1.
ענין של נִרְאוּת:
אם יש זמן בו צריכים להיות יותר חכמים ופחות צודקים, זה בימים הללו
מה נשתנה השבוע הזה מכל השבועות שקדמו לו? מסתבר שהרבה מאוד. את השינוי הגדול וההבדל העצום מרגישים הרי כולנו בכל רגע, בשכבנו ובקומנו ובלכתנו בדרך. שהרי בכל השבועות האחרונים פעלה הכנסת במתכונת מלאה, אבל השבוע הזה, היה השבוע הראשון בו יצאה הכנסת לפגרה.
ומה נשתנו ימי הפגרה משאר ימי הפעילות הפרלמנטרית? מסתבר שלא הרבה, מלבד העובדה שהמליאה לא מתכנסת. ועדות הכנסת ממשיכות להתכנס באופן כמעט מלא אבל רמת האינטנסיביות בבנין הכנסת יורדת משמעותית.
האופוזיציה בגיבוי ארגוני המחאה וחלק ממשפחות החטופים, ניהלו קמפיין רעשני מאוד שקרא לקואליציה לבטל את הפגרה הזאת משום שלדבריהם זה לא מתאים לצאת לחופשה באמצע מלחמה וכשישראל נמצאת במצב כזה.
הטענה הזאת מתקבלת על הלב במבט ראשון, אבל עומדת למבחן במבט שני ושלישי. בפועל, גם בימי שגרה, עבודתם של חברי הכנסת, עמוסים ככל שיהיו, לא דורשת מהם הרבה מידי. המליאה מתכנסת בימי שני ושלישי אחר הצהרים וביום רביעי כבר מהבוקר, וברוב הזמן הזה היא ריקה למחצה לשליש ולרביע, העול הכבד מונח בעיקר על מנהלי ומנהלות הסיעות שצריכים להיות ערניים ולהקפיץ את הח"כים להצבעות חשובות או כשמגיע תורם לשאת לדברים על הדוכן.
בימי פגרה אין מליאה כך שחברי הכנסת משוחררים יותר ולא צריכים להיות זמינים להצבעות. מעבר לכך, הוועדות כאמור נמשכות ברובן וכך גם סדר יומם הפרטי של חברי הכנסת כמו הפגישות שהם עורכים בלשכותיהם וכדו', למעט אצל חלק גדול מחברי האופוזיציה שלמרבה האירוניה לא טרחו לדרוך בכנסת בימים הללו למרות שהם עצמם קראו לבטל את הפגרה והצהירו שהם לא יוצאים לחופשה.
כעת נתאר לעצמנו שהדרישה היתה מתקבלת, והקואליציה אכן היתה מבטלת את הפגרה. במקרה כזה גם השבוע היתה מתכנסת המליאה בימי שני, שלישי ורביעי והיתה ממשיכה לקדם חקיקה שנותרה על השולחן, חקיקה שנעשה מאמץ גדול בשבועות הקודמים לסיים אותה לפני הפגרה. מדובר בהצעות חוק רבות וחשובות במגוון גדול של נושאים כמו החמרת ענישה למכניסי שב"חים, החמרת ענישה למחבלים קטינים, הצעת חוק לקביעת יעדים לצמצום פליטת גזי חממה, הסדרים רגולטוריים על ייבוא מזון מאירופה, ועוד שורה ארוכה של נושאים דומים שהובאו למליאה בשבועות הללו.
השאלה המתבקשת היא, איזו תועלת היו מפיקים מפלגות האופוזיציה וארגוני המחאה מכך שהמליאה היתה ממשיכה בחקיקה הזאת. זה לא שהמליאה מקדמת כל הזמן הסדרים להשבת חטופים או להכרעת חמאס, את חלקם המועט בנושאים הללו תורמים חברי הכנסת בפעילות הפרטית שלהם וכמובן בוועדות שממשיכות להתכנס גם בימי הפגרה. אז על מה כל המהומה?
הפגרה הזאת לא מעלה ולא מורידה בכל הקשור למלחמה, כך שאת טענותיה של האופוזיציה ניתן היה להבין רק בהקשר אחד ויחיד: ענין של נִרְאוּת. משפחות החטופים לא ביקשו שחברי הכנסת יישארו כדי לסייע להן 24 שעות ביממה, אלא כדי שנבחרי ציבור יאמרו באופן סמלי שהם לא מכריזים סתם כך על חופשה בזמן ש-133 חטופים לא רואים אור יום.
