1.
מס שפתיים:
שמחת העניים על הסדר בחסות נורבגיה, מלמדת עד כמה רחוק הפער בין ההצהרות למציאות
רגע אחד של נחת בתוך ים הכאב והכאוס המלחמתי, היה לשר האוצר בצלאל סמוטריץ' עם תום ישיבת הקבינט השבוע, שאישרה בהתאם לדרישתו את המתווה בו יינתנו ערבויות בינלאומיות לכך שהכספים שמדינת ישראל מעבירה לרשות הפלשתינית, לא יועברו לידי מחבלי חמאס בעזה.
הסיפור הדרמטי הזה נדחק מעט לשולי החדשות באופן טבעי, בשבוע עמוס בחדשות כואבות במיוחד שהגיעו מעזה. סביר להניח שאם סיפור כזה היה מתרחש בזמן רגוע יותר, סמוטריץ' לא היה יכול לראות זאת כרגע של נחת משום שאז היו רואים כולם את הבעיות המהותיות יותר המסתתרות מאחורי ההישג המדומה והזעיר הזה. אבל בזמני מלחמה כאלה, הישג כזה הוא גם משהו.
העברת הכספים לרשות הפלשתינית היא אחת הדילמות המורכבות ביותר איתם מתמודדת מדינת ישראל מאז הסכמי אוסלו. אחד הסעיפים בהסכם ההיסטורי היה שהרשות הפלשתינית לא תוכל לנהל בעצמה את כלכלת החוץ שלה, מתוך אינטרס ישראלי מובהק. לפי מה שסוכם אז, המטבע הרשמי ברשות יהיה השקל הישראלי, היבוא והיצוא של סחורות מהרש"פ יתבצע רק דרך מעברי גבול מוסכמים וישראל היא זו שתגבה את המכס על כל הסחורות הללו.
בהתאם לכך, קיים גם מיסוי על פועלים פלשתינים שנכנסים לעבוד בישראל, על המע"מ בקניות בתוך הרשות ועוד. את כל הכספים הללו ישראל גובה דרך המערכות הממשלתיות ומידי חודש עוברים לקופת הרשות הפלשתינית כל הסכומים שנגבו במיסים הללו. הכספים הללו מהווים נתח עיקרי בכלכלה הפלשתינית ומשם משולם גם השכר של אנשי מנגנוני הביטחון, איתם יש לצה"ל שיתוף פעולה ביטחוני ברחבי יו"ש.
עד כאן הכל יכול היה להיות טוב ויפה, לולי העובדה הבסיסית שהרשות הפלשתינית לא תפקדה כרשות אזרחית נורמלית כמו שחלמו רבין ופרס, אלא יישרה קו עם הנרטיב הפלשתיני שמשמעותו מדינה פלשתינית על כל שטחי הארץ ועידוד טרור. עד היום לא נשמעה עמדה רשמית ברורה מרמאללה המכירה בישראל ומצהירה כי נסיגה לגבולות 67 תשים סוף לסכסוך.
הרשות החלה להעביר סכומי כסף נכבדים למחבלים, למשפחות מחבלים שחוסלו ולמשפחות מחבלים הכלואים בישראל על מעשי טרור. אבו מאזן אף התבטא פעם ואמר כי גם אם תישאר לרשות הפלשתינית פרוטה אחת בלבד, היא תוקדש למשפחות המפגעים ולא לפת לחם לאומללי הכפרים ביו"ש.
כשארגון הטרור חמאס השתלט על רצועת עזה והדיח משם את שלטון הרשות בקרב אכזרי ומדמם, נערך דיון בממשלה דאז האם להפסיק להעביר כספים לרשות החדשה בעזה, אבל אז הופעל לחץ בינלאומי שלא לנתק את עזה מיו"ש ולכן המצב נשאר כמו שהוא. אחרי כמה שנים הושג פיוס חלקי בתוך הרשות ומאז אבו מאזן מעביר בכל חודש כספים לפקידי השלטון בעזה, למרות שחמאס הוא הריבון הרשמי שם.
