעשה נתניהו לאורך שנותיו במערכת.

כפי שעשה תמיד כך גם השבוע, נתניהו מחשב תמיד מהלך אחד לפני כולם והוא יושב כבר עכשיו ומשרטט לעצמו את מה שהעם בישראל ירצה לשמוע אחרי המלחמה. הוא מזהה את התהליכים בשיח הציבורי ובתקשורת ומבין שהעם בישראל הולך עוד יותר ימינה ממה שהיה קודם. הסמן הסיסמוגרפי הישראלי כבר נטה ימינה לפני המלחמה אבל אחרי הטבח הנורא וקריסת הקונספציה, המחוג שבר ימינה באופן קיצוני.

מלבד ההתפכחות המסוימת שניכרת בחוגי השמאל, בקרב העם כולו ובעיקר בקרב אלה שהגדירו את עצמם מרכז או ימין מתון אין עוד רצון או קשב לשמוע על סבלנות וסובלנות כלפי הפלשתינים. המילים דו קיום והתנהלות מדינית מתונה הפכו למוקצה מחמת מיאוס, עם ישראל הבין בדיוק מי הם הפלשתינים ואין שום רצון לשום עסק איתם. הסקר שהתפרסם השבוע לפיו רוב ערביי יו”ש תומכים בחמאס ובשואת יהודי הדרום רק חיזק את התזה שאין יותר עם מי לדבר, אין פרטנר וכמעט ואין חפים מפשע בצד השני. במובן הזה, המלחמה באמת חוללה שינוי.

ביום שאחרי המלחמה העם בישראל ירצה לראות מנהיג ימני אמיתי ואם יקום כזה אחד הרי שהוא יגרוף את השלטון ברוב ענק. עד היום היה זה נתניהו שמיתג את עצמו כמנהיג הימני היחיד עד שבאה המלחמה וטרפה את הקלפים, עד שהגיעו המחדלים שחשפו עד כמה המדיניות של נתניהו עד היום היתה רחוקה מלהיות ימין אמיתי.

נתניהו עמד בפני שבר בלתי צפוי, הקריירה שלו עמדה לקרוס יחד עם הקונספציה עד שההצלה שלו הגיעה מכיוון בלתי צפוי. ארגוני השמאל חזרו מהר מאוד למחאה האישית נגדו, חזרו לעיסוק האובססיבי בו ורק בו כאילו הוא חזות הכל ומהר מאוד החלו המנדטים לחזור לחיק הליכוד. בטעות מטופשת של פוליטיקאים טירונים, מתנגדי נתניהו החמיצו כלאחר יד את ההזדמנות ההיסטורית היחידה והבלתי צפויה שהיתה להם להרחיק אותו מהאהדה הציבורית. אבל הם לא החמיצו את ההזדמנות להחמיץ הזדמנות והחזירו את כולנו להרגל האובססיבי המיושן והטיפשי, להילחם בנתניהו בלי הכרה. וזה כל מה שהוא היה צריך כי שהסכנה תחלוף כלא-היתה.

כעת, גם אם הם יתפכחו קצת וינסו לחשב מסלול מחדש זה מאוחר מידי. נתניהו כבר חישב כמה מהלכים קדימה והקדים אותם בכמה צעדים. אחרי שהסכנה עצמה חלפה הוא כבר עסוק בלהפוך אותה להזדמנות.

השבוע כבר דיבר נתניהו במתכוון או שלא במתכוון על נזקי אוסלו והבטיח שהטעות לא תחזור על עצמה. האיש שעמד בשעתו על המרפסת בכיכר ציון והרוויח את השלטון בזכות המאבק ברבין ובפרס, המשיך את הסכמי אוסלו מאותה נקודה, ויתר על חברון, העמיק את הקשרים עם הרש”פ וטיפח את חמאס, אבל המשיך להצטייר כמנהיג הימין הבלתי מעורער שגם ההתיישבות שסבלה ממנו לא פעם, נאלצה להתקפל תחתיו.

