1.
עד שהחבל נקרע:
הליכוד הציע לסער סולם לרדת מהעץ, אבל אז התברר שהוא לא רוצה לרדת משם
כבר שבוע שני ברציפות, שגדעון סער, שהיה ח"כ ואחר כך שר, ואחר כך פרש, ואחר כך שוב היה ח"כ, ושוב שר, ושוב פרש וחוזר חלילה, הגיע לפרק נוסף בתלאותיו הפוליטיות וריכז סביבו את תשומת הלב של מדינה שלמה הנתונה בצרה ובשביה, אבל שומעת כמעט רק על הצרות שלו.
תשעה ימים של משא ומתן קשוח התנהלו בין לשכתו של נתניהו לאנשיו של סער ובראשם זאב אלקין, שיודע טוב מאוד איך עובד הראש של ראש הממשלה. סער הציב דרישה צודקת מבחינתו: להיות חלק מקבינט המלחמה וטען כי הדבר הובטח לו עוד כשהצטרף עם גנץ לממשלה בתחילת המלחמה, הוא ידע להסביר שהוא לא הצטרף לקואליציה עם נתניהו רק בשביל השררה, אלא מתוך רצון להשפיע ולהיות חלק מקבלת ההחלטות, שלדעתו כרגע אינן נכונות.
מהצד השני יושבים סמוטריץ' ובן גביר ומציבים דרישה הוגנת גם כן, כשלטענתם הם בעצם החלק העיקרי של ממשלת הימין ואי אפשר להגיע למצב בו הקבינט מורכב מגנץ, איזנקוט ועכשיו גם סער ואילו הם לא נמצאים בו כדי להשמיע את עמדתם הימנית. גם הם שתקו עד עכשיו מתוך ממלכתיות של מלחמה אבל כעת כשסער מצטרף בגלל משחק פוליטי של כיפופי ידיים, הרי שאין סיבה שהם יישארו בחוץ.
מבחינת נתניהו, לא היתה מניעה להכניס גם את השניים האלה לקבינט למרות שבעיקרון אין לו ממש חשק לעשות דבר כזה. הוא לא צריך בדיונים הרגישים את בן גביר שידפוק לו על השולחן וירים צעקות, יותר נוח לו עם גנץ השקט ואיזנקוט הנינוח, אבל אם המחיר הוא לשמור על שקט פוליטי, הוא מוכן לקבל על עצמו גם את הרעש הזה.
הבעיה היא שמהצד השלישי, גנץ ואיזנקוט לא יישארו בקבינט אם בן גביר ייכנס לשם. לשבת עם נתניהו הם היו מוכנים איכשהו, אבל עם בן גביר זה כבר קצת יותר מידי. כך שנתניהו מצא את עצמו במילכוד, מסתבר שסער בעל הניסיון ואלקין בעל הכישרון ידעו בדיוק על איזה כפתורים ללחוץ.
למעשה, ברמה הטכנית, אפילו בתרחיש שבו גם גנץ וגם סער פורשים מהממשלה ומהקואליציה, הממשלה לא נופלת, אבל היא נכנסת לבעיה אמיתית משתי סיבות מרכזיות. סיבה ראשונה היא הלגיטימציה הבינלאומית. כשהוקמה ממשלת ה'ימין על מלא' העולם ראה זאת בחשש ולכן כשהחלה המלחמה, לנתניהו היה חשוב מאוד לצרף את גנץ ולהציג את הממשלה כמרכז ממלכתי עם קונצנזוס, כדי לקבל לגיטימציה לפעולות חריגות בעזה וללחימה רחבת היקף מבלי שיאמרו שמדובר בהתלהמות.
ועם זאת ולמרות הכל, היחסים עם ארה"ב והמערב הגיעו לשפל חסר תקדים גם ככה, מדינת ישראל מאבדת לגיטימציה מיום ליום והעולם כבר שכח לגמרי את זוועות שמחת תורה, שוב הפכה ישראל להיות הרודף ולא הנרדף והכל בזכות התעמולה הפלשתינית – נאצית שהצליחה לגרום למיליוני אמריקניים לדקלם מסרים שהם עצמם לא מבינים.
כעת כשסער פורש, זה לא עוזר בלשון המעטה לאהדה העולמית ואם גם גנץ יפרוש, הגם שהממשלה עצמה לא תיפול, הלחץ הבינלאומי כבר יהיה כל כך חזק שלא תהיה שום לגיטימציה להמשיך את המלחמה וגם לא להאריך את חייה של הממשלה. לכן חשוב מאוד לנתניהו לשמור כמה שאפשר על סער ועוד יותר על גנץ, כדי לשמור על הסיכוי לסיים את המלאכה בעזה.