הקואליציה מצידה מציגה מנגד טענה הגיונית וצודקת, שלא מדובר כאן באיזו חופשה אמיתית כאילו המערכת מתנתקת מהמציאות, אלא רק הורדת הפעילות הפרלמנטרית לחצי. אבל כשמדובר בתחושות יש פחות מקום לטענות לוגיות, יש כאן ענין של נראות, של סמליות, של חלון ראווה המציג איך פועלת המערכת בזמנים לא רגילים כשאלפי ישראלים נמצאים במצוקה יומיומית אדירה.
מהעבר השני, בצמרת הקואליציה רצו מאוד לצאת לפגרה ואפילו שקלו להקדים אותה, משום שכל זמן שהמליאה לא מתכנסת יש פחות סיכוי שמישהו ינסה להפיל את הממשלה בהצבעת אי אמון ברוב קונסטרוקטיבי. במובן מסוים מדובר בפרנויה, כרגע אין אף אחד שמנסה או שיכול להשיג רוב כזה ולהפיל פתאום את הממשלה, אבל בלשכת ראה"מ נוהגים לפי החוק העתיק הקובע כי "רק בגלל שאתה פרנואיד, זה לא אומר שלא באמת רודפים אחריך".
גורמים בליכוד ידעו לספר השבוע כי נתניהו נפגש עם כמה שרים בארבע עיניים לפני ישיבות הקבינט, לא ברור מה היה באותן פגישות אבל נראה היה שנתניהו מנסה לוודא שאין בקיעים בליכוד ואף אחד לא מתכוון לעשות משהו בלתי צפוי, זאת במיוחד לנוכח העובדה שהביקורת גם כך חזקה מאוד בתוך הליכוד מול הנעשה בעזה ובהליכי המלחמה. נתניהו מעדיף להיות רגוע ולדעת שהמליאה לא יכולה להצביע, על כל צרה שלא תבוא. כך שגם מבחינתו גם זה במובן מסוים ענין של נראות ולא של מהות.
בינתיים, מדינת ישראל רוגשת ורועשת מהמצב הביטחוני, השבוע יצאו רוב כוחות צה"ל מחאן יונס במהלך שנראה כמו סיום המלחמה ומעבר לשלב של לחימה נקודתית רק מבלי להכריז על כך, כשבמקביל נמשך הוויכוח העז על סוגיית רפיח כל זאת לצד גרירת הרגליים בעסקת החטופים כשחמאס עושה צחוק מארה"ב, מישראל ומהמדינות המתווכות ומהתל בכולם כרצונו.
מדינת ישראל סוערת מאוד מהנעשה, ההתרחשויות הללו ושרשרת הדיווחים הבלתי פוסקים מכניסים את כולם לאווירת נכאים ולחרדה מהולה בזעם כלפי מקבלי ההחלטות. מימין ומשמאל נשמעות טענות צודקות והגיוניות, אלה קוראים להחרפת המלחמה והכרעת חמאס ביד קשה, אלה קוראים לעסקה בכל מחיר ולהשבת החטופים לפני הכל, אלה זועמים על סיום המלחמה בחאן יונס ואלה דואגים מחידוש השיגורים לדרום, הצד השווה שבכולם הוא שכולם טוענים בצדק, בשכל וברגש.
אולם מי שלא באמת יושב בחדרי הדיונים ולא נחשף למידע האמיתי, לא באמת יכול לדעת מה מהמלכים נעשה באופן נכון ומה מהמהלכים הוא טעות או חולשה. לא כולנו חשופים למידע המודיעיני ולסך השיקולים, ולכן לא נוכל לדעת מה נכון ומה לא נכון מתוך שלל הטענות ככל שיהיו צודקות והגיוניות.
וגם כאן נכנס לתמונה הענין של הנִרְאוּת. לא מצופה מהממשלה להתחיל לפרסם מידע ולשתף את כולם בפרטי דיוני הקבינט, אבל מותר ואף רצוי שהאזרחים ירגישו שהם מבינים לפחות מה קורה. שלא ישמעו מהתקשורת על סיום מלחמה ולא ירגישו שמבקשים מהם להסתפק בשרשרת אמירות על תאריך כניסה לרפיח שכבר נשמעות כמו בדיחה.
מותר ואף רצוי שראש הממשלה או דובר מטעמו יתחיל לדבר עם התקשורת כל יום כפי שהיה בתחילת המלחמה, שישיב לשאלות, שייתן תמונת מצב, האזרחים רוצים לדעת את האמת גם אם היא כואבת וקשה. בינתיים זה נראה שהמצב הפוך, שהלחץ הציבורי משפיע על החלטות הקבינט ולא ההיפך, ובמצב כזה רוב האנשים הפשוטים מרגישים חוסר ביטחון. אין כאן ענין של מהות אלא של נראות. לנראות הזאת יש חשיבות עצומה גם ביכולת של העורף להחזיק מעמד בזמני מלחמה.