המציאות הזאת עושה כאב בטן לא קטן לממשלת ישראל ובפרט לימין הישראלי. הישראלים שואלים את עצמם האם זה באמת קורה להם במציאות, שמשרדי ממשלה כאן בירושלים מטפלים בהעברת סכומי עתק לידי הפלשתינים ובכך הופכים למעשה למממני טרור מהגדולים ביותר שיש באזור.
באופן תאורטי, ההסדר הזה היה יכול להיות הגיוני כל זמן שהרשות היתה מתפקדת כשלטון אזרחי תקין והיתה משתמשת בכספים לרווחת אזרחיה האומללים. אבל למעשה רוב הכספים מועברים למשפחות מחבלים ולאנשי השלטון במוקטעה עמוסת השחיתויות, וכשהאזרח הפלשתיני הפשוט גווע ברעב, אבו מאזן הולך לבכות לעולם ולספר לכולם כמה הוא מסכן, הלחץ הבינלאומי מופנה כלפי ישראל שתקבל לתוכה אלפי פועלים ותפרנס אותם משוק התעסוקה הישראלי, ואז זרועות המודיעין והביטחון אומרים שמדובר באינטרס ביטחוני שעשוי להפחית טרור. אנחנו לא שמים לב לפעמים כמה כשלים לוגיים יש בסיפור הזה, קשה לתאר אפילו.
בימין הישראלי כבר הבינו והכריזו מזמן, שאם הרשות משתמשת בכספי המיסים לצרכי טרור, צריך לסגור את הברז ולשמור את הכסף כאן בישראל. נכון שמבחינה חוקית הכסף שייך לפלשתינים, אבל מדינה ריבונית חייבת לדאוג קודם כל שהכסף הזה לא מופנה להרג האזרחים של עצמה, אין בעולם אף מדינה נורמלית שמאכילה את האויב אפילו שהחוק היבש דורש זאת.
אבל גם ממשלות הימין שכיהנו כאן רוב השנים מאז הסכמי אוסלו, לא שינו את המצב למרות ההכרזות שנשמעו תמיד ובפרט בערבי בחירות. כמה פעמים התקבלו החלטות לקזז את הסכומים שמשולמים למחבלים אבל ההחלטות הללו לא החזיקו במבחן המציאות מכל הסיבות שבעולם.
נציגי ימין מהליכוד ובמיוחד מהמפלגות שמימין לליכוד, השתדלו תמיד לא להבליט את המציאות ואת העובדה שממשלת ישראל ומשרדיה מטפלים בכספים שמעודדים טרור ומשמנים את גלגלי ההרג של יהודים חפים מפשע, המבוכה הזאת הוחבאה היטב עמוק-עמוק מאחורי הקמפיינים וההצהרות.
השינוי המשמעותי הראשון שחל בתופעה הזאת, מתרחש כעת אחרי פרוץ המלחמה וקריסת התפיסה בעזה. אחת ההצהרות הראשונות שפרסמה הממשלה אחרי שמחת תורה, היתה שהסחר עם עזה הסתיים, מעתה יהיה נתק מוחלט, פועלים לא ייכנסו לעבודה בישראל כשהוברר כי חלק מהם נטלו חלק פעיל בריגול והכנת הלחימה.
כעת, עלתה שוב שאלת הכספים שאבו מאזן עדיין מעביר לעזה. במערכת הביטחון היו כאלה שאמרו שמדינת ישראל צריכה להעלים עין ולהעביר את כספי המיסים למרות הכל משום שהאינטרס הביטחוני של מדינת ישראל הוא סיוע לרשות, אבל דעת הרוב היתה שעדיין יש לנקוט בצעד כלשהו שיחריג את עזה.
שרי הציונות הדתית, עוצמה יהודית וחלק משרי הליכוד, שפשפו את אוזניהם בתדהמה כשהבינו שבכל הקשור ליו"ש, הקונספציה הקודמת עדיין קיימת ועדיין יש לחץ לפרנס את הרשות, מתוך הבנה שהפחתת לחץ כלכלי תפחית את הטרור ולכן יש לחדש את כניסת הפועלים מהשטחים, תפיסה שקרסה לחלוטין בעזה אבל קיימת במלוא עוזה ביו"ש.