היום, בזכות יריביו האובססיבים והמיואשים, נתניהו שוב חוזר לאותם מסרים ותוקף את אוסלו, למרות שלכולם ברור שהוא לא עומד לשנות מדיניות גם אם הוא ימשיך לשבת על כס ראה”מ. השיח הפוליטי בשורות השמאל תקוע באותו מקום, אי שם בעבר והוא גם לא משתנה למרות המלחמה. היחיד שמרוויח מזה הוא נתניהו.

נתניהו טרח להזכיר השבוע בדיון שהודלף, שאין הבדל מהותי בין החמאס לרשות הפלשתינית, ההבדל הוא רק בלוח הזמנים מתי כל אחד מעדיף להשמיד את ישראל רח”ל היל”ת. וזה בדיוק מה שהישראלים רוצים ואוהבים לשמוע בימים כואבים אלה.

המהלך הבא היה כמובן יצירת המתיחות מול ארה”ב. נתניהו אמר במרומז ואף במפורש שראש ממשלה ישראלי חייב להיות בעל כישורים לעמוד איתן גם מול הממשל הידידותי בארה”ב, כשהוא רומז לבנט ולפיד שצייתו לכל גחמה של הבית הלבן. בפועל, גם נתניהו מיישר קו עם ביידן ולטענת יודעי דבר זה משפיע לרעה על הלחימה בעזה ועל הסיוע ההומניטרי והדלקים שנכנסים בשפע חרף ההצהרות הבומבסטיות בתחילת המלחמה, אבל העם בישראל אפילו לא שם לב, מתנגדי נתניהו שקועים בשלהם ולא עושים את הדבר הנכון מבחינתם.

כעת נתניהו מצליח לייצר תמונת מצב לפיה יש לו חילוקי דעות מול הממשל בארה”ב והוא מנווט זאת בחכמה. ביידן סיפק לו סיוע אדיר כשאמר השבוע “אני מחבב את נתניהו אבל לא מסכים איתו על שום דבר”, ביבי לקח את המשפט הזה, אימץ אותו בהתלהבות והניח אותו בעדינות בכספת, שיישאר טרי וזוהר ליום פקודה בו הוא יימרח על שלטי הקמפיינים.

אף אחד כבר לא זוכר שנתניהו ניהל פה מדיניות מרכז – שמאל במשך שנים ארוכות. זוטות כמו עובדות או מציאות כבר לא מבלבלות אף אחד בשיח ציבורי שכולו סיסמאות ריקות והתחפרות בחול הזהוב והמוכר של דעות קדומות. בזכות האובססיביות של השמאל, נתניהו ממשיך להיות מנהיג הימין והוא עושה בימים אלה כל מאמץ לשוות לעצמו תדמית עוד יותר ימנית.

הוא מדבר כבר היום את כל מה שהישראלים ירצו לשמוע אחרי המלחמה: ימין, ימין ועוד יותר ימין. ימין חזק מול הפלשתינים שגילו את פרצופם האמיתי, חזק מול ממשל ידידותי – ועיין בבית הלבן, חזק מול השמאל שרוצה את חידוש אוסלו ושליטת הרש”פ בעזה, ובעיקר חזק מול מאבקי הרחוב שהופכים אותו למסכן.

מדהים להתבונן במהלכים של נתניהו לראות איך הוא לא השתנה, איך אותם מהלכים שעשה לפני חמש עשרה ועשרים שנה נכונים לו גם להיום. הוא בונה את עצמו שוב בזכות חלוקה של המפה הישראלית לימין ושמאל, וכתוצאה מכך לטובים מול רעים, מהתקרבנות מול התקשורת שרודפת אותו ובאותה נשימה – בבנייה של התדמית שלו כמדינאי העוצמתי היחיד שיכול לנהל את כל זה. רוב אזרחי ישראל כבר משוכנעים באמת ובתמים שאין על פני הגלובוס אפילו אדם אחד שיכול למלא את כסאו. וזה מדהים ומחריד כאחד כשחושבים על זה. טורי המצבות בבתי העלמין מלאים אנשים שהיו בטוחים שכשהם יילכו לעולמם, העולם הזה יקרוס כי לא יהיה להם תחליף.