הסיבה השניה היא הלגיטימציה הלאומית בתוך ישראל. נתניהו היה זה שהזכיר לכולם שאחת הדרכים להפיל ממשלה היא לעמוד בחוץ ולנדנד אותה, לטלטל אותה עד שתיפול. הוא עצמו עשה זאת בהצלחה מרובה לממשלת בנט ולפיד כשגם הוא וגם חברי כנסת בצמרת הליכוד, עבדו קשה מאוד באופוזיציה וישבו לילות שלמים במליאה כדי לטרטר, להטריף ולזעזע כמה שניתן את עבודת הממשלה והכנסת. בסוף זה עבד, כמו שמנדנדים ארון כבד שוב ושוב עד שהוא נופל וקורס תחתיו.
במצב הנוכחי, הממשלה עומדת גם כך מול קשיים רבים, כמו מטוס שנקלע ל"ע לסערת מזג אוויר וכל מכה מיותרת עלולה לטלטל אותו עד כדי אסון. כשסער פורש מהממשלה היא לא נופלת אבל היא מתנדנדת מספיק חזק כדי שניתן יהיה משם להעצים את הנדנוד עוד יותר.
כשסער ביקש להצטרף לקבינט הוא עשה את התנועה הראשונה של אפקט פרפר מסוכן, שרשרת של תגובות שסופה די ידוע וצפוי. בן גביר יציב דרישות, גנץ יאיים מנגד, ונתניהו יצטרך לבחור. או שגנץ יילך ויזעזע אנושות את הממשלה, או שבן גביר יכעס וינדנד את הממשלה מהצד השני. מלשכת נתניהו הציעו לסער כמה פתרונות יצירתיים ביניהם לתת לו לשבת בדיוני הקבינט ולהשמיע את דעתו מבלי להדביק למצחו את הטייטל הרשמי של חבר קבינט. אבל סער לא היה מוכן לזה, כי אולי הוא לא באמת מתכוון להשפיע מבפנים אלא לנדנד מבחוץ.
במצב הנתון, הרע במיעוטו מבחינת נתניהו היה לאפשר לסער לפרוש. בינתיים בשלב זה גם גנץ נשאר וגם בן גביר וסמוטריץ' לא מידי כועסים. עבור נתניהו מדובר בצעד לא קל, הוא כבר ראה את סער חוזר מהגלות לחיק הימין החמים וחוזר להיות שותף נאמן, הוא היה מוכן לתת לסער עולם ומלואו העיקר שיישר קו, כשסער נפרד מגנץ לפני שבועיים כולם אמרו אפילו שהוא מתואם עם נתניהו ופתאום הוא ביצע שוב פניית פרסה חדשה והתרחק, החריף את הביקורת על נתניהו עד שפרש לחלוטין מממשלתו.
בסביבתו של נתניהו ידעו לומר לנו השבוע שהמצוקה ניכרה היטב על פניו. הוא עצמו הבין יותר מכולם איזו הזדמנות נוצרה פה פתאום – אך נמוגה באותה מהירות. לכן בעוד שבלשכה הורגשה עליצות ואווירת זלזול על פרישתו של הסער בפעם המי יודע כמה, נתניהו עצמו היה מאוכזב ממש והתקשה להסתיר זאת.
אבל חרף המצוקה והאכזבה, נתניהו יכול להיות שלם עם עצמו, בראיה פוליטית הוא עשה את הדבר הנכון. סער צדק כשהציג דרישה להיות חלק ממקבלי ההחלטות ונתניהו העניק לו את האפשרות למרות הקושי. בהצעה שהועברה מהליכוד לסער הוצע לו לשבת בדיונים, להביע דעה ולהיות נוכח כשההחלטות מתקבלות, רק בלי להכריז על כך רשמית כדי למנוע אילוצים מיותרים. אם סער סירב להצעה הזאת, יתכן שנתניהו הבין שלא דרישה עניינית יש כאן אלא משחק פוליטי, שסער לא ביקש את הקבינט לשם הקבינט אלא חיפש סיבה להתרחק מהקשר שהציבור עשה בינו לבין נתניהו.
ומשכך, באמת אין לנתניהו כל סיבה להמשיך ולהשיב בחיוב לכל דרישה שהגיעה מצידו של סער. נכון שהפרישה משמעותית ומזיקה לממשלה, אבל מתוך כלל האפשרויות, זו האפשרות הכי פחות גרועה בנקודת הזמן הנוכחית. כניעה מוחלטת לסער היתה מחלישה את הליכוד וגם מזרזת את נפילת הממשלה. כעת הקץ נדחה קצת לפחות קצת, ובזמנים כאלה גם הקצת הזה הוא הרבה מאוד.
2.