רק אחרי מאבק עיקש, הושג השבוע הסדר חלקי, לפיו ייערך חישוב כללי כמה כסף מעביר אבו מאזן לעזה, הזכום הזה יקוזז מהסכום הכולל ויופקד בחשבון סגור של ממשלת נורבגיה. ארה"ב ונורבגיה הסכימו לערוב לכך שהכסף לא יועבר לרצועה בשום צורה מבלי לקבל קודם את הסכמת ישראל. ברשות הפלשתינית השתוללו מזעם כשהבינו שכעת כדור האחריות עובר למגרש שלהם ואין להם יותר צידוק לשחק את תפקיד הנעלבים המסרבים לקחת את הכסף.
סמוטריץ' רשם לעצמו הישג לא מבוטל בכך שדרישתו התקבלה וכספים מישראל לא יגיעו לעזה, לפחות לא רשמית. אבל כאמור, מדובר בהישג דל שרק בזמן מלחמה יכול להיחשב להישג כי מה שקורה בפועל זה, ששר האוצר וחבריו כאילו בסדר עם זה שכספים בכלל מועברים לאבו מאזן, מהלך שהוא עצמו היה נחשב למביך ומוקצה מחמת מיאוס בזמני שגרה.
כשישראל חותמת על ההסדר הזה היא כאילו מאשרת דה פקטו שכספים לאבו מאזן זה בסדר, למרות שרוב הסכום הולך למשפחות מחבלים מיו"ש, רק לחמאס זה לא בסדר. אין אף איש ימין בעולם שהיה מוכן לדבר כזה פעם, אבל היום פתאום זה בסדר. זה כביכול המסר שעולה משמחת העניים שהורגשה ביציאה מהקבינט.
וזה חלק טראגי בסיפורה העצוב של המלחמה. האג מאשימה את מדינת ישראל ברצח עם וגורמת לישראל להבליט עוד יותר כמה היא הומנית ונזהרת שלא לפגוע בחפים מפשע, נתניהו וביידן מקבלים ביניהם החלטות בלי לשאול אפילו את קבינט המלחמה, שמגלים בוקר אחד על שקי קמח שמועברים לעזה או על תרופות המועברות בתוך "סיוע הומניטרי" שמן המגיע ישירות לידי חמאס ללא כל התחייבות שמשהו מזה יגיע לחטופים, מדינת ישראל עושה הכל כדי לצאת בסדר בעיני ארה"ב והמערב.
אבל מה שבעיקר עולה מהסיפור הזה, הוא הרצון הלא ברור להמשיך ולהפריד בין עזה ליו"ש, ולהמשיך לנהל את יו"ש כאילו לא קרה כלום בעזה. אלפי הפועלים ימשיכו להיכנס, סכומי העתק יועברו לרמאללה ויעניקו תמריץ למחבלים הבאים, ארגוני הטרור ימשיכו להתכונן ולהתאמן לתרחישי האימה שהם מבשלים בלב מזרח ארץ ישראל והכל בחסות ממשלת ימין על מלא.
ההסדר התאורטי של הפקדת כספים בנורבגיה, חושף הרבה יותר אבסורדים ונזקים מאשר ההישג החלקי שגם הוא לא בטוח שייושם במלואו. זה לא שיש למישהו ברירה אחרת, המצב הזה נוצר מכורח הנסיבות, אבל זה עדיין לא סיבה לשמוח, לא כך אמורה להיראות ממשלת ימין על מלא. וכך קיבלנו עוד הצצה למציאות המעוותת עליה צמחה המציאות הקשה שאנו רואים כיום.
2.
מס שפתיים 2:
מילים לא עולות כסף ולא חייב להיות להן כיסוי, גם אם הן יוצאות מפיו של ראש האופוזיציה
מידי שנה בט"ו בשבט, מציינת הכנסת בטקסים חגיגיים את יום ההולדת של בית הנבחרים, המציינים את האסיפה המכוננת הראשונה שהתכנסה בט"ו בשבט תש"ט. אך השנה בצל המלחמה, בוטלו רוב האירועים החגיגיים ובמקום זאת התקיימה ישיבת מליאה מיוחדת ומאופקת בה נאמו יו"ר הכנסת, נשיא המדינה, ראש הממשלה וראש האופוזיציה.