זו גם הסיבה שגדעון סער משמיע לאחרונה דעות ימין קיצוני ובתמורה נתניהו דואג לחבק אותו לבדל אותו מגנץ. הוא יצטרך אותו ביום שאחרי וגם סער ינסה למחוק את טעויות העבר ולרכב על ההצלחה של נתניהו כל הדרך לתודעה הימנית של ישראל.

המלחמה הזאת שינתה את חייהם של רוב אזרחי ישראל, רבים מאוד איבדו את היקר להם, עשרות אלפי אזרחים הפכו לפליטים במדינתם, המדינה כולה מתהלכת בפוסט טראומה אישית ולאומית חשוכת מרפא, אבל הפוליטיקה לא השתנתה, עם ישראל ממשיך להתקוטט כאילו רכבות הנאצים לא משקשקות ברקע. השמאל הוא אותו שמאל והביבי הוא אותו ביבי.

2.
מה כן יקרה?
ככל שאנחנו שומעים יותר על היום שאחרי אנו מבינים שלאיש אין את התשובה

סיומה של המלחמה לא נראה באופק, אבל צמד המילים ‘היום שאחרי’ כבר הפך לנושא מקובל לדיון וכל מומחה אמיתי או בשם עצמו שמתראיין לתקשורת, נשאל לדעתו המלומדת בשאלה כבדת המשקל.

ככל שמעמיקה הלחימה בעזה במקביל להסלמה בצפון ולפעילות הצבאית החריגה בג’נין, צמד המלים הללו ‘היום שאחרי’ הפכו למעט מאיימות. כי ככל שאנו שומעים יותר מלל סביב הנושא, הזה, מתחוורת המציאות הברורה לפיה לאף אחד אין תשובה מה יהיה כאן ביום שאחרי.

נתניהו אומר שוב ושוב שמטרת המלחמה היא ששלטון חמאס יעבור מן העולם, הרשות הפלשתינית לא תקבל את עזה כי הם בעלי עמדה זהה לזו של חמאס באשר למצב הצבירה בו צריך להיות העם היהודי רח”ל, שלטון ישראלי מלא בוודאי שלא יוכל להיות שם כי לא חסר לנו עוד יו”ש על הראש עם מאות אלפי אנשים שאי אפשר לאזרח אותם ואי אפשר לגרש אותם, ובוודאי שאיש לא רוצה לחזור לימים בהם בוסס צה”ל בבוץ העזתי וספג אבידות יומיומיות.

בארה”ב מדברים על “רשות פלשתינית חדשה”, כלומר על מנהיג פלשתיני אחר שיקח את המושכות, בישראל מדברים על שלטון אזרחי כלשהו אותו ינהלו הפלשתינים עצמם, אבל אף אחד לא מסוגל להסביר במילים ברורות למה בעצם הכוונה. מי יהיה השלטון הזה, מי יעמוד בראשו, למי הוא יהיה כפוף ואיך אפשר יהיה לוודא שהוא לא מהווה סכנה על מדינת ישראל ולא החלפנו בעצם פרה בחמור וחמאסניק בנאצי מסוג אחר.

ריבוי הדעות והתזות על היום שאחרי מלמד שלאף אחד אין בעצם תשובה על היום שאחרי. ישראל נגררה למלחמת אין ברירה כשהמטרה ההכרחית היא קודם כל לחסל את חמאס, אחרת האסון הבא ל”ע הוא רק ענין של זמן. אבל המציאות לימדה שעדיין לא קם המנהיג הפלשתיני שהאמין באמת בדו קיום, עוד לא קם השלטון הפלשתיני שהפסיק לחנך את ילדי עזה ויו”ש לג’יהאד ולהרג, אין באמת מישהו שאפשר לסמוך עליו ולמסור בידיו את עזה.