יש גבול לציניות:
אם חוק הדיחוי הפך לכלי משחק בידי מי שרוצה להפיל את הממשלה, יש אדם אחד שצריך לקבל את החשבונית
כבר ביממה שלאחר פרישתו, סער לא נח לרגע. השלב הבא מבחינתו היה להמשיך ולטלטל את מטוס הממשלה המתנודד בסערת מזג האוויר הביטחוני והפוליטי. כולם ידעו להצביע על כך שיום למחרת הפרישה הדרמטית, שינתה היועצת המשפטית לממשלה את טעמה והערימה קשים בלתי הגיוניים על מאמצי הממשלה לגבש מתווה לחוק הדיחוי, באופן שיניח את דעת שופטי בג"ץ וניתן יהיה להסדיר עד סוף הקיץ את החקיקה, שתאפשר את המשך מעמדם של לומדי התורה כפי שהיה עד כה.
המשא ומתן בין מזכיר הממשלה ללשכתה של גלי בהרב-מיארה הפך להיות מתיש וחסר היגיון והסאגה לא הסתיימה עדיין נכון לשעת כתיבת שורות אלו. כולם ידעו להצביע על כך שהיועהמ"שית מעניקה שירות נהדר לגדעון סער שעל חוג מקורביו היא נמנית, הוא הרי האיש שהאמין בה ומינה אותה לתפקיד בשבתו כשר משפטים בממשלת בנט ולפיד. קשה היה לנתק את הקשר בין האירועים חסרי ההיגיון ונטולי כל אפשרות להסבר אחר, מלבד הרצון של בהרב מיארה להפיל את הממשלה בכל מחיר, רגע אחרי שסער פרש ממנה והתחיל את אפקט הפרפר לקריסתה.
התאוריה הרווחת היא שיש הרבה מאוד אנשים שמחכים לקריסת ממשלת נתניהו, החל בארגוני המחאה, דרך מפלגות האופוזיציה, המשך במחנה הממלכתי על רסיסיו השונים והנפרדים וכלה בגורמים רבים בתוך הליכוד עצמו. המאמצים הללו נמשכים שנים רבות והם התעצמו אחרי פרוץ המלחמה, בינתיים ללא הצלחה. וכמיטב המסורת, תמיד מגיע איזשהו נושא יהודי מהותי כלשהו באמצעותו אפשר לנסות להפיל את הממשלה. כרגע זה המאבק בחוק הדיחוי, מאבק שזוכה למעטפת חמימה של תקשורת ואהדה ציבורית.
לכולם נח מאוד להשתמש בנושא הזה כקרדום לזרז את הפלת הממשלה, עם בונוס נוסף שאפשר גם לזרוק את האשמה על המפלגות החרדיות. אף אחד הרי לא רוצה להיות חתום על טלטלה פוליטית מיותרת באמצע מלחמה, כולם מנסים תמיד לומר ש"לא עושים פוליטיקה בזמן מלחמה – אבל…" ואז ממשיכים לעשות פוליטיקה על מלא בכל הכח.
פתאום בא חוק הדיחוי ויצר הזדמנות נהדרת לנסות להפיל את הממשלה, לנסות להפיל את נתניהו ואז להפיל את האשמה על הציבור החרדי, ובסופו של דבר לצאת כאילו נקיים בעיני הציבור כאילו החרדים הם אלה שהתעקשו והפילו ולא חס וחלילה כל מיני אינטרסנטים צרי אופק. מדובר בתכנית מושלמת שאף אחד לא רוצה להחמיץ.
קשה מאוד לומר שהיועהמ"שית עושה כעת פוליטיקה בשירות גדעון סער, זה לא תקין ולא מתקבל על הדעת ולכן אף אחד לא אומר כך. אבל מתחושות קשה להשתחרר ובפרט כשהתחושות מגובות בתהליכים לא מוסברים המתרחשים במציאות. ואם כך הם פני הדברים, הרי שלציבור החרדי אין מה להתחשבן עם היועצת המשפטית לממשלה, ממנה אין לאף אחד ציפיות, החשבון צריך להיות מוגש למי שאולי מפעיל אותה ולמי שאולי היא פועלת עבורו, לכאורה.
כבר שנים רבות שגדעון סער מראה פנים חלקלקות לציבור החרדי, הוא אף נהג לעלות בעבר למעונם של גדולי ישראל ותמיד הוא שידר שהוא יכול להיות שותף לגיטימי למפלגות החרדיות. אבל אם מה שאנו חוששים מפניו כיום באמת יתברר כנכון, הרי שמדובר כאן בפשע בל יכופר. אם הוא מסוגל להשתמש בנושא כל כך רגיש וכל כך טעון וקריטי כדי לעשות פוליטיקה קטנה מול נתניהו, בלי להתחשב בתוצאות הרות האסון שעשויות להיות מדבר כזה לציבור החרדי ומוסדות התורה, הרי שהוא איבד כל זכות מכאן ולהבא להראות את פרצופו מול החרדים.