שלושת הנואמים הראשונים, התייחסו כמובן לאסון הכבד של קריסת הבתים בעזה ודיברו על צדקת הדרך ועל החתירה לניצחון. נאומיהם שנישאו בזמן ההלוויות הרבות והכואבות, היו ממלכתיים ודיברו בעיקר על אחדות ופיוס. רק הנאום האחרון היה שונה במקצת.
כשלפיד עלה לדוכן לנאום באותו טון חדגוני בו נאמו קודמיו, הוא החל להשחיל מילים ומסרים שנראו פחות מתאימים למעמד. ראש האופוזיציה ניצל את הישיבה הרשמית בעיצומה של מלחמה כדי להלום בממשלה ובכנסת, "זה לא יום חגיגי", הצהיר. "אני כבר לא מרגיש ככה, וגם אתם כבר לא מרגישים ככה. המערכת הפוליטית היום היא לא הפתרון, היא הבעיה. הכנסת והממשלה הם לא הפתרון, הם הבעיה. הגיע הזמן שנשאל את עצמנו איך הגענו למצב שאזרחי ישראל, האנשים הטובים ביותר בעולם, מרגישים שהם איבדו שליטה על חייהם ואף אחד לא מטפל בזה".
את נאומו סיים לפיד במשפט התמוה הבא: "אנחנו יודעים היום שהעובדה שלא עשינו בזמן את השינוי, הובילה לאסון. האסון הגדול בתולדותינו. אנחנו לא ניתן לאסון הבא לקרות. מדינת ישראל תעשה את השינוי שהיא חייבת לעשות. אין אפשרות אחרת".
כעת נותר לנו רק לתהות, לאיזה שינוי התכוון לפיד ואיך בדיוק לראייתו זה היה אמור למנוע את האסון. אולי הוא התכוון שטבח שמחת תורה לא היה מתרחש לו היתה קיימת היום עדיין ממשלת השינוי של בנט ושלו? לא סביר שהוא באמת אמר דבר כזה, בסך הכל הוא אדם די אינטליגנט.
הרי חמאס מתאמן כבר כמה שנים למתקפה הזאת ואת המודיעין הישראלי הוא מרדים במשך לא מעט זמן. ממשלת בנט ולפיד נהגה אמנם ביד יותר תקיפה כלפי חמאס אבל גם הם התפארו בכך שהגדילו את מספר הפועלים הנכנסים מעזה. גם הממשלה הזאת היתה חלק מהקונספציה שהקיפה את כל ממשלות נתניהו ואת כל מערכות המודיעין והצבא מלמעלה עד למטה. שום דבר לא היה שונה בטבח ובמלחמה אם בלשכת ראה"מ היו יושבים עכשיו מחוללי ממשלת ה"שינוי".
אז לאיזה שינוי כן התכוון ראש האופוזיציה? איזה שינוי הוא היה אמור לעשות שהיה מונע את האסון? אלי התכוון לרפורמה המשפטית? לא סביר. אם לא היה מתרחשת סערת הרפורמה, חמאס לא היה טובח בנו? לשאלות הללו אין תשובה, ללפיד פתרונים.
הנאום הזה מצטרף לשורה ארוכה של הצהרות, נאומים וראיונות שאין להם הסבר, אין פשר ואין כיסוי. מילים לא עולות כסף ואפשר להפריח אותן לחלל האוויר גם אם אין להן שום משמעות, כמו רוב הדברים שלפיד מוציא מפיו. אף אחד לא יבדוק ואף אחד לא ישאל, העיקר שזה נשמע טוב, במנגינה הנכונה, עם תנועות ידים מרשימות ועם הפרצוף הנכון למצלמה.
3.