ולהבדיל אלף אלפי הבדלות, בימים אלה של תחילת בין הזמנים, זה בדיוק מה שביקשו מרנן ורבנן עיני העדה שליט"א מאיתנו ומבני הישיבות הקדושות. בחורים רבים יכולים לטעון ובצדק שהם צריכים להינפש ולהתאוורר בבין הזמנים, אבל למעשה לא זה הדיון כאן. אף אחד לא בא לדון האם צריך להינפש או לא, ביקשו מאיתנו רק דבר אחד: ענין של נִרְאוּת. שלא ייגרם חילול ד' בעת רגישה כזאת ולא לגרום לפיתחון פה שיתן חרב ביד שונאינו, מבית ומחוץ, לפעמים נראות היא כל הסיפור, זה הכל.
2.
מתנגדים אבל מבינים:
גם במדיניות הבית הלבן, לא הכל שחור ולבן
בתקופה שבין מלחמת תשכ"ז למלחמת יום הכיפורים, הגיע לישראל סנאטור אמריקני בשם ריצ'ארד ניקסון והוא הוזמן בין היתר לבקר ברמת הגולן ששוחררה במלחמה. לביקור נלוותה גם גולדה מאיר, ובמהלך השיחה אמר לה ניקסון כי לדעתו בראיה ביטחונית, אסור לישראל לוותר על רמת הגולן ולא לסגת משם בשום הסכם מדיני כלשהו.
הימים חלפו וניקסון נבחר לנשיאות ארצות הברית. תקופה קצרה אחרי שנכנס לתפקיד הוא התקשר לראש ממשלת ישראל גולדה מאיר ואמר לה כי על פי המדיניות של ארצות הברית, צריך להתחיל לדבר על המשך האחיזה הישראלית ברמת הגולן, אותה רואה הממשל האמריקני כשטח שנוי במחלוקת.
גולדה ההמומה ניסתה לשאול את מר ניקסון מדוע הוא אומר כך אחרי ההכרזה החד משמעית שלו במרומי הגולן, והוא השיב בלי להתבלבל: "בתור סנאטור יכולתי לומר לך מה הכי טוב מבחינתך לעשות כראש ממשלת ישראל, אבל היום אני נשיא ארצות הברית ואני אומר לך את מה שנכון לעשות מבחינת הכסא שאני יושב עליו…"
ואכן, ארה"ב סירבה להכיר בריבונות הישראלית על רמת הגולן במשך שנים רבות, עד שטראמפ שינה זאת בהחלטה היסטורית.
ג'ו ביידן היה תמיד ידיד טוב של מדינת ישראל גם בתקופות שהיו לו ויכוחים עם ראש הממשלה בגין. הממשל האמריקני היה ועודנו עומד לצד ישראל וגם בימים אלה, למרות המשבר הקשה וחסר התקדים, ארה"ב אף מצהירה שאם איראן תתקוף את ישראל היא תראה לנכון להתערב צבאית לטובת ישראל.
ועדיין, על פי בכירים רבים במערכת המדינית והביטחונית, המצב בעזה הוא תוצאה של לחץ אמריקני ושל נשיא אמריקני שרואה בדיפלומטיה ערך עליון ומעדיף אותה בכל מחיר על פני מלחמה. התחושה בישראל היא שביידן גורר את מדינת ישראל לכניעה ולרפיסות מול חמאס, שהיום לא רואה שום צורך להגיע להסכם אם הוא כבר מקבל הכל: את הנסיגה הצבאית, את הלחץ הבינלאומי על ישראל להפסיק את האש, את הסיוע ההומניטרי שנכנס בכמויות מטורפות ונבזז ברובו ע"י חמושי הארגון, אז למה שיתפשר פתאום על משהו בעמדותיו?
נתניהו תמיד ידע להציג את עצמו כמי שיודע להיות חזק מול ממשל אמריקני עוין. הוא מנסה לעשות זאת גם היום ולהבהיר שישראל תיכנס לרפיח למרות שאמריקה מתנגדת. אך הפעם נראה שלנתניהו דווקא נח מאוד להסתתר מאחורי הסינר הגדול של ביידן ולתלות את ההססנות שלו בלחץ האמריקני.
בשורה התחתונה, ביידן מדבר את מה שהאוזן האמריקנית רוצה לשמוע, הוא יכול לספר לנתניהו דבר אחד בפגישות הסגורות אבל לומר דבר הפוך בהצהרות לתקשורת, בדיוק כמו ניקסון שידע להסביר ביושר לגולדה מאיר: אני אספר לך מה טוב לי, אבל את צריכה לעשות את מה שטוב לך כראש ממשלת ישראל.
