1.
שורפי האסמים של ימינו:
מה שעובר בראש של מפגיני קפלן ופורצי הגדרות בבית ראה"מ, זה בדיוק מה שעובר בראשם של שופטי בג"ץ ואנשי הפרקליטות
בין סמטאות גטו ורשא בימי השואה האיומה, התפתחה התארגנות של כמה יהודים מקומיים לחולל מרד חמוש באויב הנאצי, התארגנות שתועדה בהיסטוריה כמרד גטו ורשא המפורסם.
בין הפרטים שפחות מובלטים בפעולות ההנצחה הישראליות לניסיון המרד הידוע, מתחבאת העובדה שגם ההתארגנות המצומצמת יחסית בתוך הגטו לביצוע המרד, נחלקה לשתי קבוצות יריבות שניהלו ביניהן עימות קשה. מצד אחד עמד ארגון אצ"י – ארגון צבאי יהודי, שהיה מזוהה עם הימין הרוויזיוניסטי, ומהצד השני עמד ארגון אי"ל – ארגון יהודי לוחם, שהיה מזוהה עם תנועת השומר הצעיר שהקימה למעשה את השמאל הישראלי הקיבוצי.
שתי התנועות הללו שגם כך לא היו גדולות מידי, התקוטטו ביניהן גם תוך לחימה באויב המשותף, האויב הנאצי. מחקרים סוציולוגיים כבר התייחסו לתופעה בניסיון להבין מה גורם לאנשים שחרב המוות מונחת על צווארם להמשיך לנהל ביניהם מלחמות פנימיות במקום לאחד כוחות במלחמה הזהה נגד האויב האמיתי, אבל ההיסטוריה היהודית פתרה את החידה הזאת במנוד ראש ובבדיחה העתיקה על אותו יהודי שגם כשנקלע לאי בודד, הוא בונה לעצמו שני בתי כנסת, האחד להתפלל בו והשני שאליו הוא 'לא נכנס' ויהי מה.
הנושא הזה הוא באמת ענין למחקרים סוציולוגיים ופסיכולוגיים ולא כאן הבמה לעסוק בכך, אבל זה היה בלתי נמנע להיזכר בזה כשראינו מה מתחולל אצלנו כאן בימים האחרונים בפרט – ובתקופה האחרונה בכלל. נדמה שההיסטוריה לא רק חוזרת על עצמה אלא עושה זאת בדיוק נמרץ.
בפאתי המזנון החלבי בכנסת, ניצבים בימים אלה כמה שולחנות המשמשים את משפחות החטופים לפעילות המחאה וההסברה הפרלמנטרית שהם מקיימים. מאז פרוץ המלחמה, העניק יו"ר הכנסת למשפחות החטופים במחווה של הזדהות את האפשרות לפעול בבנין הכנסת כמעט ללא הפרעה, בקומת הוועדות נפרסה תערוכת ענק עם תמונות החטופים וסיפוריהם, בירכתי המזנון פועל חפ"ק של ממש בו ניתן למצוא שילוט, כרזות וחומרי הסברה בשפע. משפחות החטופים משתתפות בדיוני הוועדות ובישיבות הסיעות וקולן נשמע כל הזמן, הם גם מקבלים מקופת הכנסת שוברים לרכישת מזון ושתיה במזנון בימי שהותם שם.
מדובר במהלך נכון ואף הכרחי, זה המעט שחברי כנסת יכולים לתת למשפחות הדואגות, כל עוד פתרון אחר בינתיים לא נראה באופק. הבעיה מתחילה כשהיד הפוליטית המכוונת חלק מהמשפחות מכיוון אחד מאוד ברור, מתחילה להוציא קצת את העניינים משליטה.