קול חמיעא:
כדאי לשם לב למשפט אחד שנאמר בפריצה לוועדת הכספים
תקרית חריגה ויוצאת דופן התרחשה השבוע בוועדת הכספים בעת שנגיד בנק ישראל התארח בדיון ומסר סקירה כלכלית בפני חברי הכנסת. כמה נציגים ממשפחות החטופים פרצו לדיון בזעקות כשהם מניפים שלטי מחאה, הם התעמתו עם אנשי המשמר עד שאחד הסדרנים חש ברע ופונה לבית חולים עם סדק בצלעות, היו"ר הרב גפני נאלץ להפסיק את הדיון ולצאת להפסקה.
מחאה זו שנה מאוד ממחאות קודמות שהיו למשל בזמן הרפורמה, אז היו חברי כנסת מהאופוזיציה שהכניסו מפגינים לבנין וסייעו להם לחולל מהומות. כשחבר כנסת מכניס אדם לבנין, הוא לא יכול להביא עמו שלטים או כרזות או כל אמצעי דומה אחר. אבל כאן הסיטואציה שונה.
מאז פרוץ המלחמה, העניק יו"ר הכנסת למשפחות החטופים במחווה של הזדהות את האפשרות לפעול בבנין הכנסת כמעט ללא הפרעה. בקומת הוועדות נפרסה תערוכת ענק עם תמונות החטופים וסיפוריהם, בירכתי המזנון החלבי פועל חפ"ק של ממש בו ניתן למצוא שילוט, כרזות וחומרי הסברה בשפע. משפחות החטופים משתתפות בדיוני הוועדות ובישיבות הסיעות וקולן נשמע כל הזמן.
מדובר במהלך נכון ואף הכרחי, זה המעט שחברי כנסת יכולים לתת למשפחות הדואגות, כל עוד פתרון אחר בינתיים לא נראה באופק. הבעיה מתחילה כשהיד הפוליטית המכוונת חלק מהמשפחות מכיוון אחד מאוד ברור, מתחילה להוציא קצת את העניינים משליטה.
לבני המשפחות יש את כל הבמה להיכנס לוועדות ולשוחח, בכל שבוע יש דיונים בהם הם מביעים את הזעקה והמצוקה, הם לא צריכים לפרוץ לשום ועדה ובוודאי שלא לוועדה שבכלל עוסקת בנושא כלכלי. אבל משפט אחד שנאמר שם בלט במיוחד: "על החמץ פירקתם את הממשלה, עכשיו גם על זה תפרקו את הממשלה".
לאחר מכן הרגיע הרב גפני את הרוחות והביע הזדהות עם כאבם של המוחים, רק דייק את העובדה הטכנית שאף אחד לא פירק את הממשלה על חוק החמץ. "אני מבטיח לכם שכמו בחמץ שלא פרשתי מהקואליציה, גם כאן פירוק הקואליציה לא יועיל להחזרת החטופים. אדבר שוב עם ראש הממשלה שזו עמדתינו. פדיון שבויים היא המצווה החשובה ביהדות", אמר.
אפשר רק להעריך בזהירות, שהמשפט הזה היה מתוכנן, הפריצה לוועדה לא היתה ספונטנית. במסדרונות הכנסת נראים מחזות קשים של בני משפחות משוחחים עם ח"כים עם דמעות בעיניהם, הכאב האמיתי נשמע, אבל לא נראה שכל אלה שפרצו לדיון עשו זאת רק מתוך אותו כאב אמיתי.
בלשכת יו"ר הכנסת ובמשמר הכנסת לא רוצים להגביל את צעדיהם של בני המשפחות, כולם שם מעדיפים שהמחאה הלגיטימית ופעילות ההסברה שהתנהלה עד כה ללא הפרעה, תמשיך גם הלאה עד לשחרור כל החטופים. אבל גם שם כבר נשמעים קולות של תהיה, האם הבמה שניתנת למחאה לא מנוצלת בציניות בידי בעלי אינטרסים לצרכים פוליטיים, על גבן של המשפחות.
הטור פורסם במוסף 'יתד השבוע' מבית יתד נאמן
לתגובות: [email protected]