כל מה ששמענו עד עכשיו מהדרג המדיני ואף מהמומחים שהתראיינו בלי סוף בתקשורת, היה מה אסור שיקרה. כולם יודעים להסביר לנו היטב ולפרט ביתר הרחבה את כל מה שנכתב כאן עד כה. כעת דרוש לנו משהו אחר. דרושים לנו מנהיגים או לפחות מומחים כלשהם שיתחילו להגיד מה כן ולא רק מה לא. כל עוד שזה לא קורה, הדאגה מפני היום שאחרי אינה פחותה מהדאגה מעצם המלחמה.

3.
בריתות חדשות אפשריות:
סערת תקציב המדינה מאותתת גם על חשבונות פוליטיים שעושים כמה אנשים בימין

בשולי המאבק הפוליטי שניטש סביב תקציב המדינה המתוקן שאושר אתמול בכנסת, התעוררו גם מתחים בתוך הליכוד כשלא כל השרים מיהרו מראש להביע תמיכה בחוק.

ניר ברקת היה הראשון שהצביע כבר בממשלה נגד התקציב, דיכטר השמיע גם הוא קולות מחאה בגלל הפגיעה לדעתו בחקלאות ויולי אדלשטיין הגדיל לעשות, כשהצטרף לעמדתו של גנץ וטען כי כל הכספים המוגדרים כקואליציוניים, אחת דינם להתבטל ולעבור לצרכי המלחמה, תוך התעלמות מהעובדה שמדובר בהליך טכני של כספים שצריכים לעבור בדין וביושר לנושאים הכרחיים כמו שכר צוותי החינוך ברשתות.

בסופו של דבר, את ברקת הצליחו לפייס עם תקציבים שביקש לפריפריה, כך גם את דיכטר עם הסדרים לחקלאים ורק אדלשטיין נותר עומד על שלו, כשהוא מצביע בהפגנתיות על הסתייגות יחד עם המחנה הממלכתי והודיע על הימנעות בהצבעה כמחאה על התקציב עצמו, “מה שלא מלחמה – לא עכשיו”. כתב.

בימים כתיקונם, ההתנהלות של אדלשטיין היתה תופסת יותר כותרות ונתפסת כמרד בקואליציה ובליכוד. אבל במצב של היום, אפשר להעריך שאדלשטיין עשה חשבון קר לפני שהגיע למסקנה שלו וזה מעורר אי אלו מחשבות מטרידות. יתכן שהוא מבין שכרגע אין לו מה להפסיד, אף אחד בליכוד לא יבוא איתו חשבון על ההתנגדות כי הוא לא מפיל את התקציב ולא גורם לנזק ממשי מיידי.

אדלשטיין לא מתנגד סתם כך לתקציב, הוא מצביע על הכספים הקואליציוניים כעילה להתנגדות. אחרי שסערת התקציב תשכח ואחרי המלחמה, יהיה לאדלשטיין קלף שהוא יוכל לנופף בו בפריימריז ולהשתמש בו בכל קונסטלציה פוליטית שתתפתח ביום שאחרי.

יולי לא התנגד לתקציב של הליכוד ולא קרא תיגר על נתניהו. הוא התנגד לכספים של המפלגות השותפות והוא כנראה מעריך כי בעתיד, היחס למפלגות החרדיות ישתנה לרעה, השותפות עם מפלגות הימין שמימין לליכוד לא בהכרח תהיה הכרחית וגם אם נתניהו יישאר בשלטון, לא בטוח שהבריתות הישנות יישארו כפי שהן, הוא מכוון כעת את העמדות שלו בדיוק לשם, שומר על הממלכתיות שלו מול הליכוד ופותח אפשרויות נוספות לצבור אהדה מול שותפים חדשים פוטנציאליים.

ההימנעות של יו”ר ועדת חוץ וביטחון בהצבעה על תקציב המדינה, היא איתות ראשון לחשבונות שעושים רבים בליכוד לקראת היום שאחרי. המסקנות הללו צריכות לעלות בדחיפות לשולחן הדיונים הן במפלגות החרדיות והן במפלגות הימין.

הטור פורסם במוסף ‘יתד השבוע’ מבית יתד נאמן
לתגובות: [email protected]