כך התפתח הסיפור למצב בו פועלים באותו מרחב צר שני מטות חטופים, זה המזוהה עם המחאה שיצאה משליטה והפכה להפגנה פוליטית, ומולו 'פורום תקווה' המייצג את המשפחות בעלות האוריינטציה הימנית יותר המתנגדות למחירים גבוהים מידי עבור עסקה. בתווך, צמח לו השבוע שולחן שלישי של "פורום הגבורה" שהוקם ע"י משפחות של חיילים שנהרגו במלחמה הנוכחית והם קוראים לממשלה להמשיך בלחימה ולא להפסיק עד לניצחון מוחלט, כאילו לא זה בדיוק מה שמבקשים גם שני המטות האחרים. ואם המטרה משותפת, מדוע המטות לא?
וכך עומדים להם נציגי משפחות משני צידי המתרס, שולחן מול שולחן ושלט מול שלט, ומספרים את סיפורה של מדינת ישראל בימים קשים אלה של מלחמה, המחזה הזה הפך למיקרו קוסמוס של המלחמה הזאת.
ההפגנות המתחוללות בתל אביב ומחוץ לכנסת בירושלים מספקות תמונות מוכרות למדי, הן יותר מידי מזכירות את הפגנות בלפור, את מחאות הרפורמה המשפטית ואת מחאת קפלן. אנו רואים שוב את אותם מפגינים, את אותם מסרים על שלטים ואת אותה התלהמות המכוונת אך ורק לראשו של איש אחד מסוים, ככה זה כבר כמה וכמה שנים.
ביממות האחרונות, כשההפגנות עם תמונות החטופים התמזגו באופן די מטריד עם שלטי המחאה והמהומות המלוות אותנו כבר הרבה זמן, אפשר היה לראות את נבחרי הציבור ממפלגות השמאל מתפתלים בראיונות לתקשורת ומנסים מצד אחד לגונן על המחאה, ומצד שני להתמודד עם השאלה מדוע מחאה לגיטימית של משפחות חטופים אומללות הופכות לאירוע אלים שכל כולו פוליטי, עם שלטים חסרי קשר לכיבוש או אפרטהייד וכמובן עם ניסיונות פריצה לבית ראש הממשלה, שלא בהכרח נעשו על ידי קרובי משפחות חטופים.
כמה ממנהיגי השמאל כבר הודו בעצמם בראיונות הללו שהתמונות הקשות משרתות את נתניהו. במסדרונות הליכוד כבר מדברים במפורש על יעד של 25 עד 30 מנדטים בבחירות הבאות כמשהו ריאלי בהחלט למרות הסקרים, וכל זה אך ורק בגלל האנרכיה ברחובות. המהומות כפי שהן היום, המכוונות רק לראשו של איש אחד תוך התעלמות מוחלטת ממחדלי שאר נושאי התפקידים, גורמות גם לימין הרך שלא ממש אוהד את נתניהו – ומדובר בנתח אוכלוסיה ענק – לשאול את עצמו מה הוא מתכוון להצביע אם האלטרנטיבה לנתניהו על כל חסרונותיו, היא מצדיקי ומעודדי האנרכיה ההזויה הזאת.
קשה מאוד לעבור במסדרונות הכנסת ולראות את משפחות החטופים, עם שני סוגי השלטים. הכאב האמיתי בעיניים שלהם והאסון הנשקף מפניהם, מדגיש עוד יותר את האבסורד הטראגי, כיצד הטרגדיה הבלתי נתפסת שלהם הפכה למשחק פוליטי ציני ואכזרי, שמן הסתם לא נעשה מרצונם ולא בטובתם. זה לגיטימי מאוד שהם ידרשו את הדחת ראש הממשלה אבל המחאה המתקיימת מחוץ לכנסת לא לגמרי מתכתבת עם הכאב שלהם אלא מתחברת באופן מחשיד ומטריד למראות המוכרים מהשנים האחרונות.
בדיוק כמו בגטו ורשא, ובדיוק כמו במקרים דומים אחרים בהיסטוריה הקרובה והרחוקה, גם היום כשהאיום האיראני הופך להיות מוחשי מתמיד, כשמדינת ישראל נאבקת על קיומה פשוטו כמשמעו ובקושי חלפה חצי שנה משואת יהודי הדרום, עדיין אנו רואים מריבות מנותקות של אינטרסים קטנים, אפילו המילים "פוליטיקה בזמן מלחמה" כבר הפכו לעוסות ואפילו הן כבר לא משקפות את המצב הנורא האמיתי.