החשבונית לא צריכה להישלח לבהרב מיארה, היא רק השליח. אם היא באמת פעלה עבורו הרי שהוא הראש והוא אשם. הוא זה שיצטרך לשלם את המחיר הפוליטי, הציבורי והמוסרי, הוא איבד כל זכות להיות שותף לגיטימי לציבור החרדי ולעולם התורה.
3.
מדברים לאמריקה, מתכוונים לישראל:
גם ביידן וגם נתניהו לא יצרו את המשבר המדיני, אבל שניהם מפיקים ממנו תועלת פוליטית
ככל שהמילה בחירות מתחילה לתפוס תאוצה ונשמעת יותר ויותר, כך גובר הלחץ במפלגת הליכוד. הניסיון הפוליטי רב השנים מלמד שכשמדברים יותר מידי על בחירות, בסוף זה קורה איכשהו במוקדם או במאוחר.
כולם מבינים כיום שהבחירות הבאות לא יהיו במועד המתוכנן אחרי ארבע שנות קדנציה אלא איפשהו בשנה הקרובה או לא רחוק מכך. באופוזיציה מאשימים את נתניהו שהוא מנצל את התארכות המלחמה כדי לחמוק מבחירות אבל כך או כך, הרגע הזה יגיע בסוף וישראל תצעד אל הקלפי.
במצב הנתון, קשה מאוד לנחש איזה מסר יהיה כתוב על שלטי הבחירות של נתניהו. ההרגל שלו לחלק את המפה לימין ושמאל, טובים ורעים ו'אנחנו והם' כבר פחות אפשרי, המסרים של חזק מול חמאס קצת קרסו אחרי שמחת תורה והמסרים של חזק מול השמאל קרסו כבר בסערת הרפורמה המשפטית.
בבחירות הבאות אנשים ירצו לראות ממשלה שעושה ימין ופחות מדברת ימין אבל הם ירצו גם קצת רוגע, נוחם ואופטימיות. אזרחי ישראל לא ירצו לראות חרמות ומשחקים פוליטיים קטנים אלא ממשלה ממלכתית שתשדר אחדות, פיוס ושיקום.
נתניהו ינסה כנראה לחתור לכיוון הזה ובכך יעורר עליו שוב את ארגוני המחאה ומפלגת השמאל שיגידו שהם מוכנים לשבת עם כל אחד, רק לא עם נתניהו. הם ינסו שוב לרכב על גלי המחדל ולהפנות את הגלים אליו, וכשהוא ישיב להם – העסק יהפוך שוב לקטטה הפוליטית הישנה המתרחשת מידי בחירות.
אפשרות נוספת שעמדה לפתחו היתה להיות הראשון שמשתמש במסרי הפיוס והממלכתיות, לקרוא להקמת ממשלה רחבה שתייצג את כל חלקי העם כשהמילים אחדות וממלכתיות שזורות בקמפיין כבריח התיכון. אבל בנקודה הזאת סער הקדים אותו כשקרא למפלגתו החדשה "הימין הממלכתי", בדיוק שתי המילים שנתניהו היה רוצה יותר מהכל לנכס לעצמו.
לפי שעה יש לנתניהו זמן לשקול את צעדיו ולבחון את השטח. בינתיים, יש לו נקודת חוזקה יחידה שעוד נותרה לו אחרי שהבין שהוא מתקשה לשכנע את הציבור שהוא ימין ושהוא חזק: היכולת להצטייר כקשוח מול העולם. וכך הגענו למשבר חסר התקדים מול ארה"ב ולהקשחת העמדות שאנו שומעים שוב ושוב מנתניהו על הצורך להיכנס לרפיח למרות הכל ולהכריע את חמאס.
בממשל האמריקני משתמשים אמנם בנתניהו ובמדינת ישראל לצרכי הפוליטיקה הפנימית לקראת הבחירות לנשיאות ולכן המשבר הגיע לממדים שלא הכרנו, כשכל אחד מטיח ביקורת בשני אבל פוזל לראות שהבייס המקומי ראה ושמע. אבל מהצד הישראלי, נתניהו צובר בינתיים נקודות זכות בעיני מצביעי ימין שרואים כיצד הוא שומר על הכבוד הלאומי מול מי שמנסה להכתיב כאן מהלכים.
אף אחד מהצדדים לא יזם את המשבר המדיני. אבל כשהוא כבר התחיל, הוא נהיה כלי נהדר בידי שני הצדדים להכין את הקרקע ולסלול את השביל לקלפיות הנראות באופק.
הטור פורסם במוסף 'יתד השבוע' מבית יתד נאמן
לתגובות: [email protected]