אם קבינט המלחמה רואה לנכון להיכנס לרפיח ולהכביד את המלחמה, הוא יכול לעשות זאת גם אם ביידן ואנשיו יעשו פרצוף מאוד כועס. בסופו של דבר הדברים נסגרים בדיונים הפנימיים ולא בהכרח בתקשורת. ושם קיימת הבנה הדדית שגם אם הבית הלבן מממן את רוב המלחמה, ישראל עדיין צריכה להתנהל כמדינה ריבונית לפי שיקולי הביטחון שלה וגם בוושינגטון יאפשרו לזה לקרות. כל מה שנשאר זה שמקבלי ההחלטות בישראל באמת ירצו לעשות כך.
3.
כלב נובח אינו נושך:
ההתעללות התודעתית של איראן וחמאס בישראל הם כבר סוג של ניצחון בפני עצמו
מספרים על פועל קשה יום שהיה חוזר מעבודתו מידי לילה בשעה מאוחרת, ולפני שהיה הולך לישון היה משליך את מגפיו הכבדות בזה אחר זה על הרצפה בקול רעש גדול. עד שלילה אחד עלה השכן מלמטה וביקש במחילה אם אפשר להפסיק עם המנהג הזה, משום שרעש השלכת המגפיים מעיר אותו.
הפועל הבטיח לשים לב אך למחרת הדבר פרח מזכרונו וכך גם בלילה שאחריו. השכן נאלץ לבקש פעם נוספת והפועל הבטיח להשתדל. באותו לילה הוא חזר מעבודתו, חלץ מגף אחד, השליך אותו למרחק ואז נזכר: אוי, השכן… ואז חלץ את המגף השני בשקט, הניח אותו בעדינות על הרצפה ועלה על יצועו.
אחרי שעה ארוכה נשמעו דפיקות בדלת, בפתח עמד השכן המפוהק וביקש: במטותא, זרוק כבר את המגף השני, אני רוצה לדעת שזה נגמר וללכת לישון…
כבר כמה ימים שמדינה שלמה מחכה שהרפובליקה האסלאמית תממש את האיום שלה ותנקום את מותו של המפקד הבכיר במשמרות המהפכה מוחמד רזא דאהזי שחוסל בשבוע שעבר בדמשק. איראן הצהירה שתבצע פעולת נקם ומאז בכל יום שעובר היא משחררת עוד איזה משפט, עוד איום, עוד אזהרה, עוד סרטון דרמטי עם מסרים צבועים באדום, ובישראל נכנסים לכוננות.
אמריקה נדרכת גם היא ומתאמת עם ישראל את התרחישים האפשריים ואת מהלכי התגובה, מנסים לנחש יחד מה איראן מסוגלת לעשות ומה ניתן יהיה לעשות לה בחזרה, ובינתיים לפחות עד לשעת כתיבת שורות אלו התגובה טרם הגיעה. המגף השני עדיין לא הושלך.
בינתיים איראן השיגה בדיוק את מה שרצתה, היא מצליחה להתל בכולם, כל העולם המערבי מאבד את שלוות הנפש שלו בציפייה דרוכה למה שיחליטו בטהרן. כולנו מקווים ומתפללים שהקב"ה יפר עצתם ויקלקל מחשבתם, אבל בין אם הם יתקפו ובין אם לא, הרי שאת הניצחון הם השיגו, את ההרתעה התודעתית הם קיבלו על מלא.
ובדיוק זה מה שעושה גם החמאס בעסקת החטופים. הארגון לא ממהר לשום מקום, לטרוריסטים הללו יש את כל הסבלנות שבעולם, להם לא אכפת מהסבל ומהדם שנשפך בצד שלהם. ארצות הברית וישראל עומדות דרוכות ומלאות ציפייה, כלי התקשורת בישראל מלאים בהערכות ובספקולציות מה יגיד הנייה ומה יעשה סינוואר, בצד השני רואים היטב את כל זה וצוחקים.
למרבה הכאב, מידת האכזריות של איראן וחמאס גדולה יותר מהאינטרס הקיומי שלהם, הם נהנים מהרגע, נהנים להתעלל באויבים שלהם וזה עבורם כבר סוג של ניצחון.
הטור פורסם במוסף 'יתד השבוע' מבית יתד נאמן
לתגובות: [email protected]
כמה טמטום ודברי הבל. קואליציית מופרעים שולחת את החיילים למוות מיותר ועימות לצורך יחסי ציבור עם איראן. ואתם צוחקים ומוחאים כפיים.