ולתוך המציאות הזאת, התמזגה באופן מושלם גם סאגת חוק מעמדם של לומדי התורה שהתחוללה בראשית השבוע. במערכת הפוליטית זקפו גבה נוכח היעילות והזריזות הבלתי מוסברת של היועצת המשפטית, של בג"ץ ושל משרדי הממשלה. אף אחד לא זוכר עוד מקרה בו תהליכים התקדמו בכזאת מהירות.
קשה היה להאמין איך היועצת המשפטית מערימה כל קושי אפשרי על עבודת הממשלה, איך שופטי בג"ץ החליטו לקחת מתוך חוות הדעת שלה רק את מה שנוח להם ולפרסם צו ביניים במהירות מסחררת כאילו היה מוכן כבר מראש, איך משרד החינוך מודיע פתאום למנהלי מוסדות על הקיצוץ המיידי שמוכיח כי את הרשימות הוא כבר ביקש כנראה מראש כדי להיות מוכן, כאילו זה הדבר היחיד שמעסיק את סדר יומם של כל הגופים והאישים הללו.
התאבון הבלתי מוסבר שלהם לעסוק בתהליכים הללו ולבצע אותם במקסימום היעילות ובמינימום הזמן, דורש גם הוא מחקר סוציולוגי או פסיכולוגי בדיוק כמו השאלה האם זה מה שעמד בראשם של מארגני המרד בגטו ורשה. אבל כשרואים את ההפגנות, את הפוליטיקה הקטנה אליה נחטפו משפחות החטופים ואת מה שמתחולל בכנסת ומחוצה לה, אפשר לפחות להבין מה המצב גם אם אנחנו לא מבינים את התשובה.
מה שהתחולל בראשם של הארגונים הניצים בגטו, מתחולל בראשם של מחוללי הפגנות קפלן וזה גם מה שמתחולל בראשם של שופטי בג"ץ, בכירי הפרקליטות וחלק ממקבלי ההחלטות במשרדי ממשלה. אותה מציאות הזויה, מתסכלת ובלתי מוסברת היא לא רעיון שלהם, ההזיה הזאת לא הומצאה בקפלן או באולמות הדיונים בבג"ץ, לא הם המציאו את השיטה של שריפת אסמים בערב חורבן. השיטה היא שיטה אחת וההיסטוריה חוזרת על עצמה, רק האנשים אחרים והנסיבות משתנות.
2.
הגה שבור ימינה:
איך ולמה איבד הימין את הזכות להתלונן על שלטון המיעוט של מערכת המשפט והתקשורת
משמר הכנסת נערך השבוע בכוננות שיא לקראת יום רביעי, שהיה למעשה היום האחרון של מליאת הכנסת לפני יציאתה לפגרה הרשמית. לאורך הרחוב המוביל אל הכנסת מתקיימת כבר כמה ימים הפגנה קבועה עם עיר אוהלים גדולה והיה חשש אמיתי שלפחות כמה מהם ינסו לפרוץ לכנסת. במליאה עצמה אף התרחש רגע כזה, כשמפגינים שהיו ביציע האורחים החלו למרוח על קיר הזכוכית את הצבע הצהוב המזוהה עם מאבק משפחות החטופים.
בהיערכות משמר הכנסת וכוחות המשטרה שנפרסו ברחובות מסביב, ניתן היה לשמוע יותר מפעם אחת את צמד המילים אירועי הקפיטול. כזכור, אחרי שמפגינים פרצו לבנין הקפיטול נשמעה גם בתקשורת הישראלית השאלה המאוד ריאלית מתי תומכי נתניהו יעשו את אותו דבר בכנסת. כל מיני מומחים בשם עצמם קימטו אז את מצחם בחשיבות והעריכו כי בשיתוף הפעולה בין טראמפ לביבי, לא מן הנמנע שגם הימין הישראלי יטול את שלו בכח הזרוע.
והנה הפלא ופלא, בתוך ההמון הזועם שפרץ השבוע את הגדרות לבתי ראה"מ בקיסריה ובירושלים לא ממש נראו מצביעי ביבי, היערכות משמר הכנסת לאירוע קפיטול לא נערכה בגלל מפגיני ימין, גם אלה שמרחו את הצבע על הקיר במליאה לא בדיוק מזוהים עם הביביסטים.
ואז הגיעו המשפטים המוכרים והמתבקשים אותם אמרו כולם: הנה תראו את הצביעות, אם זה היה מפגיני ימין ברור מה התקשורת היתה עושה, למה אף אחד לא מזהיר מאירועי קפיטול כשמדובר במפגיני שמאל, ועוד ועוד. גם לא קשה לנחש שהזמירות הללו יישמעו שוב בעתיד בלי בושה אם יהיה סבב נוסף בו טראמפ יהיה נשיא ארה"ב ונתניהו ייבחר שוב בישראל.
למעשה הטענות הללו נכונות, נכון ורצוי להתקומם על צביעות פוליטית, אפשר להמשיך עם הטרמינולוגיה הזאת ולקונן על שלטון הפקידים, על עליונות בג"ץ, על מה שמותר לשמאל ואסור לימין, על שלטון המיעוט של השמאל ואפילו לדבר על דיפ-סטייט השולט בנו. אפשר להמשיך, השאלה היא עד מתי.
מפלגות הימין נמצאות כאן בשלטון קרוב לחמישים שנה למעט אי אלו הפסקות קצרות. המושכות היו בידי הימין ממהפך 77 ועד ימינו אנו ובכל זאת הזמירות הקבועות שאנו שומעים ומשמיעים זה שבג"ץ לא נותן, שהתקשורת לא מאפשרת, שהשמאל מכתיב את המהלכים, ואף אחד לא עוצר לשאול: רגע, למה בעצם? איך זה שגם השמאל מבין שהוא מתנהל בצביעות אבל בכל זאת ממשיך כך ללא הפרעה?
הטרמינולוגיה הימנית של התקרבנות וחולשה יכולה להיות נכונה אבל יש לה גם תאריך תפוגה. טענות כאלה לא יכולות לחזור על עצמן כבר חמישים שנה ברציפות מבלי שמישהו יקום ויעשה משהו לשנות את המצב. ארבעים ומשהו שנים הם פרק זמן מספיק ארוך כדי שניתן יהיה לעשות או מהלכי עומק ארוכים או מהלכים חזקים ומהירים או שילוב של שניהם גם יחד כדי לשנות מעט את המצב.
ואם זה לא קרה עד היום, אז אחת מהשתיים: או שזה באמת בלתי אפשרי או שמישהו ממש לא רצה שזה יקרה.
אם האפשרות הראשונה היא הנכונה, אזי הימין צריך לחשב מסלול מחדש ולא לחזור שוב ושוב על אותן טענות ופעולות ולצפות לתוצאה שונה. ואם התשובה השניה היא הנכונה, אז ברור שמצביעי הימין צריכים לדרוש דין וחשבון ממי שהנהיג את הימין לאורך השנים הללו ובכל זאת בחר שלא לעשות זאת.
כך או כך, זה כבר נהיה מגוחך להתלונן שוב ושוב על השמאל, על בג"ץ ועל התקשורת ולהמשיך להזדעזע ברוב חשיבות על העוול שהם עושים לנו, כאילו הרגע גילינו את אמריקה. הימין היום מספיק גדול, מספיק חכם, מספיק עוצמתי ומספיק שנים בשלטון כדי שאפשר יהיה לשנות את המצב. ואם אחרי כל זה הימין לא עשה כלום כדי לשנות את זה, אזי הוא לא יכול לבוא בטענות אלא אל עצמו ואל מנהיגיו.
לא ברור מתי יהיו בחירות, אבל כשיהיו ומן הסתם יותר קרוב ממה שאנחנו חושבים, יגיע גם הזמן שהימין יחליף דיסקט. כל טענה נגד התקשורת או בג"ץ צודקת ככל שתהיה, כבר הופכת למביכה והיא חוזרת כמו בומרנג, ככתב אישום למי שהיה אמור לעשות משהו ולא עשה במשך כל כך הרבה שנים.
ולא, אי אפשר לקבל את הטענה שזה לא אפשרי, זה היה אפשרי בהחלט, חמישים שנה זה מספיק זמן. לכן היום כל עוול שהשמאל עושה לימין זה כבר סוג של עונש על כך שהימין לא עשה כלום כדי למנוע את זה.
3.
ההר והבית:
איזו ברירה נשארה לערביי ישראל, אם נבחרי הציבור שלהם נאבקים למען מרצחי חמאס נאצים
לפני פחות מחודש בפתח ימי הרמדאן, קיבלו שרי הקבינט החלטה למדר את בן גביר מפעולות המשטרה בהר הבית, משום שהוא דרש להטיל הגבלות חמורות גם על ערביי ישראל בכניסה להר, ואמר כי הם הראשונים שיחוללו את מהומות שומר החומות 2.
שרי הקבינט חשבו ההיפך, בדיוק מאותן סיבות של חשש ממהומות בסגנון שומר החומות ולכן החליטו לא להגביל את ערביי ישראל. היום אנו ניצבים בפתחו של יום השישי האחרון של הרמדאן ואכן בחסדי שמים נשמר עד כה השקט היחסי בהר הבית.
מנגד, רק אתמול הותר לפרסום כי השב"כ הניח את ידו בשבועות האחרונים על שתי התארגנויות טרור שונות ששתיהן נעשו בידי ערבים ישראלים, האחת במזרח ירושלים בשם דאע"ש והשניה של תושבי רהט ולוד שגייסו פלשתינים מיו"ש כדי לפגוע בין היתר בבן גביר עצמו. מלבד זאת, כבר יותר מפיגוע אחד התבצע לאחרונה בידי מחבלים מחזיקי תעודת זהות כחולה כך שאי אפשר לומר שבן גביר דיבר שטויות כשהזהיר ממה שהזהיר.
במקביל, נערך השבוע במליאת הכנסת דיון על הארכת התקנות שיאפשרו להחזיק במעצר את מחבלי נוח'בה שהשתתפו בטבח בשמחת תורה ונעצרו, ולמנוע מהם פגישה עם עורך דין כפי שממליצה מערכת הביטחון. חברי הכנסת מהסיעות הערביות המייצגים את ערביי ישראל, הצביעו נגד ההצעה מתוך רצון לשמור על זכויותיהם של מרצחי החמאס חיות הטרף מעזה. שלשום אף התחוללה מהומה במליאה בדיון אחר, כשעופר כסיף האשים את צה"ל בלא פחות מ"פשעי מלחמה" והוצא בכח מהמליאה.
האירועים הללו מחדדים עוד יותר את שאלת מעמדם של ערביי ישראל. רובם המוחלט הם אזרחים שומרי חוק, אבל מצד שני הסיפורים הצצים משם אמורים להטריד את מערכת הביטחון. נכון היה שלא להגביל אותם בהר הבית אבל מצד שני אי אפשר לקבל את החלק שלהם בטרור הפלשתיני ובדה לגיטימציה שהם עושים למלחמה בעזה.
אם מדינת ישראל רוצה לעשות את הבידול בין אזרחים ערביי ישראל לגיטימיים לבין טרוריסטים פלשתינים, הרי שאת העבודה הזאת צריכים לעשות בעיקר נבחרי הציבור הערבים בכנסת. היה נכון יותר שהם היו נלחמים על רווחתם וביטחונם של המצביעים שלהם מישראל במקום לשבת במליאה ולהילחם על זכויותיהם של מחבלי חמאס נאצים. אם הם היו קצת יותר מיישרים קו עם האמת ועם השפיות, אז גם הוויכוח בקבינט על הר הבית היה נהיה מיותר מלכתחילה.
הטור פורסם במוסף 'יתד השבוע' מבית יתד נאמן
לתגובות: [email protected]
די עם הנאיביות